עונג/הנאה

Bliss/Pleasure

Roland Barthes. Source: Unknown

תבנית בינארית בקריאה פוסט-סטרוקטורליסטית של טקסט. מונחי מפתח בכתביהם של רולאן בארת (Barthes) ושל ז'ק לאקאן (Lacan). ניתן להבחין בין טקסט היוצר הנאה (Plaisir) לטקסט היוצר עונג (Jouissance). טקסט מעורר הנאה שואף להשתלב במבנים הקיימים של השפה ושל התרבות וחותר להמשכיות, לסגירות ולמיצוי. הטקסט של העונג מעורר קונוטציות של אורגזמה מינית. הוא מבליט ריבוי ותשוקה מוקצנת שאינה יודעת חוקים וגבולות תרבותיים.

טקסט ההנאה משתדל לאשר את אמונותיו של הקורא, את ציפיותיו ואת ידיעותיו. הוא עולה בקנה אחד עם הציפיות הבורגניות למובן מאליו (ע"ע דוקסה). טקסט של הנאה הוא יצירת אמנות, שהצרכן יכול לצרוך אותה, לנכסה ולהטמיעה (Barthes, 1977). המונח "הנאה" מתקשר למונח מוקדם יותר ביצירתו של רולאן בארת, "טקסט קריא" (Barthes, [1970] 1975). הוא מבטא את הצורך של הקורא לבוא על סיפוקו באמצעות פענוח שלם וקריאה של משמעותו (ע"ע ריאליזם). טקסט זה מנוגד ל"טקסט כתיב" (Scriptable Text), שהוא טקסט מפתיע וחדשני מנקודת מבטו של הקורא.

הטקסט המענג הוא ניגודו של הטקסט המהנה (בארת, [1973] 2004). הוא אינו מצטיין בהכלה, אלא מבליט את רגע הפירוק והאבידה, או בלשונו של בארת, את "אתר האבידה" ("Site of Loss"). המילה הצרפתית "Jouissance", הנושאת קונוטציות ארוטיות, מתארת את העונג כחיוּת, כחוסר המשכיות, כמצב הטרוגני המעודד ריבוי. העונג מנער את הקורא מהרגליו הקפואים ומן הקיבעון ההיסטורי של קריאת המציאות. הטקסט המענג אינו בא מן המקום של התרבות. להפך: הוא מבליט את הקריאה ואת הכתיבה כתהליך מתמיד של זרימה "פרוורטית" של משמעויות – פרוורסיה במובן הלאקאניאני (pére-version), כלומר גרסה (ורסיה) שונה, סוטָה, מזו של האב, של החוק ושל התרבות; זוהי קריאת תיגר על הסמכות התרבותית באשר היא, בשם ערכים הדוניסטיים הפורעים את המסגרת הפוריטנית של חוקי השפה ויוצרים "התענגות משברית" דווקא מאותן פרצות שבהן העונג מוצא את דרכו החוצה בדרכים בלתי לגיטימיות (שם: 14).

ההתענגות המוקצנת, המערערת את יסודות האני ואת יסודות השפה, נמצאת במקום הגבולי שבין התרבות לאושר. אם נשתמש בהבחנותיו הידועות של פרויד (Freud) ב"תרבות בלא נחת" ([1920] 1974), הטקסט המענג מספק חוויה ליבידינלית מוקצנת, השואפת להנאה, לכאב ולהרס. הוא כולל בתוכו הן את יצרי החיים (הארוס) והן את יצרי המוות (התנטוס). התרבות, לעומת זאת, נוטה לאתר את רגע הנביעה של התשוקה האינסופית ולהגבילו, במטרה לתרגם את זרימת הליבידו למטרות רוחניות וסימבוליות כגון רציונליות, מדע, אמנות וחוק. הליבידו של העונג אינו ניתן לסובלימציה. הוא נשאר "גוף". הגוף נחווה ברגע הנפילה, ברגע "הטרגי של הכיליון המתוק". תמציתו היא תשוקה חסרת סיפוק, במובן הלאקאניאני של המושג (Žižek, 1989) (ע"ע איווי/חֶסֶר).

דמות אחרת המזוהה עם הדיאלקטיקה של הנאה ועונג היא דמותו של הפסיכואנליטיקאי ז'ק לאקאן. בעבור לאקאן, העונג מבטא חוויה שמעבר לתחושת הסיפוק המהנה: העונג מתחיל היכן שההנאה נגמרת. החוק החברתי, מזכיר לאקאן בעקבות פרויד, מבקש מאיתנו להתענג מעט ככל האפשר (ע"ע אי-נחת בתרבות). אולם מטרתו של העונג היא ליצור טרנסגרסיה ולחצות את גבולות ההנאה המוכרת. מעבר להנאה ניצב העונג, אך הוא כרוך בכאב, משום שהוא אירוע החורג מגבולות המותר והנסבל (Lacan, [1986] 1992: 184) (ע"ע סאדיזם, סאדו-מאזוכיזם ; מאזוכיזם). הכאב המענג מבטא את המהות האוקסימורונית של ה-Jouissance. העונג מתגלה במחלה ומופיע כסימפטום, וזהו הרווח המשני מן המחלה. גם המלנכוליה היא רגע של אובדן מתוק, וגם כאן ישנו רווח משני.

על-פי לאקאן, עצם הכניסה לסדר הסימבולי של השפה כרוכה בוויתור על העונג הראשוני – תוצאה של הסימביוזה הארוטית של התינוק עם האם בשלב המראה. העונג הראשוני חייב לעבור מטמורפוזה. זו מכינה את הסובייקט לכניסתו לעולם החוק והשפה הנשלט בידי רשות האב (Lacan, 1977). לכן חייב הסובייקט לעבור תהליך של סירוס, הפורק אותו מן העונג הראשוני ויוצר הבניה משנית חדשה שלו במסגרת השפה. התשוקה הראשונית הופכת אז לחוק התשוקה (שם: 324), לחלק בלתי נפרד מן הסדר הסימבולי של השפה (ע"ע שם האב) (Macey, 1988: 200-205).

בעקבות פרויד ([1920] 1968, [1920] 1974) גם לאקאן גורס כי העונג או הליבידו המוקצן הוא בעל ממד פאלי. הפאלוס הוא המסמן הסימבולי, המגדיר קיום תוך כדי שלילת עצמו בתוך השפה. לפיכך, הגבר יכול "לכתוב" את תשוקתו המוקצנת, את העונג שלו, כתהליך של גילוי וכיסוי במערכת השפה. האישה, לעומת זאת, מתנסה בעונג משל עצמה, אך היא יכולה רק להתנסות בו ולא להבינו. העונג שלה אינו יכול להיכתב בתוך השפה, שכן לדידו של לאקאן, כל כתיבה היא אירוע פאלי (לאקאן, [1975] 2005: 95-81). פרשנות זו, הדוחקת את האישה אל הממד הפרימורדיאלי והאורגזמטי שמחוץ למבנה התרבות, ספגה ביקורת חריפה מצד חוגים פמיניסטיים שונים (ע"ע מיניות ; פאלוצנטריזם).

מקורות

בארת, ר' [1973] 2004: הנאת הטקסט, וריאציות על הכתב, תרגום: א' להב, תל אביב: רסלינג.

לאקאן, ז' [1975] 2005: הסמינר ה-20 (1972-1973), עוד, תרגום: י' מירון, תל אביב: רסלינג.

פרויד, ז' [1920] 1968: "מעבר לעקרון העונג", כתבי זיגמונד פרויד, כרך 4, תרגום: ח' אייזק, תל אביב: דביר, עמ' 137-95.

— [1920] 1974: "תרבות בלא נחת", כתבי זיגמונד פרויד, כרך 5, תרגום: ח' אייזק, תל אביב: דביר, עמ' 118-184.

— [1924] 2002: "הבעיה הכלכלית של המאזוכיזם", בתוך: בנימיני, י' וצבעוני, ע' (עורכים), עבד, התענגות, אדון: על סאדיזם ומאזוכיזם בפסיכואנליזה ובביקורת, תל אביב: רסלינג.

 

 

 

Barthes, R. (1970) 1975: s/z, trans. R. Miller, New York: Hill and Wang.

— 1977: Image, Music, Text, trans. S. Heath, London: Fontana Press.

Lacan, J. 1977: "The Subversion of the Subject and the Dialectic of Desire in the Freudian Unconscious", in: Écrits. A Selection, trans. A. Sheridan, New York and London: W. W. Norton & Co., pp. 292-321.

— [1986] 1992: The Ethics of Psychoanalysis, 19591960, Seminar, Book VII, ed. J. A. Miller, trans. D. Porter, London: Routledge.

Macey, D. 1988: Lacan in Contexts, London, New York: Verso.

Žižek, S. 1989: The Sublime Object of Ideology, London: Verso.

 

 

 

 

תאור / מקור התמונה:

Roland Barthes. Source: Unknown

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×