אפוקליפסה

Apocalypse

From: Appocalypse Now (1979) Director: Francis Ford Coppola

"האם חזר וחווה את כל חייו לכל פרטי התשוקה, הפיתוי והכניעה ברגע העילאי ההוא של ההכרה המלאה? בלחישה קרא אל איזה יציר דמיון או אל איזו הזיה – פעמיים קרא, קריאה שלא היתה אלא לחישה –
'הזוועה! הזוועה!'"

ג'וזף קונרד, לב החשכה, עמ' 104.

מיוונית – "חזיון", "גילוי", "התגלות". כתבים שתוכנם חזונות של תקופת אחרית הימים. נבואות אפוקליפטיות מופיעות בתנ"ך (דניאל, הספר האפוקליפטי שהתקבל לקנון) ובברית החדשה (חזון יוחנן, הטקסט החותם את הספר). נקודת המוצא האפוקליפטית היא שלילה קיצונית של מציאות הנתפסת כפגומה ומושחתת. החזון האפוקליפטי משרטט קווי מתאר שעניינם תיקון אלים וטראומטי של המעוות. זהו מהלך קוסמי מוקצן המלווה בתהפוכות בטבע. שיאו של המאבק ב"קרב האחרון" בין כוחות האור לבין כוחות האופל. לאחר ניצחונו של הטוב ייפתח עידן חדש שיסמן את קצו האוטופי של הזמן. בתרבות ימינו זוכה המונח לפרשנות רדיקלית חדשה: "הלא ייאמן" ("יום הדין") כבר קרה ("נפילת התאומים") מבלי שהדבר שם קץ להיסטוריה. האפוקליפסה שהתגשמה הפכה לבדיון פופולרי על גבול הקיטש – מושא למִחזור אסתטי בלתי נלאה. אנו חווים כיום את "קץ האפוקליפסה". תפיסה זו מעוגנת בשלוש סיבות מרכזיות: אי-אמון בהיסטוריה ליניארית הנעה לקראת קצה ההכרחי; הערעור שחל במשמעות הטקסט, שפרשנותו היא בסיס לחישובי הקץ; גלישה אל עידן האפוקליפסה הנלעגת (Mock Apocalypse), שבו הדימויים האפוקליפטיים הפכו למוצר צריכה והזוועה הפכה לבידור.

המחשבה האפוקליפטית היא תבנית יסוד במורשת היהודית-נוצרית של המערב. בלב החוויה האפוקליפטית מצוי מאבק דיאלקטי, "מלחמת גוג ומגוג", בין הטוב לבין הרע – מאבק שעתיד להיות מוכרע בניצחון הטוב. תרחיש זה לא יגיע לידי מימוש אלא אם כן יואץ המהלך הרגיל של ההיסטוריה, עד שיגיע לקצו האלים תוך התמוטטותם של סדרי עולם. הימים האחרונים שלפני האפוקליפסה הם תקופה של שינויים מפליגים בטבע, "חבלי משיח" המבשרים את "הקרב האחרון". בקרב זה יובסו כוחות האופל בידי כוחות הטוב, ואחר-כך ייכון שלום עולמי, המבשר, כאמור, את קץ ההיסטוריה במבנה הליניארי הרגיל והמוכר שלה. קץ זה יסמן גם את קצו האוטופי של הזמן ואת כינונו של עולם שהשלים את גאולתו (ע"ע אלוהים).

תבנית זו, ששורשיה במסורות הדתיות של העולם היהודי-נוצרי, מקרינה מהשפעתה גם על המחשבה החילונית של המערב (זכאי, 2008). קיומה ניכר בתורות גאולה חילוניות ומתממשת, למשל, בסגידתו של המערב לאוטופיה המדענית. בנוסף נזכיר שתיים מן האמונות האפוקליפטיות המודרניות: ההגליאניות מצד אחד והמרקסיזם מצד אחר. הגל ביקש לכונן מבנה דעת טוטלי, לשרטט את כל תולדות הפילוסופיה כתהליך דיאלקטי הנע לקראת גאולה הכרחית. תורתו, הבוחנת את הפער שבין הנגלה לנסתר, מבקשת להיות פרשנות כוללת של ההיסטוריה: מהלך דטרמיניסטי הנע ממצבי צבירה נמוכים (גשמיים) למוצרי צבירה גבוהים (רוחניים). בשרשרת של מאבקי דמים (תזה/אנטיתזה) מצליח התהליך האפוקליפטי לפלס את דרכו עד שהוא מגיע לקצו האלים, ואחריו חוזרת ההרמוניה לשרור בעולם. להגל לא היה ספק לגבי משמעותו של "קץ" זה; לתפיסתו, מדובר בקץ ההיסטוריה, ואיתו גם "קץ האדם". רוח ההיסטוריה, שהיא ישות רציונלית עליונה, מובילה את האדם למתוק שבניצחונותיו. לאחר הניצחון עתידה להיכון מציאות אוטופית, שבה לא יהיה לזמן ההיסטורי שום קיום (ע"ע מילניום ; מילניאריזם).

קרל מרקס, שהושפע מהגל, ביקש לאמץ לעצמו את הדיאלקטיקה של קודמו ולרתום אותה – בשינוי מסוים – לתבנית אפוקליפטית אחרת. גם מרקס רואה בקונפליקט חוויית יסוד המשרטטת את פניה המרובות של התרבות. הקונפליקט ההגליאני בין אדון לעבד מתגלגל כעת להתנגשות הבלתי נמנעת בין הקפיטליזם לפרולטריון ומוביל את ההיסטוריה לקראת מיצויה האלים. זהו "הקרב האחרון" שיתרחש בסיום המהפכה. בסוף העולם תיכון מסגרת הרמונית חדשה שתממש את המצב האוטופי עבור המין האנושי כולו. עולם קומוניסטי חדש ייכון בעקבות "המלחמה הטוטלית" שתתחולל בין כוחות הטוב לבין כוחות האופל של הריאקציה הקפיטליסטית. או אז תחוסל מלכות הרשע ותסור מן העולם; עולם של צדק על-מעמדי יתפוס את מקומו ויתבטל הצורך בקיומה של דיאלקטיקת האדון והעבד (ע"ע מטריאליזם דיאלקטי). גם חזון אפוקליפטי זה עתיד להתרחש במצב של אלימות, אלא שכאן מדובר בהפעלה של טרור, שתפקידו להכשיר את הקרקע למהפכה. בסופה של הדרך מחכה, כמצופה, הגאולה: קצו של האדם הישן וכינונו של האדם החדש – האדם העל-מעמדי (דן, 2000: 307-285).

תולדות המערב ספוגות בחשיבה אפוקליפטית המבוססת על הניגוד המניכאי בין הטוב המוחלט לרוע המוחלט. חשיבה זו מאפיינת הן את העמדה הדתית של המערב (עד סוף ימי הביניים) והן את העמדה החילונית שלפיה האדם הוא שליטו של הטבע ומנהיגו הבלעדי. תבנית זו, השולטת בחשיבה המודרנית, נשברת עם כינונו של העולם הפוסטמודרני, עולם המערער מן היסוד את התבנית האפוקליפטית, וזאת מכמה טעמים:

  • בעולם הפוסטמודרני מתערערת המשמעות היציבה של הטקסט. אם העולם, כטענתו של לודוויג ויטגנשטיין, אינו אלא סדרה של משחקי לשון – אופני פירוש שונים, סוגות שונות של משחקי מציאות – כי אז לא ניתן לדבר על מהלך מוחץ וחד כתער המוביל אל סף הגאולה האפשרית. פירוק הטקסט הוא אפוא גם פירוק האופציה האפוקליפטית (ע"ע דקונסטרוקציה).
  • בעולם הפוסטמודרני מתערער האמון במשמעות הליניארית של ההיסטוריה, הנתפסת כעת כבדיון, כ"נרטיב", כסיפור בעל יסודות סובייקטיביים ברורים. אם להיסטוריה אין התחלה, כיוון או יעד, הרי שאין לה גם קץ; "מלחמת גוג ומגוג" שוב אינה באה בחשבון. אנו נותרים במבוי הסתום של טראומה שאין לה ייצוג או פשר (Berger, 1999: 20-29). ההיסטוריה הופכת לתהליך הממחזר עצמו לדעת, או נע במעגליות נצחית כמו במיתוס השיבה הנצחית נוסח ניטשה: סדר יום אפוקליפטי שסופו גאולה ותיקון שוב אינו נראה אפשרי (דן, 2000: 11).
  • התרבות התקשורתית כבר הפנימה את האסון האפוקליפטי (אסון התאומים בניו יורק בספטמבר 2001, אסון הצונאמי בתאילנד בדצמבר 2004, רעידת האדמה בהאיטי בינואר 2010). המציאות האסונית, הממוחזרת במדיה, הזוכה לאינסוף ייצוגים בתוכניות של הישרדות או אקסטרים, הופכת את האסון האמיתי להעתק דהוי של האסון המתוסרט. כך הופכת האפוקליפסה לתבנית נלעגת – סימולציה של אסון הממוחזרת על המסך. במצב זה חל שינוי רדיקלי בתבנית האפוקליפטית: מפרקטיקה של קדושה מהולה בחרדה היא הופכת לתבנית בידורית שווה לכל נפש. איננו מתרגשים עוד, שכן "כבר היינו בסרט הזה": סרטי האסונות האפוקליפטיים הלוא כבר התגשמו במציאות (נפילת התאומים). התגשמות החולי האפוקליפטי וטפטופו (באמצעות המדיה) אל היומיום מסמנים אפוא את דעיכתה של האופציה האפוקליפטית בימינו (Baudrillard, [1988] 2001).

את דברינו ניתן לסכם גם כך: בעבר הציבה האפוקליפסה לפני האנושות "קיצור דרך" טראומטי מסוכן אך מפעים בדרך אל הגאולה, ואילו כיום היא נתפסת כ"נשק יום הדין" שהכזיב. האפוקליפסה "לא סיפקה את הסחורה": היא עצמה הפכה לסחורה; זוועה שאוזרחה והפכה למבוקשת כל-כך בעולמה של התרבות הפופולרית. דוגמה לכך היא פריחתם של תחומי דעת אלטרנטיביים ומיסטיים (הפופולריות של לימודי הקבלה), עליית קרנו של עידן רוחני המכונה העידן החדש, הניו אייג' (דן, 2000: 444-337), הופעתן של תאוריות כאוס בתחום המדעים ועוד.

מקורות

דן, י' 2000: אפוקליפסה אז ועכשיו, תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד.

— 2009: תורת הכאוס ומדע ההיסטוריה, אור יהודה: דביר.

ז'יז'ק, ס' 2002: ברוכים הבאים למדבר של הממשי, חמש מסות על ה-11 בספטמבר ואירועים סמוכים, תרגום: ר' מרקס, תל אביב: רסלינג, עמ' 40-13.

זכאי, א' 2008: היסטוריה ואפוקליפסה, דת ותודעה היסטורית בראשית העת החדשה באירופה ובאמריקה, ירושלים: מוסד ביאליק.

קונרד, ג' [1899] 1999: לב החשכה, תרגום: א' רהט, ירושלים: כרמל.

Baudrillard, J. [1988] 2001: Fatal Strategies, in: Poster, M (ed.), Jean Baudrillard: Selected Writings, Stanford, California: Stanford University Press, pp. 185-206.

Berger. J. 1999: After the End, Represetations of Post-Apocalypse, Minneapolis: University of Minnesota Press.

 Bull, M (ed.) 1995: Apocalypse Theory and the Ends of the World, Oxford: Blackwell.

Parfrey, A. 1990: Apocalypse Culture, Los Angeles: Feral House.

תאור / מקור התמונה:

From: Appocalypse Now (1979) Director: Francis Ford Coppola

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×