תיאוריה

Theory

מערכת של רעיונות יסוד הקושרת בין חלקים של ידע בתחום נתון. הנחות והשערות, על סמך מחקרים וניסויים, המשמשות לשם הסברת עובדות או תופעות. התיאוריה עוסקת בתקפותה של אמת בתחום דעת מסוים. אריסטו מצביע על התיאוריה כאחת משלוש הדיסציפלינות האינטלקטואליות (השתיים האחרות הן "הדיסציפלינה היוצרת" ו"הדיסציפלינה המעשית"). התיאוריה מעוניינת בָּאמת, קרי בהתאמה הטובה ביותר בין משפטים לבין עובדות. היא ניצבת כנגד ה"פרקטיקה" – היישום המעשי של רעיונות בתחום נתון, או "האתיקה" המתמקדת בשאלה כיצד אפשר לרתום את חוקי הטבע לסוגיית הטוב והראוי. לפי השקפה אחרת, שבה מחזיק הפילוסוף הילרי פוטנם (Putnam), תיאוריה אינה משקפת עובדות אלא את הארגון המושגי של עובדות אלה. לדעת פילוסוף התרבות פרדריק ג'יימסון (Jameson), בימינו, השיח הקרוי "תיאוריה" משנה את פניו. כיום הוא מתייחס בעיקר למקבץ של רעיונות הלקוחים מהמרקסיזם, מהסטרוקטורליזם ומהפסיכואנליזה, אך גם מהסוציולוגיה, מהאנתרופולוגיה, מההיסטוריה, ממדעי התרבות, מהאמנויות ועוד. המונח מתייחס לממד הבינתחומי של הידע: יחסי הגומלין הנרקמים בין רעיונות יסוד בתחומים שונים.

נקודת המוצא לדיון היא הניגוד בין התיאוריה לבין הפרקסיס (praxis): היישום המעשי של רעיונות תיאורטיים בתחום נתון. התיאוריה מעוניינת באמת באופן שזו מאפיינת את שדה הידע במדע או בתחום דעת מוגדר. כפי שהראה עמנואל קאנט (Kant), התבונה הטהורה (התיאוריה) עוסקת בנכון ובאמיתי, בעוד התבונה המעשית עוסקת בממשי, מנקודת המבט של הראוי.

בתפיסה הקלאסית, העיסוק בתיאוריה הוא בראש ובראשונה עיסוק בפילוסופיה, בדגש על הפילוסופיה של המדעים. התיאוריה אמורה לנסח רעיונות יסוד, לקשור ביניהם ולהניח את התשתית לידע האנושי. תפיסה זו ממקמת את המושג בתוך מסורת החשיבה הפוזיטיביסטית: התיאוריה יוצרת גושי משפטים (למשל משפטים בגיאומטריה) המתארים את אופן ההתנהגות של אובייקטים ואת הזיקה בין אובייקטים לניסיון. התיאוריה היא אפוא התיאור הסימבולי של הניסיון. אולם תמונה זו עוברת שינוי רדיקלי בעידן הפוסטמודרני. כיום, אומר פרדריק גיימסון ([1984] 2002 ; Jameson, 1988), אנשי מחקר רבים עוסקים בדיונים ביקורתיים בתחומי הספרות, האנתרופולוגיה, הסוציולוגיה, הפסיכואנליזה, המרקסיזם, הסטרוקטורליזם והקולנוע – הכול תחת מונח-העל "תיאוריה". הנטייה הפרגמטית היא אפוא להגדיר את המושג באופן פתוח ולא להגביל את חלותו לשיח הפילוסופי-מדעי בלבד. מגמה זו נובעת מן הנטייה הפוסט-סטרוקטורליסטית לדון במציאות במושגים טקסטואליים. כאשר המציאות מוגדרת כנקודת מפגש בין טקסטים שונים, גוברת הנטייה לדון בה במונחים פורמליים מופשטים, המאפיינים את שפת התיאוריה. הוגי דעות מאוחרים, כגון אלתוסר (Althusser), פוקו (Foucault) ודרידה (Derrida) אכן מבליטים את הדיון התיאורטי, אולם המונח לובש אצלם פנים חדשות ומצטיין בממד בינתחומי נרחב (ע"ע משמעות ; תיאוריה ביקורתית). הוגים אחרים כגון הילרי פוטנם (Putnam, 1983, 1990) מחזיקים בתיאוריה רלטיביסטית של ידע, הטוענת כי התיאוריה אינה יונקת את הלגיטימיות שלה ממודל מטאפיזי כלשהו: מושג התיאוריה עצמו מעוגן בסכמה התרבותית שבה אנו מחזיקים.

 

מקורות

ג'יימסון, פ' [1984] 2002: פוסטמודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר, תרגום: ע' גינצבורג-הירש, תל אביב: רסלינג.

 

קווין, וו"א [1953] 2001: "שתי דוגמות לאמפיריציזם", תרגום: ע' בילצקי וע' מטר,  מטפורה 5, עמ' 55-41.

Eagleton, T. 2003: After Theory, New York: Basic Books.

Jameson, F. 1988: The Ideologies of Theory, Essays 1971-1986, 1. Situations of Theory; 2. Syntex of History, Minneapolis: Minnesota University Press.

Mitchell, W. J. T. 1985: Against Theory: Literary Studies and the New Pragmatism, Chicago: University of Chicago Press.

Putnam, H. 1983: Realism and Reason, Cambridge: Cambridge University Press.

 

— 1990: Realism with Human Face, ed., J. Conant, Cambridge, MA: Harvard University Press.

תאור / מקור התמונה:

Film Poster: The Theory of Everything, James Marsh, 2014

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×