כוח, כוח-ידע

את הכוח אפשר לתאר בשתי דרכים. האחת – במונחים ניוטוניים, כמבנה, כאנרגיה או כנכס המסוגל לחולל שינוי בעולם. תפיסה זו ממקמת ומייצגת את הכוח במקום טריטוריאלי ידוע: מוסדות הכוח של היחיד ושל הכלל. היא מצביעה על ייצוגו של הכוח במוסדות ובמכשירים המכפיפים אליהם את הפרט. היא מגדירה את הכוח במושגים של אלימות גלויה או סמויה, השואפת לאכיפת כללים; היא מתארת כיצד הכוח מופעל על הנשלטים (פוקו, 1996; Foucault, 1988).

האפשרות האחרת, שעליה מצביע פוקו, מבקשת לראות בכוח יחס ארגוני המוטמע מלכתחילה ביחסים החברתיים ובמוסדות המייצגים אותם. על-פי תפיסה זו, הכוח הוא תכונה המאפיינת יחסים בין פרטים בחברה. תכונה זו מופעלת ומיושמת במכוון בידי החברה באמצעות מנגנוני הפיקוח שלה. ההתנסות בכוח אינה נמצאת אפוא ב"קצה השרשרת", "בצורות שהכוח לובש בסוף דרכו" (פוקו, 1996: 64), אלא דווקא בתחילת השרשרת, במקום שבו הכוח הוא היסוד המארגן, המַבְנֶה את היחסים החברתיים. ההתנסות בכוח היא על כן התנסות באופני הארגון של הזולת ובהבניית פעולתו, באמצעות מנגנוני פיקוח ומשמעת חינוכיים, רפואיים או פוליטיים (פוקו, 1996: 67-64; Foucault, 1980, 1988).

הכוח אינו מוצר של המוסדות, אלא מעין ישות יוצרת בפני עצמה, המגדירה את הסובייקט ביחס לעצמו ואת ארגון היחסים בין הסובייקטים השונים. פוקו מבליט את הקשר האטימולוגי בין הסובייקט לבין המושג סובייקציה (כפיפות, שליטה). הכוח הוא אפוא תכונה מבנית, המייצרת את הסובייקט וקובעת את גבולות הפעולה שלו. המפגש בין מוסדות לבין כוח מעניק לתכונה זו גושפנקה של כפייה חוקית. "הכוח אינו הבניה חיצונית, שתפקידה מסתכם בהטלת איסורים ובהארכת חוזים, במקום שבו הם משחקים תפקיד; זהו תפקיד יצרני במישרין" (שם: 65).

הכוח, אומר פוקו, אינו נשלט בהכרח בידי "מועצת מהפכה" מרכזית, הקובעת את תכונותיו ומחליטה כיצד לנייד אותו; תחת זאת, הוא מוטמע ביחסים החברתיים מלכתחילה. הכוח הוא ישות בלי טריטוריה, בלי מיקום, בלי גבולות. הוא נמצא בכל מוצר בכל רגע ורגע, "לא מפני שהוא מקיף את הכול, אלא מפני שהוא בא מכל המקומות […] הכוח אינו מוסד, ואף לא מבנה, הוא אותו סוג של עוצמה שאחדים נתברכו בה: הוא השם שמעניקים למצב אסטרטגי מורכב המתקיים בחברה נתונה" (שם: 66-65) (ע"ע מרחב – זמן – טריטוריה ; מקום).

עמדתו של פוקו מושפעת מעמדתו של פרידריך ניטשה (Nietzsche) כפי שהופיעה בספרו לגניאלוגיה של המוסר (ניטשה, 1975). בספר אחר מפרי עטו,  הרצון לעוצמה, גורס ניטשה (1978, מאמר 9) כי הפילוסופיה מונעת בידי השאיפה לעוצמה והרצון להיות "עילה ראשונה": "כל יוצר שואף שלטון הוא, ובהיותו כזה הוא מנסה להתפלסף" (שם: מאמר 6). תכליתם של החיים לממש את עצמם על-ידי הרצון; אך ביטויו המלא של הרצון הוא העוצמה שהוא מפעיל. פוקו קושר אף הוא בין המושג ידע (knowledge) לבין המושגים עוצמה וכוח. הכוח הוא כוח יוצר במובן זה שהוא מפקח על אופן ייצור הידע בשיחים השונים (Foucault, [1969] 1972). הכוח מתממש אפוא במשטרי הידע השונים בצורות המדעיות, הפילוסופיות והפוליטיות שבהן האדם מכיר את עצמו. הזיקה בין כוח לידע, טוען פוקו, מאפיינת את יסוד המשמעת המאפיין ארגונים פוליטיים מודרניים. הכוח נמצא אפוא בבסיס הפרקטיקות החברתיות והפוליטיות; הוא חלק מאמנות "ניהול החיים" (ע"ע ביופוליטיקה).

דוגמה מובהקת לאסטרטגיה מעין זו מופיעה בספרו של פוקו תולדות המיניות I, הרצון לדעת (פוקו, [1976] 1996). המיניות אינה נבחנת רק כאוסף של עובדות היסטוריות אמפיריות משתנות, אלא אף כצורת חשיבה וכמשטר של דיבור וכתיבה על אודות המיניות – משטר המתאים לפרדיגמה של הידע בקפיטליזם. אם הקפיטליזם הוא צורה של שליטה רציונלית ומניפולטיבית בגוף לשם הפקת רווח ממשי או סמלי, הרי השיח של המיניות אמור לתת ביטוי לעמדה כוחנית זו.

כדי להבין את המיניות יש לפרשה כידע על תשוקה, שבו אנו מתנסים ושאותו אנו מנסחים. תשוקה זו נמצאת בבסיס הדברים, שכן הכוח בא מלמטה, כפי שפוקו מזכיר. היא מופיעה באותו המקום שבו מופיעה ההתנגדות, שהרי אין כוח בלי התנגדות – הנתפסת בעיני פוקו כחלק בלתי נפרד מן הכוח עצמו. כוח המתנסח והמתגלה כתשוקה לעולם אינו מגיע לידי התגבשות תיאורטית כוללת, ולעולם אינו מופיע כמבנה-על. כמערכת של רצונות ותשוקות, הכוח הוא שמכונן את קיומנו, אולם הוא אינו חיצוני לקיום זה. הרצון לדעת את המיניות הוא שמכונן את קיומה כמערכת של כוח.

תפיסה גנרטיבית (יוצרת) זו של הכוח יכולה להזכיר את דבריו של מפיסטו בפאוסט "הַאִם הַהוֹגֶה וְהַיּוֹצֵר הוּא הַמֹּחַ? / אֱמֹר מֵעַתָּה: בְּרֵאשִׁית הָיָה הַכֹּחַ !" (גתה, [1832] 2006: 90). האדם אינו קורא את הכוח, כי אם נברא בצלמו; הוא הופך למכשיר שדרכו חודר הכוח למציאות. הכוח הוא נוכחות דטרמיניסטית וחובקת כול, שאינה מאפשרת בחירה או התנגדות – מלבד אותה התנגדות שהיא חלק בלתי נפרד ממבנה הכוח עצמו. הכוח לדידו של פוקו הוא אפוא נוכחות טוטלית, השוללת כל יוזמה לשינוי או לתיקון. בצל כנפיה היא חובקת שולטים ונשלטים ברשת יחסים סבוכה: הסובייקטים מיוצרים ומופקים בידי מנגנוני הכוח שבתוכם הם פועלים.

אופיו המעגלי של ההסבר בולט לעין ומזמין ביקורת על עמדה גורפת זו. הביקורת נמתחת על היסוד הדטרמיניסטי שבשיטה, השולל כל תקווה לשינוי פוליטי ומקצץ מראש במוטיבציה של הפרט לבטא עמדה של חירות על-ידי פעולת התנגדות "מבחוץ" מול מנגנון הכוח של המדינה. יתרה מזו: עצם העובדה שהכוח הוא כוח מעצב, המוטמע ביחסים בין הדברים, הופכת את הרצון ללמוד את הכוח, להגדירו או לייצגו למשימה בלתי אפשרית, שהרי הרפלקסיה הביקורתית עצמה אחוזה זה מכבר במנגנוני כוח מעצבים, שאותם היא מנסה לשווא לאתר (Foucault, 1984: 239-256). מול ביקורת זו, פוקו מציע לאינטלקטואל לנהל מאבק נגד הכוח בתוך מסגרתו הספציפית ובתוך המסורת התרבותית שבה הוא פועל. משימתו של האינטלקטואל היא לגלות התנגדות לאופן ארגונה של ה"אמת" בתחומו.

על אף ההסתייגויות שנשמעו בעשורים האחרונים כלפי "האימפריאליזם של הכוח" בהגותו של פוקו, הפך המושג לאחת מאבני הדרך של המחשבה הפוסט-סטרוקטורליסטית והפוסטמודרנית בעשורים האחרונים (Wolin, 1988). בולטת במיוחד השפעתו של פוקו על אדוארד סעיד בגיבוש המושג אוריינטליזם ובניתוח השיח הפוסט-קולוניאלי (Said, 1986) (ע"ע שוליים (פריפריה) / מרכז ; הדרה). התבנית כוח-ידע השפיעה מאוד גם על זרם בביקורת הספרות הקרוי היסטוריציזם חדש (Greenblatt, 1980). תפיסה זו יוצרת זיקה בין הממד האסתטי לבין הממד החברתי של ההתנסות ההיסטורית, ומצביעה על כך שיחסי הכוח בחברה יוצרים משטרי ידע משתנים המופנמים בתוך הטקסט הספרותי. לפוקו השפעה ניכרת גם על תיאוריות מרקסיסטיות ופמיניסטיות שונות (McNay, 1992). עם זאת, עצם העובדה שקריאת הקרב הפוקויאנית "ידע = כוח" הפכה זה מכבר לסיסמת פרסומת, המוכרת מוצרים רבים, יכולה להצביע על רידודו של המונח בימינו. זוהי עדות נוספת ליכולתו של הקפיטליזם להטמיע ולנכס את כל הקמים עליו להורסו.