גרמטולוגיה

בספרו Of Grammatology טוען דרידה (Derrida) כי המסורת המערבית נוטה להעדיף בגלוי או במובלע את השפה כדיבור על פני השפה ככתיבה. המילה המדוברת נתפסת בתור האמת או הטבע, בתור המקור החוקי של הלשון, ואילו המילה הכתובה זוכה למעמד של בן ממזר, תוספת מלאכותית לשפה המקורית והטבעית של הדיבור. מימי אפלטון ועד פרדינן דה סוסיר ([1916] 2005) ניכרת העדפה של חקר המילה הנשמעת על פני חקר המילה הכתובה. השפה הנשמעת, הצלילית, היא מסמן של עולם הדברים  – לדעת דרידה, היא מייצגת את ה"פְּנִים" – ואילו המילה הכתובה נתפסת רק כמייצגת של ה"חוץ". מסורת העיסוק בכתיבה ידועה בשם לוגוצנטריזם, והיא מעדיפה את הממד המטאפיזי, הלוגי-מדעי של הידע (שאותו מכונן המסומן), אם כי בתוכה מקוננת כמיהה נסתרת אל המסמן, אל הביטוי הצלילי. תשוקה זו מתקיימת, לדעת דרידה, ברמה של עקבה (trace) המוטבעת בכתיבה.

בניגוד לתפיסה המדעית הרווחת, הכתיבה אינה נותנת ביטוי למשמעויות קבועות של העולם או של האובייקטים שהיא מייצגת. השפה נותנת ביטוי להתרוצצות של משמעויות, המקיימות ביניהן יחס של הבדל; העקבה גלומה תמיד במסומן והיא מציינת שרשרת של הבדלים המתרוצצים בתוכו. קיומה של העקבה מציין גם את קיומו של הסימן כמערכת של הבדלים זמניים, המגלים את נוכחותו המהבהבת – קיימת ונפקדת בעת ובעונה אחת – של האחר, של מישהו אחר. התבוננות זו הופכת את השפה למערכת של הבדלים: לשום מושג בתוכה אין נוכחות אלא כעדות פרדוקסלית, כעקבה של מושגים אחרים. העקבה מציינת את המשמעות הנוכחת/הנעדרת, הבונה את (מעשה) הכתיבה כמעין ארכי-כתיבה (arche-writing), שאפשר לכנותה גם gram או הבדל. הכתיבה הופכת לרצף של הבדלים, הנראים קדומים יותר מן האופוזיציות הבינאריות הישנות זמן/מרחב, מסמן/מסומן, דיבור/כתיבה. העקבה מציינת מצב שבו כל יסוד בשפה אינו אלא בסיס לעקבות אחרות: כל עקבה מובילה לעקבה קודמת לה, עד אינסוף. המקור הקדום (העקבה הראשונה) מוגדר עתה מחדש כהיעדר מקור, כהיעדר סיגור (closure) וחתימה. תפקידה של הגרמטולוגיה הוא לבצע דקונסטרוקציה ולפרק ודאויות "טבעיות" ביחס למציאות. בעקבות זאת, המשמעות הופכת למסע אינסופי בתוך התהום הלשונית (דרידה, [1968] 2002).

אפשר לומר שהמונח "גרמטולוגיה" מבטא התנגדות נחרצת לעמדה הפוזיטיביסטית ביחס לשפה ולידע (knowledge). השפה אינה נתפסת כאמת קונספטואלית "טהורה", אובייקטיבית ומדעית (האמת הלוגוצנטרית), אלא כאוסף של עקבות (הבדלים), היוצרות בעצם קיומן ביקורת רדיקלית על האפשרות לכונן לשון מעין זו. השפה בנויה רבדים-רבדים של משמעויות נסתרות, שאל חלקן אפילו הכותב אינו יכול להיות מודע. הגרמטולוגיה, אומר דרידה, היא המשחק החופשי המתקיים בתוך השפה והמאפשר ליצור את ריבוי משמעויותיה, שהרי אין מילה אחרונה, אין עוגן חיצוני, אין אמת סופית ומוחלטת, אין אלף.