פיקרסק

הפיקרו הוא מעין "נבל ברשות התורה": אף כי הוא חי על גבול הפשע, הוא משמש כעין ראי הנוסע לצד הדרך ומשקף באופן ביקורתי את הבערות והסכלות האנושית. הגיבור נע בין אדונים שונים, שוהה בשדרות שונות של החברה וחושף תוך כדי תנועתו צדדים מגוונים של "המצב האנושי". הפיקרו משקף את הממד הפרגמנטרי, הבלתי יציב, של ערכי החברה. גיבור זה, שהופיע לראשונה בעידן הקפיטליזם המוקדם של ספרד האימפריאלית במאה ה-16, חוזר ומתגלה גם בעידן הקפיטליזם המאוחר של ימינו. דוגמאות ליצירות פיקרסקיות קלאסיות הן חיי לסריו איש טורמס, סיפוריו הקצרים של סרוונטס והרומן שלו דון קיחוטה ([1606] 1994), הרפתקאותיו של ז'יל בלאס דה סנטיאנה של אלן רנה לסאז' ([1730] 1995), מוֹל פלנדרס של דניאל דפו ([1722] 2004), קורות טום ג'ונס ([1749] 1967) של הנרי פילדינג ועוד.

הנרטיב הפיקרסקי מתאפיין במבנה קטוע ואפיזודי. הוא חושף את תודעת הנווד: חילופי אדונים, חילוף של צורות חיים, אופנות ופילוסופיות שלצדי הדרך. החזות הריאליסטית והנטורליסטית של הז'אנר אינה יכולה להטעות: מאחורי החזות היומיומית מסתתר עולם שאיבד זה מכבר את זכות קיומו. מערכת הערכים נמצאת בתקופה של מעבר: מצד אחד, תפיסת העולם הדתית מאבדת מאחיזתה ואת מקומה תופס עולם ערכים חילוני ומדעי; מצד שני, תהליכים של אורבניזציה מואצת יוצרים גלים של הגירה לעולם החדש (בעקבות גילוי אמריקה) ומציפים את רחובות הערים בפרולטריון מרושש. נוצרת תחושת של אכזבה מוקדמת מהבטחות האושר של הקדמה. אכזבה זו פותחת פתח לבחינה מחודשת של הערכים הרציונליסטיים וההומניסטיים שעומדים במרכז עולמו של הדור.

משבר הערכים זוכה לייצוג נאמן ברומן הפיקרסקי. הגיבור פועל בעולם של אי-יציבות והיעדר ביטחון בסיסי – עולם שבו פורטונה, אלת המזל, היא הגבירה המובילה. פורטונה זו, המתעללת בפיקרו ומגלגלת אותו בדרכי החיים, מתגלה לעתים קרובות כאלה בוגדנית: לא תמיד מאיר המזל את פניו לגיבור הזקוק לו כל כך. החיים נפתחים אל ההימור המסוכן שתוצאתו היא "ההליכה על הסף", הפלירט עם התהום והניהיליזם. פורטונה אינה רק מטאפורה למזל, אלא גם להון – Fortune. ואמנם הכסף הופך לגורם מרכזי על רקע של קפיטליזם אגרסיבי שמתחיל להתפתח באותה עת. הגיבור מיטלטל בתוך עולם הנתון לגחמות מגונות, נשלט על-ידי תנועת ההון וחלוקת העבודה החדשה.

הפיקרסק, שבמבט ראשון נראה משתלב בתוך מסורת הריאליזם האירופאי (שאליה משתייכים סופרים כבלזק, סטנדל, דיקנס, טולסטוי, צ'כוב ואחרים), כופר במסורת זו עצמה. הריאליזם מציג תבנית שבה הממדים הפיזיים מייצגים את העומק המטאפיזי והסימבולי של העולם. ואולם ה"ריאליזם" הפיקרסקי שונה. מאחוריו מסתתר עולם זר ושטוח. יותר משהוא מייצג את המשמעות היציבה של המוסדות החברתיים, הוא משקף את קריסתן של נורמות פסיכולוגיות ורציונליסטיות ואת חוסר יכולתן להסביר את התנועה הכאוטית של המזל.

עניין זה חושף את הפיקרסק אל מלנכוליה חדשה, שהדיה נשמעים היטב בבארוק המוקדם של המחצית השנייה של המאה ה-16 ובניאו-בארוק העכשווי. כאן נפגש הפיקרסק (ששורשיו בשחר הרומן) עם הספרות של המאה ה-20, ביצירות כמו וידויי ההרפתקן פליקס קרול של תומס מאן (Mann), הנעדר (אמריקה) של פרנץ קפקא (Kafka), מסע אל קצה הלילה של לואי פרדיננד סלין (Céline), תוף הפח לגינטר גראס (Grass), סוף הדרך לג'ון בארת (Barth), פסוקי השטן לסלמאן רושדי (Rushdie) ועוד. גם בספרות הישראלית לא חסרות דוגמאות: ירח הזהב והדבש של דוד שחר, חיי אליקום של בנימין תמוז, גאות הים של א. ב. יהושע, האופסימיסט של אמיל חביבי, היכן אני נמצאת, דולי סיטי והמינה ליזה של אורלי קסטל-בלום, הקברט ההיסטורי של פרופסור  פבריקנט מאת ירמי פינקוס ועוד. יצירות אלה ואחרות מעידות על מגמות ניאו-פיקרסקיות בספרות הישראלית – פריו המובהק של עידן אי-הוודאות בהיסטוריה המקומית.

דומה כי הפיקרו הופך לגיבור, או ליתר דיוק לאנטי-גיבור, של דורנו משום שהוא חושף בצורה משעשעת וכאובה את פשיטת הרגל של הערכים החברתיים המקובלים. בדרכו הסטירית הוא מתפקד כ"שוטה של העולם", שוטה המיידע אותנו בצירוף המצמרר של נהנתנות קומית ורוע לב, צביעות אנושית ושקיעה מוסרית. זהו עולמה של ה-Homeless Mind: תודעה מיוסרת ומצחיקה של גיבור חסר בית הנידון לחיי נוודות נצחיים. אפיזודה אופיינית כזו נמצא בלסריו איש טורמס (מחבר אלמוני, ([1554] 1951). לסריו, הגווע ברעב בביתו של נושא הכלים המרושש, נתקל בהלוויה, המתקדמת, כך הוא חש, היישר לבית אדונו. תגובתו ההיסטרית – הרצון להגיף באופן בהול את דלתות הבית, כאילו ההלוויה אמורה להגיע דווקא אל דלתות ביתו, מעיד עליו שתגובתו היא מעבר למצופה בנסיבות הללו. האני שרוי בחרדה קיומית, הוא חווה את עצמו כזר, כמי שחי את הפנטזיה המאיימת של מותו שלו. מובן: אין לפנינו תיאור ריאליסטי אלא מטאפורה של החרדה עצמה. חרדה זו, המבליטה ממד של זרות בסיסית כלפי הקיום, ממקמת את החוויה הפיקרסקית בסמוך לחוויה הפוסטמודרנית (גורביץ', 1987). בשתי החוויות, העזיבוּת של העולם (עזיבות מול האל, מול החוק החברתי או מול האחר הגדול) היא בבחינת עובדה כאובה; בשני המקרים מדובר בתחושה של יתמות חריפה, היעדר מקור (Origin) והיעדר אב: לא במקרה הפיקרו הוא מעין יתום אקזיסטנציאלי הגולה/מגורש מבית הוריו ומושלך אל העולם; בשני המקרים מדובר בעולם החשוף למוטציות חריפות; בשני המקרים הרקע לאירועים הוא שקיעת האידאולוגיות המקובלות.

נסכם: התודעה הפיקרסקית זוכה לאקטואליזציה חדשה בימינו. דמות הנווד הפיקרסקי משתלבת בפילוסופיה הנומדית (הנוודית) של הזמן. אפשר על כן להניח כי המצב הפיקרסקי אינו רק ז'אנר ספרותי, אלא גם מטאפורה על מצבו של האדם. האחרון חווה את העולם כהמצאה מרושעת וצינית, כדיסטופיה אכזרית המעידה על שקיעת הערכים. עם דעיכת המובנות והמשמעות של הדברים, אנו מוצאים את האדם הבודד, נטוש בעולם מתפורר, חשוף לתעתועי המזל. התוצאה היא מציאות "מסוכנת" שאינה "מתרוממת" מעבר לייצוג הכאוס שבתוכה. מציאות זו נחווית רק ברמה רטורית; היא אינה מסוגלת לחשוף את קו הגבול בין הטוב לרע, בין הראוי למגונה, בין הרציני לקרנבלי ולמצחיק. הנעלה, המצחיק, והמאוים (The uncanny) חוברים ל"חבילה" אחת. מצב הכלאיים, המאפיין את הפיקרו, מייצר תמונת ראי של תקופתנו: אסטרטגיות פיקרסקיות עכשוויות, השמות ללעג את האדון הקולוניזטור, משקפות את תמונת המצב בחברה הרב-תרבותית של ההווה (Bhabha, 1994) (ע"ע פוסט-קולוניאליזם).

Don Quijote de la Mancha