סימולקרה, סימולציה

Simulacra

פארק מיני ישראל. צילום: מאיר פרטוש

"נתברר לנו, אפוא, כי הסופיסטן, שיש לו בכל העניינים ידיעה מדומה, אך האמת אינה עמו".

אפלטון, "סופיסטן", בתוך: כתבי אפלטון, כרך ג', עמ' 207.

מונח המציין העתק שאין לו מקור, ואשר הופך לתחליף הבדוי המועדף של המקור. הסימולקרה אינה שייכת לא לרשות של האמת (או המקור), ולא לרשות של השקר. היא מבטלת את הניגוד ביניהם ובכך מפרקת את הסימן מזהותו. מה שבא במקום הסימן הוא דבר שלישי: "הסימן הרווי", כלומר הסימן המתחזה, שמסתיר את טבעו האמיתי וטוען כי הוא מוסמך לדבר בשמו של האמיתי. סימולקרה היא פרקטיקה מרכזית בתרבות הווירטואלית העכשווית. זוהי מציאות שאיבדה מן האותנטיות שלה, שמקורותיה הבדויים טושטשו ונבלעו בתוך הקצב ועוצמת הזרימה של הדימויים המפוברקים במדיה, בפרסומת וכדומה.

הסימולקרה מייצרת מציאות שהיא שונה ו"גדולה" מזו האמיתית, תוך ביטול מושג השקר מעיקרו. זוהי מציאות היפריאלית מסדר שני, המייצגת פעם נוספת את האמיתי ותופסת את מקומו (Baudrillard, 1988: 171-172). מודלים הטוענים לייצוג ישיר של המציאות מפנים מקומם למודלים העוסקים בייצור ובשיווק אינסופי של ההיפר-אמיתי (בודריאר, [1981] 2007). ההיפר-אמיתי הוא משטר של משמעות המתקיים בתנאים של קפיטליזם מאוחר, שבו מסחר באינפורמציה, בקודים ובשירותים דוחק את המסחר הקלאסי שעסק בחילופי סחורות ממשיות (ג'יימסון, [1984] 2002). ההיפר-אמיתי מוזן ומועצם על-ידי מה שבודריאר מכנה "האקסטזה של הקומוניקציה" (Baudrillard, 1985). אקסטזה זו מפקיעה את האדם מעצמו, ומחברת אותו לזרם האקסטטי של הדימויים. העולם חדל להיות דיאלקטי ונע אל הקצוות הקיצוניים. הצורה של היפה, המעוגנת ברציונליות הקאנטיאנית, מפנה את מקומה לצורה שעניינה הסלמה ואינטנסיביות חסרת גבולות, החותרות בהתמדה אל מעבר לידוע, אל מחוזות הנשגב הלא-מוסרי. כפועל יוצא מכך נבלע החברתי בתוך ייצוגיו הפתייניים כפי שהם מופיעים בתקשורת, בפרסומת, באינטרנט ובשאר אתרים "קדושים" ומוגנים של חברת הצריכה, כגון קניונים, שדות תעופה, כבישים מהירים ועוד (Baudrillard, 1988: 149-165). מי שאינו מוכן להתפתות, אומר בודריאר, הופך לבלתי קיים, למגונה, ל"מת" מבחינת השיח החברתי והתקשורתי. כך הופכים יצרי המוות, המתייחסים למאוויים ראשוניים, לחלק בלתי נפרד ממשחק הפיתוי השולט בחיינו ומחליף את "משחק המציאות" הישן (Baudrillard, 1997b: 75-79).

מציאות הסימולקרה מציגה סדר פוסטמודרני, שבו ייצוגי המציאות (או דימויי המציאות) הם שווי ערך למציאות עצמה, תנאי מוקדם לעצם כינונה. האינפורמציה איננה מפיקה משמעות כפי שהיה מקובל בסדר המציאות הקלאסי. האינפורמציה, קובע בודריאר, פועלת כהיפוכה של המשמעות; דבר זה הופך את האינפורמציה ל"ניטרלית" (Baudrillard, 1997b: 79). שלטונה של האינפורמציה יוצר מצב כפול: (א) במקום לייצר משמעות, האינפורמציה עוסקת רק ב"הצגתה"; במקום לעסוק בגוף הדברים, אנו עוסקים בסימולקרה שלהם. הסימולקרה, נזכיר, מבטלת את המבנה הבינארי: נושא/וריאציה, מודל/חיקוי, ויוצרת אינסוף וריאציות שהן כולן "מקור". זוהי תנועה מעגלית שמבטלת את ההיגיון הבינארי הישן; (ב) האינפורמציה אינה מטשטשת רק את המשמעות, אלא גם את החברתי; היא אינה תורמת לסוציאליזציה, אלא יוצרת מעין תנועת מיסוך (דרך צגים של אינטרנט וטלוויזיה ואמצעי ייצוג אחרים) שמותירה את היחיד בבדידותו – מנותק מבני אדם אחרים, מחובר לזרם הדימויים שעל המסך. התוצאה היא מה שבודריאר מכנה בשם "צורה טהורה". צורה זו, המורכבת מן המגונה והמלוכלך, שולטת בחיינו; היא משדרת פיתוי והשתוקקות לריק. זהו התמהיל האופייני של חברת הראווה וחברת המדיה של ימינו: אי-רצון ליטול סיכונים; אי-רצון לדחות סיפוקים או ליצור הבחנות; צורך בריגוש טוטלי המשתף פעולה עם הפנטזיה ומופעל באמצעותה (ע"ע אקסטרים).

הפנטזיה נושאת אופי סדרתי מובהק. למעשה, האופי החזרתי של הסימולקרה (חזרה אינסופית של ההעתקים) מאפיין את תהליך עיצוב הסחורות בקפיטליזם הצרכני, ומדגיש את אופיו הצף (ע"ע מסמן צף), נעדר הרפרנט. הקהל הצרכני רוצה לראות את אותו הדבר שוב ושוב. מנגנון הסדרתיות מאלץ אותנו לקרוא כל דבר "פעם שנייה", כאילו היה קיים מראש, ללא יכולת לאתר את המקור או לעקוב בבירור אחר תהליך ייצורו (ע"ע שעתוק). במובן זה, הסימולקרה אינה רק הגדרה אופרציונלית של כוחות השוק, אלא גם עדות לקריסתו של מודל החשיבה המטאפיזי, כפי שהתגבש במסורת המערבית במשך אלפי שנות ציוויליזציה. הסימולקרה מבטלת למעשה את משמעותו של מודל העומק, ובתוך כך את יחסי הגומלין שלו עם מנגנון השטח (הווריאציות המייצגות ומחקות את המודל), ומבשרת את כינונה של מציאות מונוכרומטית "שטוחה". הדימוי של ז'יל דלז (Deleuze) ופליקס גואטרי (Guattari) מדבר על "אלף מישורים" (זוהי כותרת ספרם: A Thousand Plateaus, [1980] 1988). לא מדובר כאן בנקודת מבט של קינה אפוקליפטית, אלא בהתבוננות משחררת, שאינה רואה בביטולו של מודל העומק רק אות לשקיעה, אלא גם סוג של אלטרנטיבה ושחרור.

ראייה זו מתאפשרת בעקבות ניתוח ביקורתי של הופעת הסימולקרה בטקסטים הקנוניים של המסורת המערבית, למשל בדיאלוג האפלטוני "סופיסטן" (אפלטון, 1975). לדעת אפלטון, הסופיסט הוא דוגמה להוויה שכולה אחיזת עיניים. המונח "סופיזם", המציין את "ידיעת החוכמה" (סופיה – חוכמה ביוונית), אינו אלא סימולקרה של החוכמה האמיתית שאותה מייצג אוהב החוכמה הראוי, הפילוסוף. עצם הקרבה בשם, אומר אפלטון, היא דוגמה נאה להולכת שולל. זהו אכן המסלול ה"בוגדני" שעובר הסופיסט בפרשנות האפלטונית. מלכתחילה מתואר האיש באמצעות מטאפורות שאינן מחמיאות לו: הוא "מסתתר" מעין הציבור, בורח ממשפט ההיגיון: "נעצור אותו לפי הפקודה המלכותית של הגיון הדברים שציוונו להודיע לכשנתפסנו, ולמסור אותו" (שם: 208). הסופיסט הוא "אויב הציבור". תיאורו דמוני: הוא מתואר כקוסם המערים בלהטיו ובזריזותו על קהל שומעיו (שם: 210), כפרוטאוס – האל המשנה תדיר את צורתו – כ"צייד של נשמות" (שם: 190, 210), כסוחר במדעים שצורכת הנשמה (שם: 204), כרועה המתיימר לדאוג לצאן מרעיתו אך מוליך אותו אל המלכודת של החושך והאַין. לאחר שהפיל את הכול ברשתו, הוא עצמו נסוג אל החשכה ומצליח בזריזות רבה למצוא לו מפלט בתוך התחום הסגור והמסוגר מפני כל בילוש (שם: 212).

מהו אותו תחום מסתורי ובלתי חדיר שהסופיסט, ברוב פיקחותו, מצא לו בו מחבוא? אפלטון מאתר את מקום המסתור. זהו כמובן האַין. הסופיסט טוען בערמומיות כי השקר אינו קיים, שהרי השקר הוא התגלמות של מה שאיננו (נכון), ואם כך, הרי שלא ניתן לומר אותו. ואולם אם השקר בוטל, הרי שבוטלה גם האמת, שכן היא איבר בצמד הניגודים אמת/שקר הבלתי ניתן להפרדה. הסופיסט מערער אפוא על עצם יכולתנו ליצור ייצוג אמין של המציאות. הוא טוען כי ישנו דבר שאיננו אמת או שקר, דבר שהוא סימולקרה של האמת. לסופיסט יש אפוא ידיעה מדומה, שהרי האמת אינה עמו. על-כן, יש לכלול את הסופיסט בסוג הכללי של הנוכלים, עושי הלהטים והמתחזים כדוברי אמת. בתור שכזה – אחת דינו להימסר בידי הרשויות המוסמכות, האבהיות, המשמרות את המקור הקדום של ה"אמיתי".

כדי להראות את אשמתו המוכחת של הסופיסט, איש הסימולקרה, אפלטון מותח קו של הבחנה בין "החיקוי הטוב" ובין "החיקוי המגונה". החיקוי הטוב מחקה את המקור כפי שציור הדיוקן מחקה את המודל שלו; החיקוי הטוב הוא ייצוג נאמן של המודל המקורי. החיקוי הרע הוא חיקוי שאין מאחוריו מקור, חיקוי המשקף בבואה של האמיתי, אך לא אותו עצמו: החיקוי המגונה הוא החיקוי שדומה לכאורה למקור, אך אינו כך למעשה. זהו אפוא חיקוי המתחנף לציפיות של הצופה; הוא נועד ליצור אפקט של דָּמִיּוּת (Resemblance), אך אין הוא מייצג באופן אמיתי את הוויית המיוצג (שם: 212). הסופיסט מתאר את עולמנו כמורכב מסימולקרות, כלומר מאשליות של ייצוגים. בכך הוא הורס את ההבחנה בין האמיתי למדומה, בין המקורי למזויף, ומביא להשחתת הנשמה.

אפלטון, אומר ז'יל דלז, מגלה כי הסימולקרה אינה רק חיקוי גרוע, כי אם איום על עצם מושג החיקוי והייצוג (הרפרזנטציה) של המקור והמודל. מבחינתו, זהו איום על קיומה של מציאות רציונלית בתור שכזו – מציאות המתבססת על פרקטיקות המייצגות מצבים בסיסיים, "מודלים". הסימולקרה, שחורגת מן הייצוג, היא מעין פנטזיה – חזיון תעתועים המייצג את האין כמשהו שאינו שונה מן היש. הפרויקט האפלטוני מנסה לבטל כל אפשרות לפרוורסיה, כלומר לחריגה מן המקור האבהי (Pére-Version). זהו מאמץ לדחות את האחרוּת, לטשטש את הבְּעתה שמעורר החלל, לכסות על תהום בלתי ניתנת לייצוג, משום שזו עשויה להרוס את הסימן עצמו.

אפלטון דוחה אפוא כל מודל שאינו מודל של עומק, מודל המבוסס על האמיתי, הארכאי והמסדני (Foundational) (ע"ע ארכיב, ארכיון). דלז, לעומת זאת, מציע מודל חלופי המבוסס על "פני השטח", או ליתר דיוק על ריבוי המשטחים. בתיאור זה, הסימולקרה גורמת לערעור מיטיב של גבולות והגדרות. זוהי מעין פעילות של התענגות (Jouissance) (ע"ע עונג/הנאה), שעניינה הוא בפירוק והרס (Dismembering), שכחה, הפרדה – מה שדלז מכנה אפקט ה"ורטיגו" – הפחד המענג של התהום. אם האמת עוסקת בזיכרון, בהרכבה מתמדת של היש (Re-member, Re-semble, Re-present), הרי שהסימולקרה עוסקת בהבדלים ככוח מניע. היא עוסקת בדחייה מתמדת של המשמעות. לגרסתו של דלז, זוהי חזרת המודחק הדיוניסי, אישור הכאוס ככוח מניע, חזרת התבנית הכאוטית המענגת (Deleuze, 1990).

כדי לדחות את האיום שבסימולקרה מוכן אפלטון להסתכן במעין רצח אב סימבולי. הוא אומר ב"סופיסטן": "אהיה בעיניך כאדם שהורג את אביו" וכן, "משום כך חייבים אנחנו להתקיף את מאמרו של אבינו" ואפילו להסתכן ברכינה אל עבר תהומות הטירוף, ובלבד ששד הסימולקרה, המטיל ספק בסמכות האבהית, לא יֵצא מן הבקבוק. החרדה הגדולה, חוזר ומזכיר דלז, היא מפני הרס השיטה הדיאלקטית – חושך/אור, שקר/אמת, יש/אין – והשתלטותם של יסודות אטומיסטיים העלולים לפרק לחלוטין את המערכת ולשים קץ לכל שיח ושיג במסגרתה. זהו מעין פחד מן הנוודות (Nomadism) נוסח לייבניץ ([1714] 1975), המדבר על התלכדות של יסודות נוודיים סביב נקודה מרכזית תוך יצירת אינסוף התלכדויות והסתעפויות חדשות. זוהי החרדה מפני עולם מבוכי שבו כל דבר יכול להתקשר לכל דבר אחר, ללא היררכיה או סטרוקטורה מוקדמת המגדירה את אופני הקישור הלגיטימיים; החרדה מפני ההטרוגני, האינסופי, ה"שטוח", המזויף.

בימינו, החרדה הנזכרת מתמקמת במחוזות הטכנולוגיה החדשה. טכנולוגיה זו יוצרת צירוף שאינו מבדיל בין אמת לכזב, בין סמכות להתחזות, בין ממשות להופעה. הסימולקרה אינה עוד העתק, משום שמושג המקור שהעתק זה אמור להתייחס אליו כבר "בוטל". אין יתרון לשום נקודת מבט, מכיוון שלא קיימת נקודת מבט עדיפה ואובייקטיבית. הסימולקרה אינה מקיימת יחס של דמיות למקור אלא ביחס לעצמה, ביחס להתהוות שלה עצמה. ריבוי חדש המבוסס על ההתרחשות המהדהדת, מציג משמעות חדשה. זוהי משמעות רב-מוקדית, דחוסה ועשירה במרכיבים, אף כי כולם מצויים "על פני השטח" (ע"ע היפרטקסט). התוצאה איננה היחס המסורתי בין אמת למסכה, אלא אלף מסכות שבהן מתגלה "עומק" מסוג אחר. "כל דבר עמוק אוהב את המסכה", אומר ניטשה (Deleuze and Guattari, [1980] 1988).

האם הסימולקרה מהווה חלק משמעותי מהפרקטיקות החברתיות, הטכנולוגיות והאסתטיות של ראשית המאה ה-21? האם אנו אמורים להגיב בפניקה לנוכח כוחה של הסימולקרה, שעלול להרוס את החברתי ולכלוא את כולנו בעולם התדמיות שלה, כפי שגורס בודריאר, או שמא ניתן להתבונן בה ככוח פורץ ומשחרר המחזיר עטרת דיוניסוס ליושנה. במקרה השני מדובר בהתחברות למיתוס הניטשיאני של "השיבה הנצחית", שהיא החזרה המתמדת של הבבואה. החיים בעולם של בבואות (בטלוויזיה, בפרסומת וכדומה) הופכים אותנו לתושבי קבע בכור המצרף (הפורגטוריום הדנטאי). הרטוריקה, שהיא אמנות ההשאה והפיתוי, נתפסת עתה כחלק בלתי נפרד מהאקט התקשורתי, לעתים גם כמחליפתו הסמויה. חזרתו הנקמנית של הסופיזם בימינו (למשל דרך מונחי מפתח כגון "פוסטמודרניזם") מבליטה את תלותה של חברת הצריכה בבבואות, בפנטזיות המוצגות לנגד עיניה. הפנטזיה אינה מסנוורת עוד. היא נתפסת כעת כתיאורו הלגיטימי של היש.

מקורות

אפלטון, 1975: "סופיסטן", כתבי אפלטון, כרך שלישי, תרגום: י"ג ליבס, ירושלים ותל אביב: שוקן, עמ' 248-188.

בודריאר, ז' [1981] 2007: סימולקרות וסימולציה, תרגום: א' אזולאי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

ג'יימסון, פ' [1984] 2002: פוסטמודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר, תרגום: ע' גינצבורג-הירש, תל אביב: רסלינג. 

לייבניץ, ג"ו, [1714] 1975: "המונאדולוגיה", בתוך:  השיטה החדשה וכתבים אחרים על תורת המונאדות, תרגום: י' אור, ירושלים: מאגנס.

Baudrillard, J. 1985: "The Ecstasy of Communication", in: Foster, H. (ed.), The Anti-Aesthetic, Essays on Postmodern Culture, Port Townsend, Washington: Bay Press, pp. 126-134.

— 1988: Selected Writings, ed. M. Poster, Stanford, California: Stanford University Press.

— 1997a: "The Precession of Simulacra", in: Simulacra and Simulation, trans. S. F. Glaser, Ann Arbor: The University of Michigan Press, pp. 1-42.

— 1997b: "The Implosion of Meaning in the Media", in: Simulacra and Simulation, trans. S. F. Glaser, Ann Arbor: The University of Michigan Press, pp. 79-86.

Deleuze, G. 1990: The Logic of Sense, trans. M. Lester and C. Stivale, New York: Columbia University Press.

Deleuze, G. and Guattari, F. [1980] 1988: A Thousand Plateaus: Capitalism and Schizophrenia, trans. B. Massumi, Minneapolis: Minnesota University Press.

 

 

 

תאור / מקור התמונה:

פארק מיני ישראל. צילום: מאיר פרטוש

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×