מאזוכיזם

לפי תפיסתו של פרויד, הפרוורסיה המאזוכיסטית נסמכת לחלוטין על המערך האדיפלי. דלז, לעומת זאת, רואה את הפרוורסיה כהפרעה, כהסטה, כפיתוי לעיסוק בסוג שונה של נרטיב ארוטי. בהשקפה הפרוידיאנית, המאזוכיזם נתפס כאלמנט מקובל ואפילו הכרחי של סובייקטיביות נשית "נורמלית", הסובבת סביב המכניזם של הכניעות והנחיתות הנשית. מכניזם זה יוצר את החֶסֶר הנשי. ואולם דלז מפתח מודל תאורטי נגדי, שבו את עמדת הסובל תופס הגבר. זהו גבר הזונח את העצמי שלו וחוצה את הקווים לעבר ה"נשיות". על-פיו, המאזוכיזם הוא פתולוגיה ייחודית לגברים בלבד – פתולוגיה הנקראת כך משום שהיא מעמידה את הגבר החולה כאישה (Deleuze, [1989] 1991: 59-60).

הישות הסאדו-מאזוכיסטית המקובלת, אומר דלז, היא ישות בינארית, תוצר המחשבה שהניגודים נועדו להיפגש. ואולם סאדיסט אמיתי לעולם לא יוכל לשאת קורבן מאזוכיסט. הסאדיסט רוצה להיות בטוח שפשעו גורם סבל. לכן הסאדיסט והמאזוכיסט הם בעלי מטרות מנוגדות. הסאדיסט ישליך מעל פניו כל אדם שבא אליו מרצונו החופשי. המאזוכיסט, מצדו, לא יסבול גבר סאדיסטי; הוא חייב לעצב ולייצר לעצמו דמות של "אישה מענה", אשר – בהשקפתו של דלז – אינה יכולה להיות סאדיסטית, שכן היא מהווה חלק אינטגרלי מהסיטואציה המאזוכיסטית. כל סובייקט של פרוורסיה יזדקק לצורכי סיפוקו לסובייקט בעל אותה פרוורסיה, ולא לסובייקט בעל פרוורסיה אחרת. לכן, טוען דלז, האישה המענה בעולמו של המאזוכיסט אינה סאדיסטית אמיתית ואף לא סאדיסטית לכאורה. היא מגלמת את אלמנט ההכאבה מבלי להיות סובייקט סאדיסטי. דלז דוחה אפוא את התבנית הניגודית מאזוכיסט/סאדיסט, ורואה בכל אחת מן הפרקטיקות עמדה נפשית ייחודית שונה מן האחרת (בנימיני וצבעוני, 2002: 52-39).

דלז גורס כי המאזוכיזם הוא "הסכם" שבין גבר לאם המתאפיינת באמהות מהסוג ה"אוראלי" (האם האוראלית, המינקת, המגדלת והמביאה מוות). בין הגבר לאם נחתם חוזה סימבולי שלפיו נשללת גבריותו של הבן והוא נולד מחדש נטול מין, ואילו לאם מוענק הפאלוס. כך מכונן הבן את האם כאם דומיננטית. המאזוכיזם פועל בעיקשות ובהתמדה נגד הכוח הפטרנלי (האבהי, הסמכותי). בין הגבר לאישה נכרתת ברית, שדרכה, ברגע מסוים ולמשך זמן מסוים, היא מקבלת את כל הזכויות על גופו. בכך מנסה המאזוכיסט לנטרל את הסכנה שמציב האב. החוזה מבטיח שהבן יהיה מוכה וחבול, כאשר מה שנחבל, מושם ללעג ומושפל בתוכו הוא דיוקן האב. כך בורא עצמו המאזוכיסט מחדש כישות­ שלאב אין בה כל חלק ונחלה. במודל של דלז, המאזוכיסט חווה את הסדר הסמלי כסדר מטרנלי, שבו האם מייצגת את החוק בתנאים מסוימים: היא יוצרת את הסמליות שדרכה מביע המאזוכיסט את עצמו (De Lauretis, 1994).

הפטישיזם, המוגדר באמצעות תהליך של הכחשה והשהיה, קשור באופן מהותי במאזוכיזם. דפוס הפעולה של המאזוכיסט הוא כשל הפטישיסט: בדומה לפטישיסט, גם המאזוכיסט מכחיש ומשהה את תפיסת המציאות, כדי להבטיח ולשמר את האידאל המושהה בפנטזיה שלו – הוא מכחיש את היעדר הפאלוס אצל האם כדי להעביר לה את הבעלות על הפאלוס (Deleuze, [1989] 1991: 28-29). לפיכך מדובר בסיפור של שחרור מן האב ובמעבר אל רשות השייכת לתחום המדומה (ה-imaginary) המזוהה עם האם. זוהי פרוורסיה שמורדת במבנה האדיפלי ונסוגה ממנו או מבצעת את מהלכיה באופן טרנסגרסיבי (חתרני). יש לחשוב על האופי הכפול של הפרוורסיה, שהוא תמיד גם מרד וגם כניעה. הפרוורסיה נושאת בתוכה תמיד עקבות של תסביך אדיפוס, טוענת קאז'ה סילברמן; היא מייצגת סוג של תגובה לדבר שאותו היא מפריכה, ומעוצבת על-ידי מה שהיא מערערת (Silverman, 1988, 1992).

נראה, אם כן, כי בפנטזיה המאזוכיסטית האם היא יותר מאשר תחליף לאב: כשהבן מזמין את האם לשלוט בו, להכות אותו, הוא מעביר את הכוח והסמכות מן האב אליה; הוא אורג מחדש את הסדר הסימבולי ומבטל את הירושה האבהית שלו עצמו. הסובייקט המאזוכיסט מבקש להיות מוכה כדי לכפר על דמיונו לאב שבתוכו: נוסחת המאזוכיזם היא האב המושפל. בסאדיזם, לעומת זאת, טוען דלז, שולטת לחלוטין התפיסה הפטריארכלית. הסאדיזם הוא אפוא שלילה פעילה של האם והעלאת האב מעבר לכל חוק. לעומתו טוען פרויד כי הפרוורסיה הסאדיסטית תואמת בצורה הטובה ביותר את הסדר ההטרוסקסואלי.

כפרויקט פילוסופי פוליטי רדיקלי, ספרו של דלז על המאזוכיזם ממשיך את הפרויקט המשותף שלו ושל פליקס גואטרי. בספרם אנטי-אדיפוס דלז וגואטרי מבקשים לסתור את טענותיו של פרויד על אודות הקשר והתלות בין מאזוכיזם לסאדיזם, ליצור מודל נגדי שאינו מבוסס על העדפה סמויה של האידאולוגיה ההטרוסקסואלית (Deleuze and Guattari, [1972] 1983). מודל זה שולל את החוק הפאלי בפרשנות הפרוידיאנית ואת מושג הפרוורסיה שהוא מכונן. בכך הוא מעמיד מופע גברי (Male Performance) אחר, שאינו חוסם את מקורות העונג אלא מעצים את הריבוי של אפשרויותיו (ע"ע גבריות חדשה).

11598495 – 123RF