אמונה

Belief

אורי זוהר. צילום: יח"צ.
מקור: http://www.habama.co.il/Pages/Description.aspx?Subj=4&Area=1&ArticleID=20046

"הילד לומד מתוך כך שהוא מאמין למבוגר. הספק בא אחרי האמונה".

לודוויג ויטגנשטיין, על הוודאות, עמ' 46.

"מה אנו עושים כשאנו מאמינים?" שואל פילוסוף התרבות מישל דה סרטו (de Certeau). כשאנו מאמינים, הוא טוען, אנו "נותנים קרדיט" למושא האמונה שלנו. אקט האמונה (בלטינית: Credo – "אני מאמין") קשור באופן אטימולוגי ל-Credit, כלומר להענקת אשראי. מי שנותן קרדיט מקווה ביום מן הימים לקבלו חזרה. אנו מאמינים כי האדם שלווה מאיתנו כסף ברבות הימים יחזירנו. ראוי להבחין בין טענות לאמונות. האחרונות אינן עומדות למבחן של אישוש או דחייה. הן קשורות יותר לאופן של פעולה. המאמין חי באמונתו ואינו נדרש לתת הסברים או להגן על ההכרות בהן הוא מחזיק. האמונה אינה מצטמצמת רק לפרקטיקה הדתית, והיא מקרינה על אופיים של חיי היומיום בחברת הצריכה העכשווית.

האמונה פועלת באופן שונה מן הידיעה. האחרונה פועלת על ציר של אישור/דחייה, קבלה/התנגדות. הידיעה ניזונה מן הטעות, משום שהטעות היא המכשיר המרכזי שבאמצעותו היא מכוננת את האמת. האמונה, לעומת זאת, פועלת על הציר של נמנעות טעות. טמון בה שכנוע פנימי שמקבל על עצמו, ללא עוררין, בעל האמונה. האמונה, בלשונו של ויטגנשטיין (Wittgenstein), היא משחק לשון אחר.  מדובר באופן שימוש שאותו אנו מגלים רק בהקשר לפעולתה של קהיליית המאמינים. פרקטיקה זו מוכחת מעצם הבחירה באורח חיים מסוים ("אדם באמונתו יחיה"), מעצם ההיזקקות הפרפורמטיבית לביצוע (Wittgenstein, 1993: 119). אמונה אינה קשורה אם כן להבנה, אלא, כפי שהראה סרן קירקגור (Kirkegarrd)  לקפיצה, ל"קפיצת האמונה", שאינה ניתנה לעיגון כמו טענה, אך בכל זאת מחייבת פעולה ברוח מסוימת. דוגמה לכך היא פעולתו של אברהם אבינו המאמין באלוהים, חרף העובדה שנדרש להקריב את בנו ובכך לחסל את השושלת המובטחת. אמונתו של אברהם היא אמונה שלמה משום שאינה פונקציונלית; אמונתו, על פי הרמב"ם, היא אמונה לשמה (ליבוביץ', 1980: 33-32).

שאלות של אמונה תופסות מקום מרכזי גם בחיי היומיום. אקט האמונה, אומר הפילוסוף הצרפתי מישל דה סרטו (de Certeau, 1991), מתבצע במרחב בין שני קטבים מנוגדים: אמונה מסוימת אחת מחייבת הכרה בה ויחד עם זאת דחייה של אמונה אחרת; כדי להאמין בדבר אחד יש לבגוד בדבר אחר. בכל אקט של אמונה יש אקט חיובי של נתינת קרדיט לדבר אחד ואקט שלילי, שפירושו ויתור או דחייה של דבר אחר. יוצא, על כן, כי כל אמונה היא אקט דיאלקטי, המכיר בכינונה של אחרות, שרק ביחס אליה מתבארת הבחירה הנגדית של האני. האמונה אינה מאפשרת תפיסה טוטלית ואחדותית מדי של האני ביחס להווה. יש בה תמיד דיפראנס (הבדל), המכיר בקיומו של האחר ומכונן את עצמו ביחס לאחר אפשרי זה (ע"ע פוסטמודרניזם (בפילוסופיה) ; פוסטמודרניזם (אתיקה)).

ניתוח זה מוביל לכמה מסקנות שעשויות להיות רלוונטיות לתרבות העכשווית.

  • ככל שמעמיקים שורשיה של תרבות הצריכה, כך מתרחב הערוץ הקרדיטורי של פעילותה; היא הולכת ומעמיקה את השקעותיה בתחום האמונה. יוצא אפוא כי הרטוריקה הדתית, הקרדו והקרדיט-קארד משתפים פעולה ומייצרים תשוקות ואמונות חילוניות הפועלות במתכונת של רטוריקה דתית מקובלת. ראוי לזכור בהקשר זה את דבריו של גי דבור (Debord) ביחס למקומו של הדימוי בחברת הראווה של ימינו. רטוריקה צרכנית זו, העובדת בשירותה של כלכלת שוק קפיטליסטית, מטפחת את האמונות כמכשיר בלתי מוגבל לגיוס כסף. פירושו של דבר, הרחבת האמון בבשורת הגאולה הצרכנית המופצת ל"מאמינים" (דבור, [1967] 2001) (ע"ע ליברליזם ; ניאו-ליברליזם).
  • בתרבות ימינו, שהטילה ספק בנרטיבים הרציונליים הגדולים (מדע, מטאפיזיקה, היסטוריה, אמנות ועוד), האדם שוב אינו יכול לסמוך על ידיעות מוצקות וודאיות. עליו להסתפק בהשערות ובסברות שלובשות צורה של אמונות: ברוב הפעמים כשהאדם אומר "אני חושב" הוא מתכוון לומר "אני מאמין", מזכיר לנו מרסל דושאן (Duchamp, 1975: 185) (ע"ע מדעניות). כך יוצא כי דווקא בחברה המטריאליסטית החילונית, שהופקע ממנה כביכול כל זכר לאלוהים במתכונתו המסורתית – דווקא בה הוא חוזר בגרסה מחולנת באמצעות אמונות כמו-דתיות המניעות את השוק.
  • תפקידה העיקרי של הביקורת הוא לחשוף את פעולתן הדיאלקטית של אמונות בחיינו: חשיפה זו מעמתת אותנו עם יחסיותם של הערכים ומפנה את תשומת לבנו לכך כי לא עומד לרשותנו ידע אוניברסלי; אנו חייבים להכיר באמיתות "מקומיות", בקיומם של אמונות אחרות ו"מאמינים" אחרים, שקיומנו שלנו, כמאמינים, תלוי בהכרתנו בזרותם ובשונותם. אקט זה של "אמונה ביקורתית", המתמודד עם אופן ייצורן ותחזוקתן של אמונות בחיינו (ע"ע דוקסה), עשוי לפתוח צוהר לנדיבות ולסובלנות.
  • האמונות העכשוויות מושפעות לעתים קרובות מן הרטוריקה הניאו-דתית המאפיינת את העידן. הן משתלבות בפולחנים דתיים-מסורתיים (החזרה בתשובה) וכן בפולחנים חילוניים- צרכניים, כגון החזרה האופנתית לטבע, לאמונות פרה-מודרניות לפולחני העידן החדש, ועוד.
  • תרבות ימינו מעודדת מציאות של אמונת יתר. משום כך אנו טורחים להמציא מהלכים אירוניים (מירכאות, ציטוטים וכדומה) המתגוננים מפני אמונת יתר זו. הצורך הפוסטמודרני להרחיק את העדות, ליצור מרחק אירוני, מסגיר את הפחד המונח ביסוד המחשבה כי ללא אמצעים אלה תתגלה האמת העירומה; כאילו אם אומר: "אני אוהב אותך" במקום לומר בנוסח אירוני, "כמאמר המשורר, אני אוהב אותך", נחשוב כי מדובר בהצהרה בלתי אמינה. ההרחקה האירונית נועדה לטשטש את העובדה כי גם המשפט "אני אוהב אותך" סובל מאותו פגם של חוסר אמינות (ז'יז'ק, 2006: 51).

מקורות

דבור, ג' [1967] 2001: חברת הראווה, תרגום: ד' רז, תל אביב: בבל.

ויטגנשטיין, ל' [1969] 1986: על הוודאות, תרגום: ע' אולמן-מרגלית, ירושלים: כתר.

ז'יז'ק, ס' 2006: "עיצוב כמנגנון אידאולוגי", תרגום: ד' רז, בתוך: מתחת לאף שלך, קטלוג תערוכה במוזאון תל אביב, עמ' 53-43.   

ליבוביץ, י' 1980: אמונתו של הרמב"ם, תל אביב: משרד הביטחון, אוניברסיטה משודרת.

de Certeau, M. 1991: "The Jabbering of Social Life", in: Blonsky, M. (ed.), On Signs, Baltimore: The Johns Hopkins University Press.

Duchamp, M. 1975: Duchamp du Signe, Paris: Flammarion.

Wittgenstein, L. 1993: Philosophical Occasions, 1912-1951, Indianapolis, Indiana: Hackett Publishing Company.

תאור / מקור התמונה:

אורי זוהר. צילום: יח"צ.
מקור: http://www.habama.co.il/Pages/Description.aspx?Subj=4&Area=1&ArticleID=20046

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×