מסמן צף
Floating Signifier
מונח שנועד להבליט את תלותו של הסימן בהקשר התרבותי המקנה לו מובן. המונח מציין את אי-יציבותו של המסמן בקשרי הגומלין שלו עם המסומן, וכפועל יוצא מכך – את אי-יציבותו של הסימן. הוא מופיע בהקשרים סמיוטיים, פסיכואנליטיים ואמנותיים, והוא אחד ממונחי המפתח בביקורת הפוסט-סטרוקטורליסטית.
הבלשנות הסטרוקטורלית של פרדינן דה סוסיר (de Saussure) (דה סוסיר, [1916] 2005) הניחה קשר שרירותי-הסכמי בין מסמנים למסומנים. היחס בין המסמן (האלמנט החומרי של הסימן) לבין המסומן (האלמנט הקונספטואלי של הסימן) הוא כמו היחס בין שני צדיו של הדף: יחסיהם הקבועים יוצרים את אחדותו של הסימן. בניגוד לכך מניח רומן יאקובסון (Jakobson, 1957) כי חלק מן המסמנים אינם קבועים. לדוגמה, למסמנים כגון "אני", "את", "הוא", אין אופי יציב, והם תלויים בסיטואציה הפרגמטית ובהקשר התרבותי של המתקשרים. רק יצירת קונטקסט סיפורי מסוים סביב המילים "אני" ו"את", יצירת סיטואציה ממשית בין אדם שהוא "אני" מסוים לבין אדם אחר שהוא "את" מסוימת, עשויה להבהיר מדוע ההתקשרות בין הצדדים היא אפשרית. יאקובסון, בעקבות קרל יספרס (Jaspers), קורא למסמנים אלה בשם "Shifters". ייחודם נובע מן העובדה כי הם כבר מסומנים ומקודדים מבחינה תרבותית, ולכן תלויי הקשר פרשני מתמיד. כל שינוי בהקשר תרבותי יכול להביא לשינוי ב"מסמנים הצפים" שעובדים בזיקה להקשר זה, שהרי ה
המונח "מסמן צף" מופיע גם בהקשרים פסיכואנליטיים לאקאניאניים. לאקאן מגדיר את הסובייקט כיחס בין המבנה הלשוני המודע (שנשלט על-ידי האגו) לבין המבנה הלשוני הלא מודע (שנשלט על-ידי האיד). נגישותה של שפת הלא-מודע היא שולית ובעייתית, לכן האגו אינו מסוגל להגיע לידי מיצוי של עצמיותו. הוא נידון לחוות את עצמו מתוך נוסטלגיה לשלמות שלעולם לא תושג: האגו חווה עצמו בתוך הזרימה של שרשרת המסמנים – תנועה שלעולם אינה מגיעה לידי מיצוי. הוא הופך אז ל"תרשים זרימה" של מסמנים הצפים לקראת יעד שאינו ניתן לכיבוש. האני מתואר כמצב של השתוקקות. הוא מוגדר אפוא באמצעות הפיצול שחל בסימן (הפיצול בין המסמן למסומן); האני מצוי בחציון שבין המסמן למסומן, שאותו מציין לאקאן בנוסחה המתמטית: המסמן חלקי המסומן = "אני". בניגוד לפרויד, לאקאן סבור כי האני אינו מוגדר באמצעות ידיעתו העצמית אלא באמצעות התנועה ה"עיוורת" של המסמן, שלו מוענקת עדיפות.
המעמד המוסדי של המסמן נובע, לפי לאקאן, מן העובדה שהמסמן מייצג את הסובייקט באמצעות מסמן אחר. קיימת אפוא גלישה בשרשרת הייצוג, שאינה מגיעה לעולם למיוצג, למקור, למסומן. הסובייקט מוגדר כמצב של חֶסֶר, כנוכחות המתקיימת בתוך החללים שבין "המסמנים הצפים" (גלדמן, 1995; Lacan, [1966] 1977: 30-113). על-פי דרידה, האני הוא פועל יוצא של שרשרת מסמנים היוצרים דחייה הולכת ונמשכת של המשמעות (Derrida 1981, [1967] 1976). תנועת המסמנים מייצרת את הסימן כרצף של הבדלים ("דיפראנס"): האובייקט אינו יכול להימצא מחוץ למסמן או לפניו; הוא מקבל את מקומו מן המסמן, ועם זאת, אין לו מקום בתוכו – הוא מצוי בתנועה פנימה והחוצה, כלומר חווה את עצמו כהיעדר (Lack) (Ducrot & Todorov, 1979).
לתאוריה של "המסמן הצף" יש השלכות מרובות בתחום התאוריה של הטקסט האמנותי. לאקאן מדגים את קיומו של המושג החצוי (או האני החצוי) באמצעות ניתוח מפורסם לסיפור "המכתב הגנוב" ("The Purloined Letter") לא"א פו (Lacan, 1972: 38-72). תוכנו של המכתב הגנוב (המסומן שלו) לעולם לא נודע. משמעותו או ערכו תלויים לחלוטין בשאלה מי מחזיק בו. האם זו האישה האצילה שממנה נגנב? השר D שגנב אותו? הבלש דופין, ידידו של המספר, שמחליף את המכתב המקורי במכתב "מזויף"? או מפקד המשטרה שנוקט תחבולות של מִחזור והחלפה כדי לגלות את האמת? המכתב, כפי שכותב מרדכי גלדמן בפרשנותו לסיפור (גלדמן, 1998), הוא המסמן של כל המסמנים, מעין צורה טהורה. זהו "המסמן הצף", המחליף ידיים ותפקידים, שתפקידו ליצור את תנועת האיווי אל ההיעדר: בסופו של דבר לא נגיע למסומן (לתוכן המכתב); נוכל להתוודע לקיומו רק באמצעות מעטפה ריקה, שחרף כך חורצת את גורלם של אלה המחזיקים בה ועוסקים בסחר החליפין שלה. בפרשנות זו, הסיפור הוא מעין אלגוריה על תנועת המסמנים הצפים. קיום תחליפי, קישורי, חמקמק, של האובייקטים, הרודפים אחר פאנטום בלתי אפשרי, מעמיד את שאלת הגניבה וההחלפה כאנלוגיה לשרשרת המסמנים הצפים: הדרך הביתה, אל המסומן, נחווית כתהליך של חילופין בין יד אחת לאחרת.
נסכם: המונח "מסמן צף" משמש במגוון של פרקטיקות ניתוח – בתחום הבלשנות, בפסיכואנליזה הלאקאניאנית ובחקר הטקסטואליות. עיקרו בניסוח עמדה ספקנית ביחס לגילוי המשמעות של האני או של הטקסט. היות שהאני (או הטקסט) בנוי מזרימה בלתי נדלית של מסמנים, הדוחים את המשמעות הסופית, ממילא הופך הפרויקט של הידיעה – ידיעת הכוונה של הטקסט – לפרויקט מפוקפק. ההתכוונות והמודעות גולשות אל מעבר לעצמן, מותירות אותנו רק עם האנרגיה של חילופי התשוקות והמסמנים.
מכאן לאן?
מקורות
גלדמן, מ' 1995: מראה אפלה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
— 1998: ספרות ופסיכואנליזה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
דה סוסיר, פ' [1916] 2005: קורס בבלשנות כללית, תרגום: א' להב, תל אביב: רסלינג.
Derrida, J. [1967] 1976: Of Grammatology, trans. G. C. Spivak, Baltimore and London: The Johns Hopkins University Press.
— 1981: Dissemination, trans. B. Johnson, Chicago: Chicago University Press.
Ducarot, O. and Todorov, T. 1979: Encyclopedic Dictionary of Science of Language, Baltimore and London: The Johns Hopkins University Press.
Jakobson, R. 1957: Shifters: Verbal Categories and the Russian Verb, Cambridge: Harvard University Press.
Lacan, J. 1972: "Seminar on 'The Purloined Letter'", in: "French Freud: Structural Studies in Psychoanalysis", Yale French Studies, 48, pp. 38-72.
— [1966] 1977: "The Function of Field of Speech and Language in Psychoanalysis", in: Écrits. A Selection, trans. A. Sheridan, New York and London: W. W. Norton & Co., pp. 30-113.
תאור / מקור התמונה:
https://starwarsmodern.blogspot.co.il/2010/02/communist-manifesto-turns-160-neocons.html