פרשנות, אינטרפרטציה

Interpretation

פרשן חדשות2 רוני דניאל. צילום מסך.

למילה "אינטרפרטציה" משמעות משולשת: קריאה (Reading), הסבר (Explicating) ויצירת משמעות, פשר (Making Sense). מקורה מן המילה הלטינית Interpretatio, שפירושה "לתרגם", נוסף על "מתן הסבר". מכאן המשמעות האחרת של המושג, שקושרת אותו למילה Interpre – איש ביניים, מתווך, מתרגם מלשונות זרות. ליצור פרשנות משמעו ליצור תרגום משוער של הכוונה המקורית הגלומה בטקסט עבור נמען כלשהו. האינטרפרטציה עומדת ביסוד הפענוח של תהליכים בתרבות. אנו נזקקים לה בתחום הספרות, הפסיכואנליזה, המשפט, התקשורת, חיי היומיום ועוד.

אינטרפרטציה של טקסט מנסה להסביר אותו, לרדת לפשרו, אך גם לתווך את הטקסט לקהל. כל פרשנות מבליטה את תפקידו של הפרשן כמי שמייצר או מתרגם את משמעות הטקסט לטובת הציבור. האינטרפרטציה היא אפוא הסבר, תרגום מכוון, המופנה לנמען מסוים ומבקש להיות מובן על-ידו. עם זאת עדיין עולה השאלה: אל מי מופנית האינטרפרטציה? מי מוסמך לשפוט ולהחליט מהי אינטרפרטציה נכונה?

מובן כי בצורות שונות, פעילות האינטרפרטציה היא תמיד פעילות מכוונת למטרה (פעילות אינטנסיונלית) שנועדה להבהיר טקסט כלשהו: בין אם מדובר בשיר, בכתובת גרפיטי, באמירה פוליטית, בפעולה, בבעיה פסיכולוגית ועוד. מה שאינו ברור כלל נוגע לשאלה כיצד נוכל להבחין בין אינטרפרטציות נכונות "שהגיעו ליעדן" לבין אינטרפרטציות מוטעות שפעולת התיווך שבהן שובשה: אולי לעולם לא נגיע לאינטרפרטציה תקפה ולפשר הסופי; ייתכן כי כל פשר (טוטלי, יודע דבר) כרוך, ולא במקרה, בפשרה כואבת (חמקנית, חלקית, מביכה) עם הכוונה המקורית; אולי הפשר מצוי רק "בעין המתבונן" או כרוך בהסכמתה של קהילייה פרשנית, כדרך שגרסו סטנלי פיש ואחרים (Fish, 1980; Culler, 1981).

יחד עם זאת, ייתכן כי אין להיגרר לעמדה סובייקטיביסטית רדיקלית ולטעון כי לטקסט ולכוונות מחבריו אין כל מובן כשלעצמם. טיעון מעין זה, המביע ספק ביחס לעצם ההיתכנות של מוסד הפרשנות, עלול להסתיים ביצירת תלי תלים של פרשנויות משל עצמו. דוגמה וירטואוזית אך מעיקה לאסטרטגיה זו נמצא בספרה של אביטל רונאל (Ronell) על הטיפשות (רונאל, 2007). אומברטו אקו מכנה בעיה זו בשם "פרשנות יתר" (Eco, 1990). ייתכן אף תסריט רדיקלי יותר: אולי הפשר, שאותו מנסה לצוד הפרשנות, הוא בבחינת פאנטום, רוח רפאים המתמוססת אל הטקסטואליות המכילה אותה, אך גם דוחה אותה עד אינסוף (כפי שגרסו ז'ק דרידה [Derrida], ז'ן פרנסואה ליוטאר [Lyotard], ובאופן כללי  – אנשי הדקונסטרוקציה). ושאלה נוספת: בהינתן כי האינטרפרטציה היא פעילות ששותפים בה הטקסט (האובייקט שפורש), הפרשן והקהל, כיצד מתבצע הליך ההתדיינות ביניהם? האם תהליך ההתקבלות של אינטרפרטציה אינו חל רק בממד ההרמנויטי של יחסי פרשן-טקסט, אלא גם בתהליך הרטורי המציין את האופן שבו האינטרפרטציות מצליחות לשכנע באמצעות זיקתן לאינטרפרטציות אחרות או התרחקותן מהן? במילים אחרות, האם האינטרפרטציה היא תהליך אינטרסובייקטיבי או אינטרטקסטואלי?

שאלות ותהיות אלה מוליכות אותנו לשאלת הפוליטיקה של האינטרפרטציה, כלומר לאופן שבו האינטרפרטציה צוברת לגיטימיות, רוכשת כוח וסמכות (Mitchell, 1983) (ע"ע קנון). שתי תיאוריות מנוגדות רלוונטיות לעניין זה:

  • התיאוריה המהותנית והיסודנית (Foundational Theory).
  • התיאוריה הרטורית.

התיאוריה הראשונה מתמקדת באיתור הכוונות של הטקסט. היא טוענת כי המתודה הפרשנית מסוגלת להוליך אל הכוונות האמיתיות של הטקסט. זוהי המתודה שהוצעה על-ידי הירש (Hirsch) בספרו Validity in Interpretation. הירש ניסה להוכיח כי ניתן לבסס את קיומה של אינטרפרטציה מסוימת תוך העדפתה על פני אינטרפרטציות מתחרות. דוגמה מובהקת לכך נוכל להביא מתחום הפסיכואנליזה המסורתית. האינטרפרטציה מופיעה שם בראש ההיררכיה של העקרונות הטיפוליים. הסיטואציה הטיפולית רואה בהענקת משמעות, ביצירת מובנות, את התכונה המייחדת יותר מכול את עבודתו של האנליטיקן (Gill, 1954; Arlow and Rothstein, 1983; Loewald, 1979). בתפיסה הפרוידיאנית, תפקידו של המטפל הוא לבנות מעין נוירוזה רגרסיבית אצל המטופל באמצעות תהליך ההעברה (Transference). תהליך זה נעשה תוך המרה דמיונית של חומרים מן העבר של המטופל אל הסיטואציה הטיפולית, כאשר המטפל מהווה מושא כפול הן של השקעה ליבידינלית והן של התנגדות. בתום תהליך ההעברה, המטפל מנסה להביא לידי פתרון את הקונפליקטים שהובלטו בצורה דרמטית במהלכה. "פתרון" זה נעשה באמצעות הצעה מילולית של אינטרפרטציה (Sandler et al., 1992). בפסיכואנליזה הלאקאניאנית, לעומת זאת, הריצה אחר "פתרון החידה" הופכת למהלך מתסכל שעיקרו איווי שאינו מגיע לעולם ליעדו; האיווי מכוון תמיד אל אובייקט חסר, אל ההיעדר. יוצא אפוא כי עצם תנועת התשוקה היא המשמעות. היא הפרשנות (Lacan, [1973] 1998).

התיאוריה הרטורית מבליטה את מקומו של הקהל בתהליך הפרשני. היא שואלת על ההקשר שעיצב את השקפת עולמו, היא תוהה על קיומן של מוסכמות פרשניות קודמות, כגורמים המשפיעים על תהליך יצירת הפרשנות (ע"ע קונבנציה). ראוי להדגיש כי בתפיסה זו, התהליך הפרשני אינו פעולה שמסתיימת אלא תהליך דינמי העובר שינויים מתמידים. זהו גם תהליך אינדיווידואלי התלוי ביחסים המיוחדים בין הקורא כפרשן מושפע (פרשן שהבליע והפנים מוסכמות פרשניות מסוימות קודמות) לבין הטקסט שאותו הוא מפרש. עמדה מעין זו נותנת את דעתה לסיטואציה הרטורית הרואה בפעילות הפרשנית קודם כול פעילות הקשרית, הן כלפי האובייקט המתפרש והן כלפי מוסדות הפרשנות הקובעים את גורלו (Mitchell, 1983). תפיסה ברוח זו מופיעה בגישה הטיפולית האינטרסובייקטיבית. קביעת המשמעות כרוכה באינטרפרטציה שהיא הליך של שיחה בין שני הצדדים, המטפל והמטופל (ע"ע פסיכואנליזה: אינטרסובייקטיביות).

ראוי להבליט שתי נקודות: (א) האינטרפרטציה עשויה להיות הליך של משא ומתן; (ב) משא ומתן זה מערב בתוכו שאלות של כוח. בעקבות ניטשה נוכל לומר כי הרצון לאינטרפרטציה הוא רצון סמוי לעוצמה בדרגתה הטוטאלית: הרצון לאמת, המתואר בכל מעשה של פרשנות, הוא היצר העריץ מכול, הרצון הטהור לשלטון. אינטרפרטציה היא אפוא נקיטת עמדה שנועדה לשרת ערכים ואינטרסים פוליטיים. אינטרפרטציה היא מערכת אינטרסים הנבחנים תמיד בהקשרים היסטוריים-מוסדיים המשפיעים על הכרעתנו בשאלת התקפות של האינטרפרטציה. קהילה פרשנית, קהילה משפטית (ע"ע משפט (גישה ביקורתית)) או קהילה ספרותית – אלה רק חלק מן המוסדות המוסמכים להחליט בשאלה זו. ההיסטוריה המוסדית שלהן מספרת את סיפורו של הכוח בקביעת היחסים בתוך התרבות.

הרעיון כי אינטרפרטציה עומדת ביסוד תהליכים בתרבות מופיע בתחומי דעת רבים: פסיכואנליזה, היסטוריה, ספרות, משפט ועוד. מקום מרכזי תופסים ספרו של קליפורד גירץ (Geertz) פרשנות של תרבויות ([1973] 1990) וכן המקראה Interpretive Social Science (Rabinow and Sullivan, 1979). כותב גירץ: "ניתוח התרבות אינו מדע ניסויי החותר לחוקיות אלא מדע פרשני שתר אחר משמעות" (שם: 17). התרבות היא אם כן אוסף הסיפורים המפרשים את המציאות שעה שהם מחליפים מציאות מורכבת אחת במציאות מורכבת אחרת, מובנת יותר. הפרשנות מספקת מסגרת הקשר שבתוכו האירועים וההתנהגויות מקבלים "תיאור מובן, הווה אומר תיאור גדוש" (שם, עמ' 25).

גישה נוספת היא עמדתו של הפילוסוף הנס גיאורג גאדאמר, כפי שהיא מופיעה בספרו אמת ומתודה (Gadamer, 1960). בעיניו, הפרשנות היא תוצאה של מפגש בין שני רבדים, בין אופק הציפיות של קהל הקוראים בהווה לבין אופק הציפיות של קהל הקוראים המקורי של הטקסט, המעוגן בנקודת זמן היסטורית שונה לחלוטין. המתח בין שתי ישויות היסטוריות אלה, שהן גם שתי קהיליות פרשניות שונות, הוא שיוצר את האינטרפרטציה. המרחק ההיסטורי הופך למכשיר בסיסי של אינטרפרטציה. דומה כי עמדה זו ודומות לה מובילות אותנו למחשבת ההווה הרואה באינטרפרטציה יחס דינמי ופתוח הנוצר בין ישויות שונות. עמדה זו חורגת מן הגישה האובייקטיבית, שמתחקה אחר הכוונה והמשמעות הקבועה של הטקסט. כנגדה ניצבת גישה אחרת, הרואה כל עיסוק בשפה אפשרות לקריאה אינסופית הנפתחת אל הגבולות המטושטשים של ההבנה האנושית.

 

מקורות

גירץ, ק' [1973] 1990: פרשנות של תרבויות, תרגום: י' מייזלר, ירושלים: כתר. 

רונאל, א' 2007: טיפשות, תרגום: ע' שורר וד' ק' לוי, תל אביב: רסלינג והמכללה האקדמית בית ברל. 

Arlow, J. and Rothstein, A 1983: "Interpretation: Toward a Contemporary Understanding of the Term", Journal of the American Psychoanalitic Association, 31, pp. 237-245.

Culler, J. D. 1981: The Pursuit of Signs: Semiotics, Literature, Deconstruction, Ithaca: Cornell University Press.

Eco, U. 1990: The Limits of Interpretation, Bloomington: Indiana University Press.

Fish, S. 1980: Is There a Text in This Class? The Authority of Interpretive Communities, Cambridge, MA: Harvard University Press.

— 1989: Doing What Comes Naturally: Change, Rhetoric, and The Practice of Theory in Literary and Legal Studies, Oxford: Clarendon Press.

Gadamer, H. G. [1960] 1975: Truth and Method, trans. G. Barden, and W. G. Doerpal, New York: Seabury.

Gill, M. M. 1954: "Psychoanalysis and Exploratory Psychotherapy", Journal of American Psychoanalytic Association, No. 2, pp. 777-797.

Hirsch, E. D. 1967: Validity in Interpretation, New Haven: Yale University Press.

Lacan, J. [1973] 1998: "The Four Fundamental Conceps of Psychoanalysis", The Seminar of Jacques Lacan, Book XI, ed. J. A. Miller, trans. A. Sheridan, London: W. W. Norton.

Loewald H. W. 1979: "Reflection on the Psychoanalytic Process and its Therapeutic Potential", The Psychoanalitic Study of the Child, no. 34, pp. 155-168.

Mailloux, S. 1982: Interpretive Conventions: The Reader in the Study of American Fiction, Ithaca: Cornell University Press.

Mitchell, W. J. T. 1983: The Politics of Interpretation, Chicago: University of Chicago Press.

— 1985: Against Theory: Literary Studies and the New Pragmatism, Chicago: University of Chicago Press.

Rabinow, P. and Sullivan, W. M. (eds.) 1979: Interpretive Social Science: A Reader, Berkeley and Los Angeles: University of California Press.

Sandler, J., Dare, C. and Holder, A. 1992: The Patient and the Analyst, London: Karrac Book, pp. 147-164.

 

 

תאור / מקור התמונה:

פרשן חדשות2 רוני דניאל. צילום מסך.

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×