תרבות הנרקיסיזם
Culture of Narcissism
מטבע לשון שטבע ההיסטוריון וחוקר התרבות האמריקאי כריסטופר לאש (Lasch, 1979). לדעתו, תרבות זמננו מתאפיינת בנטייה של האני לפרוץ מעבר לגבולות רציונליים ולחפש אחר סיפוקים רגשיים וחושניים המזוהים עם עקרון העונג. תרבות הנרקיסיזם פונה עורף לדגם האדיפלי המרסן, שבמרכזו דמות האב. הנרקיסיזם חסר הגבולות מזוהה עם הרשות האמהית והנשית. זו מייצגת מצבים של אופוריה ואושר, המנוגדים לחוק האב. אבחנות אלה מוליכות אל המסקנה כי בימינו המודל הפרוידיאני ב"תרבות בלא נחת" מתהפך: התרבות אינה סובלת מרגשי אשם מיותרים; היא שקועה כל כולה בפולחנים של נהנתנות והגשמה עצמית. המודל המוצע ספג ביקורת מצד חוגים פמיניסטיים, שהצביעו על הזיהוי ההרסני בין נשיות לבין מגמות רגרסביות בתרבות.
לנרקיסיזם העכשווי שני היבטים: ההיבט הפסיכואנליטי וההיבט התרבותי-תקשורתי. במישור הפסיכואנליטי, הטענה היא כי בתרבות ימינו בולט הנרקיסיזם חסר הגבולות המזוהה עם החוויה הינקותית ועם הקשר הסימביוטי של התינוק עם האם. האם משמשת בעבורו מקור לעונג ולהאדרה עצמית. מאוחר יותר, בשלב האדיפלי, כאשר האב נכנס לתמונה, נוצרת מציאות חדשה שעיקרה ריסון העונג הילדותי והגדרה מחדש של גבולות וחוקים. בעקבות זאת נולד האני האוטנומי ונוצרת אינדיווידואציה והתבדלות מגדרית. האב מכניס את הילד לתמונת התרבות ומפגיש אותו עם עקרון המציאות. הילד, מצדו, גומל לו על כך בריסון צרכיו הנרקיסיסטיים ובפיתוח רגשי אשמה ומצפון. אולם התרבות הפוסטמודרנית מתאפיינת בהעדפה מובהקת של עקרון העונג והריגוש, ובהסתייגות מופגנת מערכי האוטונומיה הרציונלית, האינדיווידואליזם והאחריות האישית. הטענה היא כי התרבות פונה עורף לשליחותה הרציונלית-גברית ונהדפת אל שלב "נשי" רגרסיבי, שאותה כינה פרויד "נרקיסיזם חסר גבולות".
במישור התרבותי-תקשורתי נולד אפוא הטיפוס החדש: "האדם הנרקיסיסטי". גיבור ימינו זה הודף מעליו כל רגשות אשם, המזוהים עם האב. הוא פונה אל ההתענגות המוקצנת, חסרת הגבולות, הקשורה באם. העדפה זו גוררת אותו לרגרסיה איפנטילית המוּנעת בכוח התשוקה לסיפוקים קצרי מועד. עמדה זו נוטעת את האדם במשבצת הלא מחמיאה של צרכן לא ביקורתי של סחורות ממשיות או סמליות (בידור, אופנה, פרסומת). התרבות מאופיינת, אם כן, בקריסתה של הסמכות הביקורתית הגברית ובהשתלטותה של האלטרנטיבה הנשית. תהליך זה ניכר במשפחה העכשווית ובחברה בכלל. זכות הקדימה ניתנת לעקרונות של עודפות ויתרות: הכול אחוזים בחיפושים וולנטריים קדחתניים אחר ה"עצמי". הכול רצים לקראת הגשמה עצמית אינסופית (Wolfe, 1976). לעתים התוצאה עלולה להיות סטרס ואף התרסקות (בנג'מין, 2005: 153) (ע"ע אקט).
מנקודת מבט ביקורתית, אפשר לומר, כי המודל המוצע סובל מחיסרון בולט אחד והוא ההנחה הפטריארכלית המונחת בבסיסו. הגבר נתפס כמגן התרבות, ואילו האישה מופיעה בתפקידה ה"קלאסי" כמחריבתה. עמדה זו, שבסיסה הפרוידיאני השמרני גלוי לעין, דוחקת את האישה למשבצת המסוכנת של הקורבן והשעיר לעזאזל התרבותי ותורמת את תרומתה לדיכוי האני הנשי בתרבות: אם האישה מערערת את הסדר החברתי, מן הדין לנקוט נגדה צעדי בלימה ולהתגונן מפניה. חיסרון אחר נובע מן המבנה הבינארי של הטענה: הדיכוטומיה בין תרבות נשית לגברית. בעידן המהפכה המגדרית טענה זו נשמעת מיושנת. התמוססות הזהויות המגדריות הטהורות, יצירתה של תרבות שבה מושלים ה"הבדלים" – אלה הופכות את הדיון לבעייתי. נוסף על כך, דווקא בתרבות של קפיטליזם אינסטרומנטלי, המזוהה עם נקודת המבט הגברית, יש משנה חשיבות להצגת מודל נשי נגדי שבמרכזו ערכים של שיתוף ואחריות כלפי האחרים (בנג'מין, שם: 222) (ע"ע פמיניזם/פוסט-פמיניזם).
מכאן לאן?
מקורות
בנג'מין, ג' 2005: כבלי האהבה, פסיכואנליזה, פמיניזם ובעיית השליטה, תרגום: ת' אלמוג, אור יהודה: דביר.
Lasch, C. 1979: The Culture of Narcissism, American Life in an Age of Diminishing Expectations, New York: Norton.
Wolfe, T. 1976: "The 'Me' Decade and the Third Great Awakening", New York, 23, August, pp. 26-40.
תאור / מקור התמונה:
53759027 Source- RF123