היסטוריציזם חדש

כדי לנסח את ייחודה של המתודה, ראוי להבחין בינה לבין ההיסטוריציזם המסורתי. ההיסטוריציזם במובנו הקלאסי, כפי שהגדיר אותו קרל פופר (Popper, [1945] 1960: 76-83), הוא אמונה בחוקים כלליים המצויים בשיטות ספקולטיביות של היסטוריה קווית או מחזורית, כמו אלה שקבעו הגל (Hegel), מרקס (Marx), אוסוואלד שפנגלר (Spengler), ארנולד טוינבי (Toynbee) ואחרים. תפיסות אלה מתארות את התהליכים ההיסטוריים באופן טוטלי ודטרמיניסטי ודוחות כל ניסיון לסטייה, לשוני ולאי-רציפות בתיאור מהלך הדברים. לפי ההיסטוריציזם המסורתי, ההיסטוריה היא מעין מבנה מטאפיזי, שהאירועים מוציאים אותו מן הכוח אל הפועל. בתמונת עולם זו מצטייר דיוקן של סובייקט טרנסצנדנטי, שהוא הכלי של ההיסטוריה בדרך אל מיצויה העצמי.

להיסטוריציזם הקלאסי יש גרסה נוספת, תרבותית. לפי גרסה זו, הסובייקט הפועל בהיסטוריה אינו טרנסצנדנטלי ואוניברסלי, אלא הוא דווקא סובייקט שאמונותיו, דעותיו וערכיו מעוגנים בתרבות מסוימת. הסובייקט אינו מופיע כישות טרנס-היסטורית, אלא ממוקם במסגרת מסורות היסטוריות נבדלות. אף-על-פי שתפיסה זו קרובה ברוחה להיסטוריציזם החדש, היא נותרת בגבול ההתבוננות המהותנית, הנוטה לצייר חוקי פעילות כלליים החלים על תרבויות שונות. המונח "היסטוריציזם" עשוי אפוא לציין תפיסות שונות בתכלית: מהתבוננות דטרמיניסטית בחוקי ההיסטוריה ועד רלטיביזם תרבותי המאפיין מגמות פוסט-סטרוקטורליות בחקר התרבות. מבוכה זו הביאה חוקרים רבים למסקנה כי עצם השימוש במושג משקף מגמות בלתי מתיישבות, ולכן עדיף לא להשתמש בו כלל.

ההיסטוריציזם החדש מציע הסתכלות המביאה בחשבון את הדילמות הכרוכות בשימוש במושג הוותיק "היסטוריציזם". הוא מבקר את המגמות הטוטליות הטמונות בהיסטוריציזם הדטרמיניסטי ומפתח את הרעיון לכיוון של רלטיביזם תרבותי, התומך במיעוטים ומעודד את הצגתן של היסטוריות מתחרות. כך, למשל, חוקר הספרות סטיפן גרינבלט (Greenblatt) טוען כי אין לתפוס את הרנסנס כטקסט אחדותי, אורגני ומונולוגי, משום שטקסט כזה אינו משקף את מורכבותו של העידן אלא רק את אופני הייצוג המקובלים של התקופה, הנשלטים בידי ערכים הגמוניים (Greenblatt, 1982). ההיסטוריציסט החדש מותח ביקורת על ערכים אלה, הכופים על התקופה השקפת עולם כוללת. הוא חושף את המאבק הפוליטי בין עמדות מנוגדות ומצביע על אי-רציפותו של הטקסט; הוא בוחן כיצד סוגות אמנותיות אינן רק משקפות את מבנה-העל התרבותי-כלכלי – כפי שמקובל להאמין על-פי ההסבר המרקסיסטי המסורתי – אלא גם מכוננות אותו (Greenblatt, 1980).

להיסטוריציזם החדש כמה מטרות: לבחון את תהליכי הקבלה והדחייה של טקסטים קנוניים ולא קנוניים בתרבות; להתבונן בממד האפיזודי והאנקדוטי של ההיסטוריה שלא באמצעות שיטות כוללות ומהלכים טוטליים או מטא-נרטיבים, בניסוחו של ז'ן פרנסואה ליוטאר (Lyotard); למקם אופני ייצוג בתוך המושגים הכלליים "טקסטואליות" ו"כתיבה" (Écriture); לחצות את הגבולות בין בדיון למה שאינו בדיון ובין המוצר האסתטי לבין ההקשר הפוליטי, החברתי והכלכלי של אופני ייצורו. ההיסטוריציזם החדש מנסה אפוא לנסח פואטיקה של התרבות: כללי ההשתנות של ייצוגים אסתטיים בתוך הקשרים היסטוריים מתחלפים (Montrose, 1989; Greenblatt, 1989).

סיכום ביניים מבליט שני עקרונות משלימים (Montrose, 1986): העיקרון הראשון הוא הטקסטואליזציה של ההיסטוריה. ההיסטוריה מופיעה לפנינו באמצעות ייצוגים קודמים. כדי להבין את אופני הייצור ההיסטוריים (הכלכליים, הפוליטיים והתרבותיים), יש לנתח את הטקסטים המופיעים לפנינו ולפרשם. ההבניה הנרטיבית של ההיסטוריה היא חלק בלתי נפרד מייצורן של "עובדות היסטוריות". אין להשיג ידע היסטורי באמצעות סינתזה כוללת המטשטשת את ההבדלים, את המאבקים ואת היעדר הרצף שבין המהלכים ההיסטוריים. ההיסטוריה היא מאבק מתמיד בין נרטיבים שווי זכויות, שחלקם נדחקו הצדה בלחצן של שיטות אידאולוגיות דומיננטיות. תפקידה של המתודה ההיסטוריציסטית החדשה הוא לחקור את אופני הטשטוש וההדרה של ייצוגים מינוריים בתוך ההיסטוריה של התרבות (למשל ייצוגיה של האישה), במטרה להעניק להם קול.

בעקבות המתודה הארכיאולוגית של מישל פוקו (Foucault), גם ההיסטוריציסט החדש רואה את עיקר תפקידו בחקר אופני ההבניה של שיחים כמנגנוני כוח הפועלים במרחב התרבותי. מנגנונים אלה משפיעים על השאלה כיצד ההיסטוריה כותבת את עצמה מחדש באמצעות הנרטיבים המרכיבים אותה. כדי להשיב על שאלה זו יש לחקור מנגנונים של זיכרון, שכחה, הבלטה והבלעה. הזיכרון הופך לזירה סגורה של קונפליקטים בין שני מנגנונים מנוגדים: שכחה, שאינה פסיבית ואינה אבידה, אלא היא פעולה המכוונת נגד העבר; והעקבה של הזיכרון, "חזרתו של הנשכח, פעולתו של העבר, הנאלץ עתה להסוות עצמו" (de Certeau, 1986: 4). הפענוח ההיסטורי מודע לכך שאי-אפשר לגשר על הפער בין ההווה לעבר, משום שמה שמקובל לראותו כעבר הוא למעשה סדר אוטונומי המכונן את עצמו על-ידי אלימינציה והשכחה של אופני ארגון טקסטואליים מתחרים. תפקידו של ההיסטוריציסט החדש הוא לחשוף את מנגנוני האלימינציה ואת המבנים האידאולוגיים העומדים בבסיסם; לגלות מה נותר מחוץ לתמונה, מה נחשב off-scene (מחוץ לסצנה), מה נחשב מלוכלך (ob-scene), מגונה ואסור בראייה – ולהעניק לו קול ומבט משל עצמו (ע"ע עדות).

העיקרון השני של ההיסטוריציזם החדש הוא ההיסטוריזציה של הטקסט. בעקבות השפעות פוסט-סטרוקטורליות, ההיסטוריציזם החדש מניח כי הטקסט אינו עשוי מקשה על-זמנית ואורגנית אחת, אלא הוא מתארגן ומיוצג על-ידי ההבדלים ההיסטוריים הקובעים את דרכי הפרשנות שלו. ההיסטוריזציה מניחה כי במהלך ההיסטוריה חלים שינויים ערכיים במושגים, בתיאוריות ובפרקטיקות; המשמעות עוברת תהליכים של שינוי ושל גיבוש היסטורי. המסקנה היא כי יש לבחון באופן היסטורי-ביקורתי את המונחים שבהם אנו משתמשים כדי לעמוד על אופיים האידאולוגי. בחינה זו חושפת כיצד הבחירה שלנו באמונות מסוימות משפיעה על פרשנות הטקסט ההיסטורי, וכיצד מקומו האידאולוגי של הפרשן משפיע על תוצאות חקירתו. תוצאות אלה הופכות לבלתי בטוחות, לתלויות בהקשר ולנתונות לתנודות בלתי פוסקות. השיח ההיסטורי של הפרשן משקף סדר יום שאינו מנותק מן ה"עובדות" שעליהן הוא כותב. הפרשן חשוף תמיד לתהליכים שהוא מבקר. ההיסטוריציזם החדש מצייר אפוא תמונה חדשה ומורכבת של הטקסט ההיסטורי, שאינו נתפס עוד כישות קבועה וטוטלית, אלא כשדה מאבק בין משטרי משמעות שונים. אופני פרשנות מובְנים אלה, שאותם מכנה פוקו אפיסטמות, נבחנים כדי לגלות כיצד ההיסטוריה נכתבת כמערכת פוליטית של ייצוגי כוח מתחרים.

ההיסטורציזם החדש מנסח זיקת גומלין מורכבת בין ההיסטוריה לספרות. הטקסט ההיסטורי הוא בראש ובראשונה טקסט ספרותי, אוסף של סיפורים הנושאים את החותם האידאולוגי של זמנם. הטענה שהטקסט ההיסטורי הוא מוצר בדיוני ומילולי מזכירה את עמדתו של היידן וייט בסוגיה זו (White, 1989). המונח מטא-היסטוריה המזוהה עימו, קרוב ברוחו לתפיסה שהטקסט מורכב מסדרה של ייצוגים אמנותיים וכי יש לחקור אותם כדי להגיע לתיאור נאמן של הריבוי הטמון בכל מצב תרבותי והיסטורי נתון. עם זאת, כשם שהטקסט ההיסטורי הוא ספרותי, כך הטקסט הספרותי הוא היסטורי, ועל כן יש לבחון את ההיסטוריוּת (Historicity) של הטקסט הבדוי. בעניין זה ההיסטוריציזם החדש מושפע מעמדתם של תיאורטיקנים מרקסיסטים כגון אנטוניו גרמשי (Gramsci), ריימונד ויליאמס (Williams) ופרדריק ג'יימסון (Jameson). חשיפת מערכי הכוח הפועלים במבנה הפוליטי-חברתי תורמת תרומה משמעותית לתיאור המוצר האסתטי, ומעידה על דרכי הקריאה והפרשנות שלו במהלך ההיסטוריה. דרכי הפרשנות שמציע ההיסטוריציזם החדש מַפְרוֹת את המחשבה ההיסטוריונית מאז סוף המאה ה-20. בישראל ניכרת השפעתו של הזרם באסכולת "ההיסטוריונים החדשים", המבקשים לבחון מחדש את דרכי הכתיבה של ההיסטוריה הישראלית והציונית (ע"ע פוסט-ציונות).

לסיכום, ההיסטוריציזם החדש הוא פרויקט אקלקטי, הכולל בתוכו שיטות ניתוח מסורתיות לצד שיטות מחשבה הקרובות ברוחן לפוסט-סטרוקטורליזם ולפוסט-מרקסיזם (Vesser, 1989; White, 1989: 294). הזיקה לממד ה"פוסט-" של התרבות אינה מפתיעה, שהרי כפי שמציין הומי באבא (Bhabha, 1994: 1), התרבות בת זמננו היא תמיד תרבות של "מעֵבֶר" (beyond): מעבר להווה הנתפס כחדש, מעבר לעבר הנכתב כל פעם מחדש באמצעות התנודות החלות בעין המתבונן. דומה כי ההיסטוריציזם החדש הוא מוצר בעל מודעות עצמית לרוח החשד; זו בודקת את עצמה דרך מוצרי תרבות שונים – ספרותיים, תרבותיים או משפטיים. התוצאה מעידה על דרכי כינונם של ידע ואירועים היסטוריים בימינו.

source: unknown