דיוניסיות / אפוליניות

Dionysian / Appolonian

Hans Thoma
Apollo and Marsyas, 1888
Oil on board
101 x 73.5 cm (39 3/4 x 28 7/8 in.)

צמד מונחים שהציע פרידריך ניטשה כדי לייצג שתי השקפות עולם ושני אופני עיצוב מתחרים בתולדות התרבות. האפוליניות, המזוהה עם האל אפולו, מייצגת קוטב של רציונליות, צורניות ואיזון. הדיוניסיות נקשרת לדיוניסוס, אל היין והפריון, ומייצגת קוטב של אי-רציונליות, חריגה מגבולות ומשליטה עצמית. דומה כי בתרבות הנרקיסיזם של ימינו, ידה של האופציה הדיוניסית היא על העליונה: הפנטזיה המוקצנת, המונעת על-ידי התשוקה לכוח, היא חלק בלתי נפרד ממבנה התרבות.

אפוליניות מתבטאת ביופיו של האל הנערץ אפולו – מידות גופו, חזותו הנאה וסגולת הנבואה שלו. אפולו הוא "אל היפעה", האור, הסייגים שכופה עלינו המידה הנכונה, זו "החירות מהתרגשויות פרא, זו שלוותו רבת התבונה של אל 'הפיעול'" (ניטשה, 1976: 23). אפולו הוא האל התבוני המובהק – אל האינדיווידואליזם, המחפש הכרה בכוח הרצון, התר ללא לאות אחר היפה; היפה הוא המידה הרציונלית שהאמנות שואפת אליה, בניגוד לנשגב, שחורג ממנה ושייך לעולם הדיוניסי.

הדיוניסיות מזוהה עם האל דיוניסוס שאישיותו נקשרת למיסטריות ולפולחנים ארוטיים אלימים. בניגוד לאפולו, שהוא אלוהות קרה, דיוניסוס הוא "האל החם", המייצג את הזרימה האינסופית של התשוקה. זו הורסת עולמות ובוראת אותם מחדש – בהתאמה למותו של האל, קריעתו לגזרים על-ידי כוהנות דיוניסוס ותחייתו מחדש באביב. לפנינו התגלמות התשוקה הארוטית אל המוות הפולחני, "ההבטה לתהום האימים של האמת" – בניסוחו של ניטשה (שם: 51) (ע"ע טרור).

בניגוד לאפולו, האל האסתטי המעוצב לתלפיות, דיוניסוס הוא אל הדפורמציה וההתפוררות. הוא פועל בתוך הוויה טרנספרסונלית, המונעת על-ידי יצירתיות ניהיליסטית שאינה יודעת שובעה. זהו האל של הנשגב – היסוד הלא משוער, האינסופי והעל-אנושי. אם אפולו הוא אל האמת הרציונלית, דיוניסוס מתבונן באמת כהתנסות הרסנית. אמת הרסנית זו היא שלוחה של "הנשגב, מדבירו האמנותי של המזוויע והקומי, שהיא פירוקו האמנותי של המיאוס באבסורד" (שם: 52). אם אפולו הוא אל הפלסטיקה והפיסול, האל של אמנויות החלל (במינוחיו של שילר בשירה נאיווית וסנטימנטלית, [1795] 1985), דיוניסוס הוא אל המוזיקה, האלוהים של אמנויות הזמן (המוזיקה משדרת חרדה עצומה הנקשרת לזמן: האם יש המשך לזמן, לאחר הדממה המקפיאה של המרווח בין צליל לצליל?). הפעילות המוזיקלית מתמצה בשירת הדיתירמבוס, הגרעין שממנו התפתחה שירת המקהלה בטרגדיה היוונית. "הגרעין הקשה" של ההוויה האפולינית, לעומת זאת, מצוי במרכיב הדיאלוג בטרגדיה. הדיאלוג מבליט את עקרון האינדיווידואציה של הנפשות הפועלות ואת עקרון העלילה הלוגית המניעה את ההתרחשות (ע"ע מימזיס ; קתרזיס).

דיוניסיות ואפוליניות הם שני עקרונות פילוסופיים, נפשיים, עיצוביים, משלימים. הם יוצרים את שלמותה של היצירה האמנותית. ניטשה אמנם אינו מסתיר את העדפתו לאופציה הדיוניסית המוקצנת על פני האופציה האפולינית, בעלת בריתו של האדם הסוקרטי, חובב האושר והידע הקלאסי. ואולם תפיסת עולמו עודנה בינארית; היא חותרת לאחדות הניגודים, ועדיין משתלבת בשרשרת החשיבה המודרניסטית. דומה כי התקופה הפוסטמודרנית ביקשה לאמץ לעצמה ניטשה רדיקלי יותר, המעדיף לאין ערוך את האופציה הדיוניסית כמקור חדש של "הרצון לעוצמה". רצון זה מבליט את הממד האינסופי של התאווה והאקסטזה: Ex-Stasis, יציאה מן המקום עד כדי שכחת האני. אם האני אינו אלא שרשרת נעה של תחליפי מסמנים, כפי שסבר הפסיכואנליטיקאי ז'ק לאקאן (Lacan, [1966] 1977),  ברור כי דיוניסוס הוא המבשר של סובייקט פוסטמודרני זה (ע"ע מסמן צף).

נראה כי קיימות סיבות רבות לאימוצו של הדגם הדיוניסי בתקשורת ההמונים ובאמנות העכשווית. נוכל לאתר אותן בהתפרקות האני, ב"אקסטזה של הקומוניקציה" (Baudrillard, 1985), בהעדפת הגוף על פני האנליזה השכלית הצרופה, בהתמכרות הגוברת לדימוייה של חברת הראווה המקדשת את הצריכה, הנעורים ועוד. טביעת אצבעותיו של דיוניסוס נמצאות בכל מקום: בראש ובראשונה בתחושת היתרות (Excess) המאפיינת את התקשורת הרוויה של ההווה. לכך נוכל להוסיף כמה גורמים הקשורים לביוגרפיה של דיוניסוס: היעדר לגיטימיות, היסטוריה של נוודות, חריגות והבדלים מיניים. האל דיוניסוס הוא בנם של זאוס ושל האלה סימלה (אלת האדמה הפריגית). הוא נולד כילד בלתי חוקי. אמו נפלה במלכודת יופיו של זאוס. מאז לידתו הוא נרדף על-ידי הֶרָה, אשתו הקנאית של זאוס, ששילחה את הרך הנולד לגלות. מכאן תכונת הנדודים הקשורה בו – הצורך המתמיד לברוח מרודפיו. גם לידתו עומדת בסימן של חריגות. הוא נולד בלידה מוקדמת בתום שישה חודשי היריון, לאחר שנשקפה סכנה לחייו. המיילד המאושר אינו אלא זאוס. מכאן מקבל דיוניסוס את שמו – "האל שנולד פעמיים". תכונות החריגוּת והחזרה הופכות למרכיב חשוב בקיומו. מיד לאחר לידתו הוא מוברח מרודפיו (לבוש שמלת נערה), במטרה להסוות את פרי חטאיו של זאוס עם סימלה. הרב-משמעות המינית, החריגה מן המתווה ההטרוסקסואלי, תאפיין בהמשך את הרפתקאותיו המיניות; למשל, ההרפתקה שלו עם הנער פרוסימנוס תפתח בפניו את השער להָאדס, עולם השאול, כדי שיוכל לאתר שם את אמו. כל אלה הופכים את דיוניסוס לנציג הקלאסי של האחר.

נסכם: האדם האפוליני שייך למסורת מודרניסטית המאמינה בצורה ובשכל כסוכנים מרכזיים של גאולה. דיוניסוס מייצג את הטרנזיטיביות (החזרה הכפייתית), את השפה כמחוז של נדודים, את חיפושיה הנואשים אחר הלגיטימיות של עצמה. דיוניסוס הוא גם מטאפורה לסובייקט העכשווי, המתפרק ומורכב חליפות; הבן האבוד הנצחי, המנסה באמצעות תשוקתו המוקצנת לחזור ללא הצלחה אל קיום שאין לו אב (לגיטימי) או מקור. דמותו הקונספטואלית והדימויית נוכחת באמנות העכשווית; מראי מקום מרכזיים הם סדרת העבודות סצנות בשמים (Made in Heaven, 1989) של ג'ף קונס (Koons) (עם ציצ'ולינה), הווידיאו קליפים של מדונה או מייקל ג'קסון, אמנות הבשר של האמנית הצרפתייה אורלן (Orlan), המבצעת טרנספורמציות אמנותיות אינסופיות בגופה, ועוד.

מקורות

ניטשה, פ' 1976: הולדת הטרגדיה מרוח המוזיקה, תרגום: י' אלדד, תל אביב וירושלים: שוקן. 

שילר, פ' [1795] 1985: שירה נאיווית וסנטימנטלית, תרגום: ד' ארן, תל אביב: ספרית פועלים, והקיבוץ המאוחד.

 

 

 

Baudrillard, J. 1985: "The Ecstasy of Communication", in: Foster, H. (ed.), The Anti-Aesthetic, Essays on Postmodern Culture, Port Townsend, Washington: Bay Press, pp. 126-134.

Lacan, J. [1966] 1977: "The Subversion of the Subject and the Dialectic of Desire in the Freudian Unconscious", in: Écrits. A Selection, trans. A. Sheridan, New York and London: W. W. Norton & Co, pp. 292-325.

 

 

תאור / מקור התמונה:

Hans Thoma
Apollo and Marsyas, 1888
Oil on board
101 x 73.5 cm (39 3/4 x 28 7/8 in.)

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×