טקסט קריא/טקסט כתיב
Lisibile Text/Scriptable Text
שני מונחים הופכיים המזוהים עם חוקר התרבות רולאן בארת (Barthes) ועם התאוריה הפוסט-סטרוקטורליסטית שלו, שמוצגת ומודגמת במפורט בספרו S/Z (ניתוח סיפורו של בלזק "סארזין" ["Sarrasine"]). ההבחנה המוצעת היא בין טקסט "קריא" – טקסט בורגני הנענה לציפיות הקורא, וטקסט "כתיב" – טקסט חדשני ופרובוקטיבי שאינו נענה למוסכמות ויוצר פרובלמטיזציה ואי-ודאות ביחס לעולם המתואר.
על-פי בארת קיימים שני סוגי טקסטים:
- א. "הטקסט הקריא", ה-Lisible Text, הוא הטקסט הריאליסטי, הקלאסי, שמתאר דברים קיימים ויוצר קומוניקציה עם הקורא. טקסט זה פונה לקודים תרבותיים ולמוסכמות המשותפות ליוצר ולקורא. ניתן לקרוא אותו בקלות ובהנאה, משום שהוא תואם את המבנה הנרטיבי הקלאסי שאיתו מזדהה הקורא (ע"ע קריאה מועדפת).
- ב. "הטקסט הכתיב", ה-Scriptable Text, יוצר התנגדות לקריאה פסיבית ואוטומטית של משמעותו. הדבר קורה משום שהטקסט הנכתב אינו מניח לקורא להתחבר לעמדת הסובייקט שהוא רגיל אליה. טקסט זה יוצר אצל הקורא משבר של ייצוג (רפרזנטציה) ביחס לעולם המתואר. כפועל יוצא מכך נתפס העולם כבלתי בטוח – עולם שאינו מספק את ההגנה והשקט של הטעם הבורגני שמציע "הטקסט הכתיב" (Barthes, [1970] 1975) (ע"ע אי-מוגדרות).
בארת מונה חמישה קודים שבאמצעותם מתפענח הטקסט: הקוד הפואטי או הנרטיבי, הקוד ההרמנויטי, הקוד הקונוטטיבי, הקוד הסימבולי והקוד התרבותי. קודים אלה מתנגשים בטקסט הנכתב והופכים את תהליך הקריאה "לשערורייתי", שכן הקורא נתבע לבצע – כל פעם מחדש – הערכת מצב לגבי משמעות הטקסט. המשמעות הופכת רב-קולית: אוסף של קולות החודרים זה לרשותו של זה וגורמים להתמוססות עמדתו של המחבר, שנעלם בתוך יצירתו שלו. התוצאה היא הסגת גבול מענגת (ע"ע עונג/הנאה), היוצרת טרנסגרסיה של הטעם הבורגני המקובל. ציפיותיו של הקהל הבורגני לתרגם את התרבות ל"טבע" מובן מאליו, שאינו שנוי במחלוקת, אינן נענות. כפועל יוצא מכך נתבע הקורא להעריך מחדש את האמונות והאידאולוגיות שבהן הוא מחזיק (רון, 1993).
המודל של בארת מסמן את המעבר מן התקופה הסטרוקטורליסטית לתקופה הפוסט-סטרוקטורליסטית (מתחילת שנות השבעים ועד מותו ב-1980), אם כי עדיין בולטים בו האלמנטים הבינאריים של הסטרוקטורליזם: הטקסט הבורגני מול הטקסט החתרני, הטקסט הקופא על שמריו מול החריג, הניסיוני והפרובוקטיבי. היעדרם של ניואנסים וגוני ביניים בין אפשרויות אלה מגביל במידה מסוימת את גמישותה של התיאוריה הבארתיאנית וחוסם אותה בפני "טפטוף" של הבדלים (הדיפראנס נוסח דרידה). "טפטוף" מעין זה יכול ליצור תנועה גמישה, נעדרת חוקים קבועים, בין הקטבים הטקסטואליים. חיסרון זה תוקן ביצירותיו של בארת עצמו, למשל בהנאת הטקסט (בארת, [1973] 2004) ובמחשבות על הצילום (1988), וכן בעמדה הרדיקלית שהציע דרידה בשנות השבעים ביחס לאופיים הבלתי בטוח של הסימנים בשפה (Mowitt, 1992; Barthes, 1977). השימוש במונחים אלה מופיע כיום בפרקטיקות רבות בבלשנות, בספרות ובפסיכואנליזה (שטיין, 1988: 239-233).
מכאן לאן?
מקורות
בארת, ר' 1988: מחשבות על הצילום, תרגום: ד' ניב, ירושלים: כתר.
— [1973] 2004: הנאת הטקסט, וריאציות על הכתב, תרגום: א' להב, תל אביב: רסלינג.
רון, מ' 1993: אחרית דבר, בתוך: רון מ' (עורך), מה הסיפור שלך, סיפורים אמריקאיים משנות ה-60 וה-70, תל אביב: עם עובד, עמ' 318-299.
שטיין, י' 1988: "הדו-שיח הפסיכואנליטי כטקסט נכתב ונקרא", שיחות, 7 ,כרך ב' (יוני), עמ' 239-233.
Barthes, R. [1970] 1975: S/Z, trans. R. Miller, New York: Hill and Wang.
— 1977: Image, Music, Text, trans. S. Heath, London: Fontana Press.
Culler, J. 1983: Roland Barthes, London: Fontana
Mowitt, J. 1992: Text – The Genealogy of an Antidisciplinary Object, Durham, N.C.: Duke University Press.
תאור / מקור התמונה:
https://literaryfruit.wordpress.com/tag/roland-barthes/