גלות

Diaspora

Flickr/ Marines

"העצלות חזקה כמו החיים, הבנאליות של הפארסה החדשה שאתה חייב לשחק הורסת אותך, והאמת היא שבשביל להתחיל מחדש לא נחוץ אומץ לב דווקא אלא פחדנות. זוהי הגלות, הנכר; ההסתכלות חסרת הרחמים הזאת בקיום כהווייתו במשך מעט השעות הצלולות שהן נדירות במסכת הזמן האנושי, כשההרגלים של הארץ הקודמת עוזבים אותך, וההרגלים האחרים, החדשים, עוד לא הספיקו לטמטם אותך מספיק".

לואי פרדינן סלין, מסע אל קצה הלילה, עמ' 244.

"אשר לי, אינני יכול להעלות על הדעת מראה מתוק יותר כארצו של אדם […] אין לאדם דבר מתוק ממולדתו ומהוריו, גם אם הוא שוכן במרחקים בבית מפואר בארץ נוכריה והרחק מהוריו".

הומרוס, אודיסיאה, ספר תשיעי, עמ' 147.

בהיסטוריה היהודית, המילה "גלות" מציינת את פיזורם של היהודים מחוץ למולדתם ההיסטורית עם אובדן העצמאות הלאומית לאחר חורבן בית שני (בשנת 70 לספירה) ואת מצבם לאחר הפיזור. היהודים, שהיו עם ללא בית, הפכו את הטקסט (התורה) לביתם וראו בו מקור ליצירתיות ולהתחדשות; בלימודי תרבות ובלימודים פוסט-קולוניאליים, המונח "גלות" (דיאספורה) מסמן עיצוב מחדש של קהילות ושל זהויות בעקבות תנועות הגירה – מרצון או מאונס – מארץ הלאום אל טריטוריות רחוקות שבהן מתקיימים מפגשים בין-תרבותיים חדשים. הגלות כמצב תרבותי נדונה רבות בפילוסופיה, מהאקזיסטנציאליזם ועד הדקונסטרוקציה. ההינתקות מן הזיקה ללאום ולמולדת הוצגה כפרקטיקה אשר נלחמת בדיכוי ומסמנת אפשרויות של יצירתיות ואינדיווידואליזם. הפואטיקה של הגלות ושל ההגירה משתקפת ביצירות מרכזיות במאה ה-20. נוכל לגלות אותה ביצירותיהם של פרנץ קפקא, ש"י עגנון, ולדימיר נבוקוב, מילן קונדרה, ו"ס נאיפול, סלמאן רושדי ועוד.

המונח "גלות" מתאר מצבי נדודים והגירה של עמים במהלך ההיסטוריה, מרצון ומאונס. עם זאת, אין לנתק את המונח ממקורותיו בהיסטוריה היהודית. המילה "גלות" מתייחסת לסילוק העם היהודי מארצו ומאדמתו בלחצם של כובשים שונים. הגלות הראשונה היא גלות בבל, שהתרחשה לאחר נפילת ממלכת יהודה בשנת 586 לפני הספירה והפכה רבים מן הגולים היהודים לעבדים. גם לאחר שהורשו הגולים לחזור למולדתם כדי לבנות מחדש את בית המקדש ולכונן את עצמאותם הלאומית, בחרו רבים מהם להישאר בארצות שאליהן הוגלו. הגלות השנייה, שנמשכת 1,800 שנה, החלה עם חורבן הבית השני בידי אדריאנוס וטיטוס (בשנת 70 לספירה). היא הפיצה מיליוני יהודים בארצות שונות באירופה, באפריקה ובאסיה. על אף הישגיה המדיניים של הציונות, שהצליחה לרכז מיליוני יהודים בארץ ישראל ולכונן מדינה עצמאית, גלות זו מתקיימת גם כיום. השיח האנטי-גלותי, שתמציתו הזכות הציונית לעלות לישראל, מתקיים עד היום, אולם הוא מתנגש באופן בלתי נמנע עם הלאומיות הפלסטינית, התובעת הכרה בגורלה הייחודי בעקבות תהליך עזיבתם/ גירושם/הגלייתם של הפלסטינים במלחמת 1948. היווצרותה של בעיית הפליטים וכינונה של גלות פלסטינית הופכים את השיח על שתי הגלויות לשיח טעון בעל השלכות פוליטיות מרחיקות לכת (ע"ע פוסט-ציונות). השאלות הכאובות שנותרות פתוחות הן כיצד יכולים הצדדים להתגבר על החוויה הטראומטית של הגלות המאפיינת את נקודת מבטו של כל אחד מן הצדדים בסכסוך (ע"ע אסון - ייצוגים וטכנולוגיות ניהול).

שאלת הגלות נוגעת בשורשי הזהות היהודית וביחסיה עם זהויות אחרות. על-פי התפיסה היהודית הדתית, הגלות היא עונש על חטאי העם וביטוי לזעמו של האל – מצב העתיד להשתנות במציאות טרנס-היסטורית, עם בוא הגאולה המשיחית. בתפיסה הציונית החילונית, השיבה מן הגלות היא בעיקרה פעולה פוליטית המתרחשת בתוך ההיסטוריה, אף-על-פי שהיא מלווה ברטוריקה משיחית בנוסח "שיבת ציון, לאחר אלפיים שנות גלות, אין לה אח ורע בתולדות העמים". השיבה מן הגלות נתפסת כפעולה אשר מכוננת את הזהות היהודית הלאומית ומונעת התבוללות תרבותית בגולה.

דעות אחרות, לא ציוניות, מעניקות לגולה חשיבות וזכות קיום שאינן תלויות במדינה היהודית (גור-זאב, 2004). המחזיקים בדעות אלה מציגים את הגלות כישות אוטונומית שהנה חיונית להבטחת עוצמתה הרוחנית של היהדות. עוצמה זו מקורה בעובדה שבהיעדר בית וטריטוריה הפך עם ישראל את הטקסט לביתו. פרשנות התורה והעושר הטקסטואלי שנלווה אליה יצרו טריטוריה חדשה בתחום רוחני צרוף, תחום השפה. מצב מיוחד זה, שיכול להיווצר רק בתנאי גלות, היה מקור בלתי נדלה לפתיחות, ליצירתיות ולאוונגרד.

תזה זו בולטת בהגותו של זיגמונד פרויד אשר ראה במשה התנ"כי את מייסדה של הדת המונותאיסיטית היהודית. בספרו המאוחר, משה האיש והדת המונותיאיסטית, טען פרויד ([1939] 2009) כי הבשורה האוניברסלית של היהדות לעולם מתבטאת במעבר מעולם החומר אל עולם הרוח  המתמקד בספר. הגלות היא טריטוריה נפשית שבה מתממשת שליחותה של היהדות: "אחרי שהפנימו זה מכבר את התכונות האתיות, הרוחניות והאינטלקטואליות של המונותאיזם של משה, היהודים ממשיכים להיות ניכרים בהם עד היום" (ירושלמי, 2006: 60). ועוד: "היהודים שימרו את נטייתם לעניינים שברוח. גורלה המר של האומה, מבחינה מדינית, לימד אותה להעריך את הנכס היחיד ששימרו, את ספרותם" (אצל ירושלמי: 59).

אחד הדוברים הבולטים של גישה זו בימינו הוא חוקר התרבות והספרות ג'ורג' סטיינר (Steiner). לדעתו, הגלות היא מעין שליחות רוחנית, העומדת בניגוד אירוני לדיאלקטיקה של כוח והישרדות המאפיינת את המדינה היהודית. "ייתכן שהיהודי בתפוצות שרד כדי להיות אורח – אורח לא רצוי עד אימה גם כיום, אורח שדלתות רבות כל כך נעולות בפניו. ואולי ייעודנו הוא להתפרץ פנימה, כדי לומר לבני האדם בעולם כולו שעליהם ללמוד לחיות אלה עם אלה כ'אורחים לחיים'" (סטיינר, 2001: 67). על-פי גישה זו, היהדות היא נושאת הדגל של שליחות מוסרית אוניברסלית, ממשיכתו הטבעית של החזון האוניברסלי של נביאי ישראל. מאז ימי אברהם אבינו ועד היום נבחרה היהדות לשאת שליחות משיחית ולגלם את מיתוס הנדודים והגלות: "האם לא לימדנו רש"י שכאשר היהודי שואל איזוהי הדרך עליו לאטום את אוזנו לתשובה הנכונה, שהרי ייעודו הוא להיות נע-ונד, כלומר תועה וטועה?" (שם: 68) (ע"ע נוודות חדשה).

בלימודי התרבות, המונח "גלות" מתייחס לתופעה תרבותית ואתנית המאפיינת קהילות תרבותיות הטרוגניות הנאלצות לחיות בטריטוריות חדשות לאחר שנותקו מארצות המוצא שלהן (Hall, 1990). הקהילות הגולות מקיימות ביניהן קשרי גומלין ומְגָלות זיקה רגשית עזה לארץ המוצא, זיקה המתבטאת בזיכרון היסטורי, בנוסטלגיה ובתודעה של גורל משותף. פול גילרוי (Gilroy, 1993) חושף את התודעה הכפולה של קבוצות מיעוט. בעבודתו חקר גילרוי את גורל העבדים השחורים שהוגלו בכוח מארצות מוצאם באפריקה ונמכרו לעבדות מעבר לאוקיינוס האטלנטי. הדימוי שהוא בוחר בו, "Black Atlantic", מייצר מחדש את זהותם השבירה באמריקה, פרי הקרע הנפשי והתרבותי שיצרה ההגליה הכפויה בדורות הקודמים. הזהות השחורה נוכחת כאן כזהות כלאיים, פרי הזיכרונות הנוגדים והשוני האתני והרגשי שבין ארץ המולדת שממנה נותקו לבין "אמריקה הלבנה" שאליה היגרו בעל כורחם ושבתרבותה הם מתקשים להשתלב. ביטוי וירטואוזי למבוי סתום רגשי מעין זה נוכל למצוא ביצירתו של ג'ונוט דיאס (Díaz), חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו (2009): אודיסיאה קומית עצובה עד דמעות, הממציאה שפה חדשה ואידיולקט "שבור", כדי לדון בגורלם של מהגרים מהאיטי באמריקה.

השיח הפוסט-קולוניאלי (Bhabha, 1994) דן בהרחבה בזהויות היברידיות הנוצרות במסגרת היחסים בין תרבויות כובשות לתרבויות נכבשות. תהליכי הגירה חיצוניים כפויים כגון עבדות, לצד תהליכי הגירה פנימיים, עוברים המשגה חדשה ותורמים להעשרת השיח הרב-תרבותי. שיח הגלות, השיח הדיאספורי, פותח פתח לדיון עשיר יותר בזהויות, בגבולות ובהיברידיות תרבותית, וכך אפשר לבחון מחדש תנועות של נדודים והגירה בין תרבויות שונות, הפולשות זו לתחומה של זו.

בשיח הפילוסופי, הגלות מופיעה כמטאפורה אקזיסטנציאלית לקיום האנושי. דוגמאות אופייניות הן קובץ הסיפורים גלות ומלכות של אלבר קאמי ([1956] 1975), הבחילה של ז'ן פול סארטר ([1938] 1978) ואורח נטה ללון של ש"י עגנון (1998). דוגמאות אלה מבליטות מצב בסיסי של זרות. האדם הוא גולה כפול: מול האל המסורתי, "האל המסתתר", שבו לא ניתן עוד להאמין, ומול "האל המדעי", החילוני, שאינו יכול לספק את הניחומים הדרושים. התוצאה היא תחושת גלות קיומית האופפת את האדם לנוכח האבסורד שבו הוא שרוי. תחושה זו, המרחיקה את האני מהאותנטיות שלו, באה לידי ביטוי בתחום השפה (ע"ע אבג'קט).

ואמנם, מאז מגדל בבל, הגלות הראשונה היא תמיד הגלות הלשונית. משבר הייצוג שהסתמן בפילוסופיה המערבית מאז שנות השישים של המאה ה-20 המשיך את הגלות האקזיסטנציאלית ואף החריף אותה (ע"ע אלף). דמויות בולטות בהקשר זה הן הפילוסופים עמנואל לוינס (Lévinas), ז'ק דרידה (Derrida), ז'יל דלז (Deleuze) ופליקס גואטרי (Guattari). דרידה מפרק את השפה לאוסף של סימנים/עקבות, היוצרים הגליה של המשמעות הסופית והופכים אותה לרצף חשוד של הבדלים. הגליית האמת המטאפיזית היא מסקנה הכרחית בעידן שחווה על בשרו את התפרקות האידאות הגדולות. את מקומה של האמת האחת שגלתה תופסים עתה תחליפיה. המרכז מוקף בגָלויות, המאיימות על עצם קיומו (דרידה, [1990] 2002) (ע"ע שוליים/מרכז).

אצל לוינס, סוגיית הגלות נקשרת לסוגיית האחר: האני הוגלה מן האחר, אך הוא קשור בו בעבותות של אחריות מוסרית. אצל דלז וגואטרי נקשרת סוגיית הגלות למצבים של דה-טריטוריאליזציה, המתגלים בשפה ונחשפים בתרבויות של מהגרים ושל מיעוטים: הגולים/המהגרים הופכים לנוודים בתוך שפתם שלהם. הקריאה שלהם מתייחסת לתהליכים של דה-טריטוריאליזציה המתרחשים בלשון ובולטים ביצירותיו של קפקא (דלז וגואטרי, [1975] 2005). קפקא מבצע מהלך גלותי כפול. הוא גולה מן השפה הכפרית שבה היתה נטועה משפחתו (שפת היידיש) אל תוך השפה הגרמנית האורבנית שהיתה "שפת נייר" אריסטוקרטית בתוך ההוויה הלאומית הצ'כית שבה הוא חי בפראג; ומנגד, מתבצע מהלך נוסף: זוהי גלותו של היהודי שנותק משורשיו המסורתיים ומתפקד כזר כפול בתוך החברה הצ'כית שבה הוא ממוקם.

בין שאר המשמעויות של גלות אפשר לדבר גם על גלות פנימית. הכוונה היא ליוצרים או לאנשי רוח שלא גלו פיזית מן הטריטוריה שלהם, אבל בחרו לנתק את עצמם מן המולדת משום שלא הסכימו עם האידאולוגיה השלטת. דוגמה לכך היא אינטלקטואלים שחיו במשטרים טוטליטריים, כגון בגרמניה הנאצית או ברוסיה הסובייטית (לדוגמה, המלחין דימטרי שוסטקוביץ'). אנשי הרוח המהגרים "פנימה" נוהגים להתכנס בד' אמותיהם, להפגין חוסר מעורבות ולא לשתף פעולה עם המשטר. הם מבטאים מחאה פסיבית בדרכים שונות, כגון שתיקה בתחום היצירה, מול כוחו העריץ של השלטון.

הגלות וההגירה זוכות לייצוגים רבים בספרות ובקולנוע. במיתולוגיה היוונית, המוזות נוהגות לשלוח סופרים והוגים לגלות כדי שיצירתם תבשיל לכדי שלמות. ואמנם, מאז האודיסיאה להומרוס, הגלות היא חוויה מכוננת שבה האדם מעצב את זהותו בעולם של זרות וריבוי. אודיסיאוס מצליח לגבור הן על הסכנות הרובצות לפתחו (פוסידון, אל הים; מערת הקיקלופ) והן על הפיתוי המתוק הניצב לצד הדרך (פרחי הלוטוס, קליפסו, קירקה). הוא מצליח לשוב הביתה מן הגלות. ואולם הספרות המאוחרת מעירה הערות אירוניות על אי-היכולת לסגור את המעגל ולשוב הביתה. יוצרי ספרות המהגרים של המאה ה-20 – קפקא (Kafka), קאמי (Camus), ברכט (Brecht), נבוקוב (Nobokov), נאיפול (Naipaul), קונדרה (Kundera), סולז'ניצין (Solzhenitsyn), רושדי (Rushdie) – מציבים את סוגיית ה"ביניות" (in betweeness) של הגולֶה כחוויה מעצבת מן המעלה הראשונה (Martin and Bial, 2000). תרומתו של הקולנוע לחוויית הגלות אינה נופלת מזו של הספרות. הדוגמאות הן רבות: הקלות הבלתי נסבלת של הקיום (פיליפ קאופמן, 1988), שבוים על-פי ספרו של קונדרה; חלום אריזונה (אמיר קוסטריצה, 1993); חתונה מאוחרת (דובר קוסאשווילי, 2001); מלון מיליון דולר (וים ונדרס, 2000); קפה בגדאד (פרסי אדאלון, 1987); מכבסה יפיפייה שלי (סטפן פרירס, 1985); התפשטות (מילוש פורמן, 1971); נוף בערפל והמבט של אודיסיאוס (תיאו אנגלופולוס, 1988; 1995) ועוד.

מקורות

גור-זאב, א' 2004: לקראת חינוך לגלותיות: רב-תרבותיות, פוסט-קולוניאליזם וחינוך-שכנגד בעידן הפוסטמודרני, תל אביב: רסלינג.

דיאס, ג' 2009: חייו הקצרים המופלאים של אוסקר וואו, תרגום: י' מלצר, אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן דביר.

דלז, ז' וגואטרי, פ' [1975] 2005: קפקא – לקראת ספרות מינורית, תרגום: ר' זגורי-אורלי וי' רון, תל אביב: רסלינג.

דרידה, ז' [1990] 2002: נפתולי בבל, תרגום: מ' בן-נפתלי, תל אביב: רסלינג.

הומרוס 1996: האודיסיאה, תרגום: א' כהנא, ירושלים: כתר.

ירושלמי, י"ח 2006: משה של פרויד, יהדות סופית ואינסופית, תרגום: ד' דאור, ירושלים: שלם.

לומסקי-פדר, ע' ורפופורט, ת' 2010: נראות בהגירה: גוף, מבט, ייצוג, ירושלים: מכון ון-ליר והקיבוץ המאוחד.

סארטר, ז"פ [1938] 1978: הבחילה, תרגום: ה' לזר, תל אביב: ספרי סימן קריאה, מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור.

סטיינר, ג' 2001: אראטה: מאזן של חיים, תרגום: י' מילוא, תל אביב: עם עובד.

סלין, ל"פ [1932] 1994: מסע אל קצה הלילה, תרגום: א' המרמן, תל אביב: עם עובד.

עגנון, ש"י 1998: כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון, כרך ד, אורח נטה ללון, ירושלים: שוקן.

פנון, פ' [1952] 2004: עור שחור, מסכות לבנות, תרגום: ת' קפלנסקי, תל אביב: מעריב.

— [1961] 2006: מקוללים עלי אדמות, תרגום: א' רוזן, תל אביב: בבל.

פרויד, ז' [1939] 2009: משה האיש והדת המונותיאיסטית, תרגום: ר' גינזבורג, תל אביב: רסלינג.  קאמי, א' [1956] 1975: הנפילה; גלות ומלכות, תרגום: צ' ארד, תל אביב: ספרית פועלים.

Appadurai, A. 1990: "Disjuncture and Difference in the Global Cultural Economy", Public Culture, 2 (2), pp. 1-24.

Chow R. 1993: Writing Diaspora: Tactics of Intervention in Contemporary Cultural Studies, Bloomington: Indiana University Press.

Gilroy, P. 1993: The Black Atlantic: Modernity and Double Consciousness, London: Verso.

Hall, S. 1990: "Cultural Identity and Diaspora", in: Rutherford, J. (ed.), Identity: Community, Culture, Difference, London: Lawrence and Wishart.

Martin, C., and Bial, H. (eds.), 2000: Brecht Sourcebook, London: Routledge.

תאור / מקור התמונה:

Flickr/ Marines

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×