סאדיזם, סאדו-מאזוכיזם

המונח "סאדיזם" הופיע לראשונה אצל הפסיכיאטר ריכרד פון קרפט-אבינג (Krafft-Ebing, [1886] 2000) בהקשר לפרקטיקה של המרקיז דה-סאד. התפיסה הפרוידיאנית מגדירה את הסאדיזם כסטייה של אדם המפיק עונג מהתנהגות אלימה המתאכזרת לזולת. המאזוכיזם מוגדר כהתנהגות שבה האדם מפיק עונג מן הכאב שהוא מסב לעצמו. שתי הפעולות כרוכות זו בזו ועשויות להיות חלק מהתבנית הבינארית סאדו-מאזוכיזם, הפועלת על-פי עקרונות סטרוקטורליים דומים.

היסודות הסאדיסטיים והמאזוכיסטיים הם חלק מן "הנפש הטבעית" הנוכחת בחיים הבוגרים של האורגניזם. שני היסודות קשורים לשאלת העונג. על-פי פרויד, שלושה סוגי יצרים נמצאים בזיקה הדדית זה לזה: "עקרון הנירוונה מבטא את המגמה של יצר המוות, עקרון העונג הוא נציגה של דרישת הליבידו והתאמתה, ואילו עקרון המציאות הוא נציגה של השפעת העולם החיצוני" (פרויד, 2002: 19). יצר המוות מתבטא ברצון להפנות אנרגיה תוקפנית החוצה אל העולם (סאדיזם) ופנימה – אל האני עצמו (מאזוכיזם). שני היצרים, הסאדיזם והמאזוכיזם, מקורם בנפש הילדית; האני רוצה שיתוודעו אליו "כאל ילד קטן, אך בעיקר כילד רע" (שם: 21) הראוי לעונש מידי הסמכות ההורית (האב או באי כוחו הסמליים). הפנטזיה על החטא, ובעקבותיה הפנטזיה על העונש, עומדים ביסוד החוויה הסאדו-מאזוכיסטית. חלק מהאנרגיה התוקפנית הראשונית המורכבת מיצרי המוות פונה החוצה, אולם השארית הנותרת באורגניזם נקשרת לליבידו בעזרת הריגוש המיני, המזוהה עם היצר המאזוכיסטי (ע"ע פסיכואנליזה).

פרויד הצביע על שלושה מודלים של מאזוכיזם: מאזוכיזם אֵרוֹגֵני, מאזוכיזם "נשי" ומאזוכיזם מוסרי או נפשי. המאזוכיזם הארוגני יוצר התניה בין התנסות מאזוכיסטית באזורים הארוגניים (המיניים) של הגוף לבין ריגוש מיני. זוהי חזרה אל השלב האנאלי-סאדיסטי, המתאפיין בתשוקה להיות מוכה בידי האב או להיבלע על-ידו. המאזוכיזם ה"נשי" קרוי כך משום שהוא מאמץ מבנים "נשיים" כגון סירוס, חדירה או לידה (בהגות הפמיניסטית נמתחה ביקורת חריפה על תבנית זו). אדם הסובל ממאזוכיזם "נשי" נוטה להתנהגות ריטואלית הכוללת חסימה של הפה, קשירת הגוף, הצלפת שוט וכפייה של ציות מוחלט. מאזוכיסט מעין זה, מסביר פרויד, רוצה שיתייחסו אליו כאל ילד קטן וחסר אונים שביצע פשע ולכן הוא ראוי לעונש משפיל: הרצון בכאב הוא תגובה שבאמצעותה ניתן לכפר על פשעים. לעומת זאת בין הפרקטיקה של מאזוכיזם מוסרי (נפשי) לבין מיניות ישירה מתקיים קשר רופף בלבד. מדובר ב"רגש אשמה לא מודע", מעין צורך בענישה. "המאזוכיסט המוסרי", כתב פרויד בציניות, "יושיט תמיד את לחיו אל המקום שבו יש לו סיכוי לספוג מכה" (פרויד, 2002: 22). יצר ההרס פונה שוב פנימה. אליבא דפרויד, מתרחש התהליך הבא: האני העליון, שהוא אידאל האני, רוצה להתעלל באני ולעורר בו רגשי אשם תמידיים. אי-היכולת לרצות את אידאל האני או את הסמכויות ההוריות מובילה לתחושת אשמה, שהתגובה עליה היא רצון בענישה עצמית. מדובר ברצון לפעול בדרכים שלא יביאו כל תועלת ויגרמו בסופו של דבר לאובדן האני. מאזוכיזם מוסרי, מסכם פרויד, הוא חזרה ואקטואליזציה של תסביך אדיפוס, משום שהיחסים הבעייתיים של הילד עם האב המעניש והבולע קמים לתחייה (פרויד, 2002: 25).

האם יש לקבל את הסימטריה בין הפרקטיקה המאזוכיסטית לפרקטיקה הסאדיסטית – סימטריה הניכרת בצירוף הפופולרי סאדו-מאזוכיזם? הרצון לקשור בין השניים מובן, שהרי שני המודלים מקורם ביצרי המוות ובהטייתם החוצה או פנימה במהלך היסטוריית החיים של האני. אולם ניתוח מפורט יותר של הסוגיה עשוי לנתק בין ההתנסות הסאדיסטית להתנהגות המאזוכיסטית. כך, למשל, הפסיכואנליטיקאית ברכה ליכטנברג-אטינגר סבורה כי בעוד הסאדיזם מפנה את האגרסיה כלפי העולם החיצון, המאזוכיזם מפנה את דחפי ההרס פנימה, אל האורגניזם (מדובר בדחפי הרס שלא מצאו ואף לא חיפשו כלי לביטוי חיצוני). מדובר אפוא בשתי פעולות שונות, המובילות לפרקטיקות נבדלות בתרבות. המאזוכיסט יחפש אחר דמות המתאימה לו, שאינה בהכרח דמות של סאדיסט. הסאדיסט, מצדו, מתעלל באדם שאינו בהכרח מאזוכיסט (ליכטנברג-אטינגר, 2002: 24). כפי שנראה, אלה הן גם תפיסות מרכזיות בתיאוריות נגדיות של דלז, של סאד ושל פוקו.

בהקדמתו לרומן של הברון לאופולד פון-מאזוך מציע דלז  מודל שונה מהמודל הבינארי של פרויד (דלז, 2002: 58-52). לדעתו, הסאדיזם והמאזוכיזם הם פיגורות שלמות ואוטונומיות, ולא חלקים משלימים או מנוגדים המרכיבים את התבנית האחדותית הסאדו-מאזוכיסטית. המודל הפרוידיאני נגזר מסדרת הניגודים פנים (נשי)/חוץ (גברי); פסיביות (נשית)/אקטיביות (גברית); חדירה/סירוס. המאזוכיסט חי בפנטזיה אדיפלית בלתי מודעת, הצופה את נקמתו המטהרת של האב בבן המורד. האב הוא האב המכה, והפנטזיה של הבן היא להיות הילד הרע וחסר האונים, הילד המוכה. אולם במודל הדלזיאני התהפכו היוצרות: הסמכות המתעללת עוברת שינוי ומיוצגת בידי הרשות הנשית. מדובר בעוצמתה של האם הפאלית מול דיוקנו הסמלי, המגוחך והמוחלש של האב, הטבוע בבן. לשם ההשוואה, במודל הסאדיסטי ישנה סגידה למודל הפטריארכלי. האב זוכה לממדים אדירים וניצב כביכול מעל החוק. המאזוכיזם לעומת זאת פועל "באמצעות הכחשה כפולה, הכחשה פוזיטיבית ומאדירה של האם, הכחשה מבטלת של האב" (דלז, 2002: 46).

עמדתו של דלז שואבת מהחשיבה החתרנית של המרקיז דה-סאד ומתכתבת עמה. סאד, שפעל במסגרת הליברטיניסטית של סוף המאה ה-18, הציע לראות בסאדיזם ובסאדו-מאזוכיזם פילוסופיה של כאב ועונג, המגביהה את האדם לדרגה של מרד מטאפיזי בחוק, המגלם את הנורמליות הבורגנית (דה סאד, [1791] 1999 ; רינון, 2003). הפן הסאדו-מאזוכיסטי אמור להפקיע את המתנסה מהמסגרת הרציונלית והתכליתית. הכאב והעונג נטענים במשמעות פוליטית והופכים למרד בסדר הקיים (Bataille, 1986: 164-175). האלימות והרוע הם פרקטיקות של מחאה ושל תשוקה חתרנית המערבת עונג ושחיתות. ספרה של פולין ריאז', סיפורה של O, מדגיש תשוקה מגונה זו. ריאז' (Réage) ) מציגה "מטאפיזיקה שחורה" שנצרפת מכוח הרוע ומובילה את האדם אל הגדול שבתענוגותיו. היא הופכת את האובייקט למשק אוטרקי של הנאה וכאב, שאינו תלוי במציאות הקפיטליסטית הדכאנית שמחוץ לכלא-מרצון של תשוקותיו. ההתנסות המינית החריגה מיידעת את האדם במצבו האקזיסטנציאלי וגוזרת סופית את דינו לזרות ולבדידות (Blanchot, [1949] 2000: 220-221) (ע"ע פורנוגרפיה).

על-פי דלז, התיאוריה הסאדית היא חתרנית משום שאינה רואה בחוק ישות עליונה אלא השערה בלתי מבוססת שיסודה במיסטיפיקציה. הלגיטימיות של החוק אינה מצליחה לשכנע שהיא מבוססת על טוב כלשהו. לכן, מול העיקרון המתמוטט של הטוב הראשוני יש להציג עיקרון חלופי של רוע ראשוני. הרוע הראשוני, שהופך לעיקרון עליון, תופס את מקומו של החוק (הלא-לגיטימי) שקרס; הוא משמש מעין פרודיה מרושעת שלו. על-פי תפיסה זו, המאזוכיסט אינו לועג לחוק משום שהוא מתענג על הכאב ועל פנטזיית הענישה הכרוכה בו, אלא משום שהוא מביא את החוק לידי מיצוי מוקדם ומגוחך. "החוק מעניש אותי קודם לכן, וכתוצאה מכך, פוקד עלי לספק את תשוקתי […] על המאזוכיסט להיענש לפני שהוא חש בתענוג" (דלז, 2002: 51). במילים אחרות, החוק פוקד עלי לעשות דברים שקודם לכן אסר עלי לעשותם. האבסורדיות המגוחכת של הענישה הופכת למרד פילוסופי, שבו התענוג הכרוך בסבל הוא רק הקדמה למחזה אמיתי: תפקידו של החוק משתנה ממניעת הרוע לעידוד פעיל שלו. ואולם הגזמה מרושעת בעקרון הציות של החוק מביאה גם לביזויו.

על-פי מישל פוקו, הסטייה המינית היא חלק בלתי נפרד מהמעבדה ההיסטורית היוצרת הבדלים בתרבות. הסאדו-מאזוכיזם איננו מבנה אוניברסלי המאפיין את האדם, אלא מכשיר של הגדרה תרבותית המשתנה מתקופה לתקופה. ההיסטוריה היא שמגדירה את גבולות המחלה. בדומה לסאד, גם פוקו מניח כי הפרקטיקה המינית נושאת משמעות פוליטית. הגבלת המיניות לפרקטיקה מסוימת משרתת את האידאולוגיה השלטת. כך, למשל, ההטרוסקסואליות מוגדרת נורמלית משום שהיא תואמת את הקפיטליזם היצרני ומשרתת את מטרותיו (פוקו, [1976] 1996). על-פי תפיסה זו, ההתנסות הסאדו-מאזוכיסטית החריגה יכולה להופיע כהעדפה מינית לגיטימית מול המערכת הכוחנית, המנרמלת את המציאות לצרכיה. במקרה כזה הסאדו-מאזוכיזם הוא אסטרטגיה פוליטית הבונה זהות תרבותית שונה. זו מערערת על התבנית המנגידה בין נורמליות לפרוורטיות ורואה בהעדפות מיניות רצף בלתי היררכי ובלתי שיפוטי של אפשרויות. דיון ברוח זו מתנהל במסגרת תיאוריית הקוויר, תיאוריה העוסקת במגוון עמדות מגדריות ומיניות כבסיס לעיצוב תודעות וזהויות בתרבות.

A BDSM-style collar that buckles in the back. This was a featured picture of Lady Byron
Source: Wikimedia Commons