הביטוס

Habitus

habitus

סכמה אידאולוגית הקודמת לביצוע וקובעת את אפשרויותיו. סכמה זו קובעת את התייחסותנו האסטרטגית למציאות החברתית והתרבותית. ההביטוס "בוחר" בעבור הסובייקט בסכמת פעולה מסוימת, ללא בסיס השוואתי עם סכמות פעולה אחרות. המונח מתאר צומת דינמי המפגיש בין מבנה לפעולה, בין החברה לאינדיווידואל. ההביטוס מתאר את הפרקטיקה של היחיד ההופכת את הידע לאפשרי. המשמעות הכפולה המוענקת למונח נפרשת מעבר לניגודים המסורתיים בין אובייקטיביות לסובייקטיביות או בין תיאוריה לפרקטיקה. נוצרת מערכת שהיא בעת ובעונה אחת הסיבה והתוצאה של עצמה.

ההביטוס הוא שיטה כללית של סכמות יוצרות (generative schemes), הניתנת להעברה משדה פעולה אחד למשנהו. ההביטוס פועל במישור הלא-מודע, בתוך מרחב מובנה של אפשרויות. הוא מספק תבנית של התבוננות המתווכת בין האני האינדיווידואלי, מבנה הכוח של השדה והמבנה החברתי והתרבותי הכללי. ההביטוס הוא אחד המכשירים הקונספטואליים בתפיסת התרבות של פייר בורדייה (Bourdieu), לצד מונחים נלווים כגון שדה והון. לדעת בורדייה, המונח הביטוס הוא אנלוגי למונח דקדוק גנרטיבי (דקדוק יוצר) של נועם חומסקי (Chomsky) (ע"ע סטרוקטורליזם): זהו מעין דקדוק שהסובייקט הטמיע בתוכו, המאפשר אורח חשיבה ודרך פעולה מסוימים, ואותם בלבד (Bourdieu, 1967, [1977] 1991: 76-78). "ההביטוס הוא סך כל הכשירויות המקנות לשחקן בשדה את 'החוש המעשי' לפעול, או בניסוח נוסף של בורדייה, את החוש למשחק" (אזולאי, 1999: 83).

ההביטוס מתפקד הן כסכמה קוגניטיבית והן כסכמה אינטרסובייקטיבית, התלויה בזולת. ההביטוס הוא גם Opus Operatum (מנגנון תפעול) וגם Opus Operandi (מנגנון של התנסות ופעולה): גם התנסות בסכמה וגם פרקטיקה המתווה את גבולות הסכמה ומזינה אותה מחדש. זוהי גם התנסות אובייקטיבית (תרגום והשלכה של סכמה לתוך המציאות) וגם התנסות סובייקטיבית, המביאה בחשבון את האופן שבו האני פועל כסוכן של הָסְכֵמָה.

במובנים מסוימים, עמדה זו עשויה להזכיר את דרכו של יורגן הברמאס (Habermas) ולהשתלב היטב בגישה הפוסט-סטרוקטורליסטית, המצביעה על ההקשר הכלכלי והתרבותי כמרכיב מרכזי של שיפוטי משמעות. גישה זו מבליטה את האופי ההתייחסותי (relational) של המושג ואת עמדתו העצמית של החוקר בזיקתו לכלי הניתוח שלו (Bourdieu, [1979] 1984: 113; Galhoun, Lipuma and Postone, 1993).

ניתן להדגים את פעולתו של ההביטוס על-ידי קשירתו למושג טעם אמנותי. עמדות אליטיסטיות ומודרניסטיות סבורות שקיים "טעם טוב" ו"טעם רע"; לעומתן טוען בורדייה כי ההביטוס, כסכמה קדם-שיפוטית, קובע את קיומו של הטעם ומגדיר את איכותו. ההביטוס של בעלי הכוח, המחזיקים בהון הכלכלי או בהון הסימבולי, קובע איזה טעם הוא לגיטימי וסמכותי. ההבחנה בין תרבות לגיטימית ("גבוהה") לבין תרבות לא לגיטימית ("נמוכה", "פופולרית") היא פועל יוצא של היכולת לתרגם הביטוס מסוים להון, כלומר לעמדה של כוח בתרבות (ע"ע גבוה/נמוך). עמדה סמויה זו משמשת לביצור מעמדו ושליטתו הכלכלית והתרבותית של המעמד השליט.

ראינו כי ההביטוס הוא מערכת של הנחות, המייצרת את משמעות הפרקטיקה של הסובייקט. אולם פרקטיקה זו אינה רק התוצאה של ההביטוס, היא גם גורם המשפיע על עצם כינונו: הפרקטיקה, ההתנסות (במוסדות, בכללי התנהגות חברתיים ועוד), היא גם זו שמייצרת את ההביטוס. לא מדובר בתהליך מודע, במובן זה שהוא כולל את שכחת ההיסטוריה שייצרה את ההביטוס כמנגנון מן המעלה השנייה; מנגנון זה משנה את המערכת האובייקטיבית ויוצר נטורליזציה (אובייקטיביזציה) של בחירותיה המוטות.

המודעות להביטוס מאפשרת עמדה ביקורתית כלפי אופני ההבניה וההפנמה של ה"מציאות" כפועל יוצא של תהליכים היסטוריים. בדומה לפוקו (Foucault), גם בורדייה רואה באדם חיה היסטורית, המייצרת את ערכיה בהתאם לאינטרסים המפעילים אותה בתוך המערכת החברתית והתרבותית (Galhoun, Lipuma and Postone, 1993). בקצרה, ההביטוס הוא מוצר של ההיסטוריה. הוא מייצר את הסובייקט ואת התנסויותיו ההיסטורית בהתאמה לסכמות המוגדרות בידי ההיסטוריה: הסובייקטיבי הופך לאובייקטיבי וחוזר חלילה (Bourdieu, [1977] 1991: 82).

אפשר להדגים תזה זו על-ידי ניתוח המערכת השיפוטית. חלקים נכבדים מן "הידיעה השיפוטית", המכונה לעתים "השכל הישר" (או "המובן מאליו"), נובעים מהביטוס סמוי שבתוכו מופעלת הסמכות השיפוטית. לעתים קרובות פסק הדין וגזר הדין נקבעים על-פי הנחות יסוד המקובלות בעולמו התרבותי של השופט, ולא בעקבות ידע שנצבר מתוך דיני הראיות. במקרים אלה, ההביטוס מכונן את הידע הנרטיבי ומשפיע על חיבורו של הסיפור המשפטי, המסופר מנקודת מבטו התרבותית של השופט (מאוטנר, 1998, 2008) (ע"ע משפט (גישה ביקורתית)).

מקורות

אזולאי , א' 1999: "המרחב הציבורי – הביטוס", בתוך: אימון לאמנות, ביקורת הכלכלה המוזאלית, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, המכון הישראלי לפואטיקה וסמיוטיקה ע"ש פורטר, עמ' 84-82.

בורדייה, פ' 2005: שאלות בסוציולוגיה, תרגום: א' להב, תל אביב: רסלינג. 

מאוטנר, מ' 1999: "המשפט כתרבות: לקראת פרדיגמה מחקרית חדשה", בתוך: מאוטנר, מ', שגיא, א' ושמיר, ר' (עורכים), רב-תרבותיות במדינה דמוקרטית ויהודית, תל אביב: רמות, אוניברסיטת תל אביב, עמ' 588-545.

 

— 2008: משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת, תל אביב: עם עובד. 

Bourdieu, P. 1967: Postface à Architecture gothique et pensée scolastique de E. Panofsky, Paris: Les Editions de Minuit, pp. 135167.

[1979] 1984: Distinction: A Social Critique of the Judgment of Taste, trans. R. Nice, Cambridge, MA: Harvard University Press.

— 1990a: The Logic of Practice, trans. R. Nice, Stanford: Stanford University Press.

— 1990b: In other Words, Oxford: Polity Press.

— [1977] 1991: Outline of Theory of Practice, Cambridge, New York: Cambridge University Press, pp. 72-158.

— 1993: The Field of Cultural Production, ed. R. Johnson, Cambridge: Polity Press.

Galhoun, C., Lipuma, E. and Postone, M. 1993: Bourdieu: Critical Perspectives, Cambridge: Polity Press, pp. 1-34.

Jenkins, R. 1992: Pierre Bourdieu, London: Routledge.

 

Robbins, D. 1991: The Work of Pierre Bourdieu, Milton Keynes: Open University.

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×