דיאלקטיקה

Dialetics

source: unknown

בפילוסופיה יוונית, טיעון לוגי הבנוי בצורה של שאלה ותשובה. בניגוד לרטוריקה, שהיא אמנות הטיעון המשכנע, הדיאלקטיקה היא שיטה הבנויה מסדרה של טענות סותרות המובילות אל האמת. השיטה הדיאלקטית היא לב לבה של הפילוסופיה האפלטונית, אולם השפעתה הגיעה לשיאה בעידן המודרני, בסוף המאה ה-18 ובמאה ה-19. פילוסופים כגון פיכטה (Fichte), הגל (Hegel) ומרקס (Marx) יצרו שיטות דיאלקטיות שביקשו לתת הסבר טוטלי להיסטוריה ולטבע האדם. במאה ה-20 חזרה ובלטה הדיאלקטיקה ההגליאנית במשנתו של תאודור אדורנו (Adorno) ("דיאלקטיקה שלילית") ובפסיכואנליזה של ז'ק לאקאן (Lacan).

לידתה של הצורה הדיאלקטית בפילוסופיה היוונית. חילופי הדברים בדיאלוגים האפלטוניים מתקדמים אל יעדם (חקר האמת) באמצעות מערכת סתירות פנימיות, שהיחלצות מהן מעלה את הדיון לרמה גבוהה יותר (ע"ע אפוריה). בתום מערכת עוקבת של שלילות אנו מגיעים אל טיעון שאינו ניתן לסתירה. זהו חוף המבטחים של האמת. הדיאלקטיקה היא מתודה המאפשרת להגיע למטרה זו. מעצם אופייה, היא מנוגדת לרטוריקה. האחרונה אינה מתמקדת באנליזה של האמת המושגית. מטרתה להמציא את הטיעון הנכון והמשכנע שבאמצעותו אפשר לנחול ניצחון על היריב.

בעידן המודרני, גבולות המונח מתרחבים ולובשים צורה חדשה. כעת הוא מופיע כמבנה מרכזי בתוך שיטות פילוסופיות כלליות העוסקות בטבע העולם ובמשמעות ההיסטוריה האנושית. המהלך המרכזי התרחש בפילוסופיה הגרמנית בסוף המאה ה-18. אפשר לעקוב אחריו אצל יוהאן פיכטה, עמנואל קאנט ופרידריך הגל, ומאוחר יותר אצל קרל מרקס. אצל פיכטה מופיע לראשונה המבנה הדיאלקטי בצורה של תזה, אנטיתזה וסינתזה: לאחר שמוכחת תזה אחת, מוכחת תזה אחרת שאינה מתישבת עם התזה הראשונה (אנטיתזה); ההתנגשות בין התזה לבין האנטיתזה תיושב באמצעות התבוננות חדשה בבעיה המקורית שהוצגה לדיון (סינתזה). זו תושג באמצעות המודעות הביקורתית למגבלותיהן של הנחות היסוד המקוריות שהביאו קודם לכן לסתירה.

אצל עמנואל קאנט (Kant), המונח נקשר ליסוד בלוגיקה שאינו תלוי בניסיון האמפירי. יסוד זה מקנה לנו ידיעה טרנסצנדנטלית על מצב הדברים כשלעצמם. ההיגיון הדיאלקטי עומד אפוא כנגד ההיגיון האנליטי, שעניינו עולם הניסיון של החושים והכרת העולם באמצעות חוקי הטבע. הגל ממשיך ומפתח את הלוגיקה הקאנטיאנית, אולם הוא רואה בה תיאור נאמן של הממשות עצמה, ולא רק של מה שמעבר לה. לדעתו, הידיעה הדיאלקטית עדיפה על הידיעה האנליטית, משום שהיא מקנה לנו הבנה בטבע הממשות ובכוליותה, ולא רק בחלקיה המופשטים. היות שהגל ראה בממשות מעין רוח, הוא הניח כי חוקי הדיאלקטיקה הם הנותנים ביטוי לפעולתה. אין המדובר בניסוח חוקי ההיגיון הדיאלקטי, אלא בזיהוי ובהכרה של מבנה הקוסמוס, מן הרמות המופשטות ביותר, כגון חוקי ההיסטוריה ותנועת הכוכבים, ועד הרמות המוחשיות ביותר, כגון צמיחתו של עלה.

הגל (Hegel) גורס כי התפתחות הסובייקטיביות וההכרה העצמית וכן התפתחות הידע נשלטות בידי התבונה הדיאלקטית. זוהי התנגשות בלתי נמנעת של הרוח, הלובשת צורה של קונפליקט בין אדון לעבד. הקונפליקט מביא לצורה גבוהה יותר של הבנת הבעיה. אולם גם הסינתזה החדשה שנוצרה עומדת בפני כוחות מנוגדים המערערים אותה ובונים תחתיה סינתזה גבוהה יותר (Aufhebung) וחוזר חלילה. התהליך אמור להסתיים בקץ ההיסטוריה, אז תגיע הרוח להכרה מלאה של עצמיותה, וממילא לסיומו האוטופי של התהליך הדיאלקטי (Hegel, 1975; Rosen, 1982).

את הדיאלקטיקה ההגליאנית אפשר לפרש בצורה רחבה יותר כמבנה המשרטט בה בעת את מהלך חייו של היחיד ואת הגיון התפתחותה של הרוח מונחית התבונה. למבנה שלושה שלבים: האוניברסלי, הפרטיקולרי והאנדיווידואלי. השלב האוניברסלי הוא שלב נאיבי ונוסך ביטחון, המאפיין את מצבו של התינוק, שאינו מכיר בקיומו של עולם כלשהו מחוץ לעצמו. שלב זה אינו מקנה ידע, משום שידע מתקיים רק במצב של הבחנה וניתוק בין הסובייקט לבין העולם. כדי שהידע יכיר את עצמו הוא חייב להכיר "כל מה שהוא לא" (אנטיתזה); כדי להכיר את עצמה זקוקה הרוח למפגש עם סובייקט זר – מפגש עם האחר. רק כך יכול האני לחוות את עצמו כסובייקט פרטיקולרי: הסובייקט (הרוח) מתחיל בתהליך של גדילה וגילוי עצמי. כעת אנו מגיעים לשלב השלישי, השלב האינדיווידואלי (סינתזה חדשה). בשלב זה חוזר הסובייקט לעצמו, אך מתוך מודעות עצמית גדולה יותר, המשנה את המצב מעיקרו. האני פוגש את עצמו מחדש בתום מסע של גילויים בעולם: האינדיווידואליות שלו היא פרי ידיעה חדשה על המציאות. מבנה הגליאני דומה נמצא בתחום הספרות, למשל ברומן ההתפתחות – ביצירות כגון וילהלם מייסטר לגתה ([1796-1795] 1979), תקוות גדולות לצ'רלס דיקנס ([1861] 2001) או  הר הקסמים לתומס מאן ([1924] 1955).

המודל ההגליאני נקלט היטב במחשבה המרקסיסטית, אלא שהאידאליזם מתחלף עתה במטריאליזם. מרקס ראה בהיסטוריה מעין מְכָל שבתוכו מתפתחת סטרוקטורה חדשה של יחסים חברתיים-כלכליים. סטרוקטורה זו בנויה על שינויים באופני הייצור. מרקס ואנגלס מציינים כי אופני הייצור והחליפין, שביצרו את מעמדה של הבורגנות, שורשיהם בחברה הפאודלית. אולם צורת הבעלות הפרטית על הרכוש אינה תואמת עוד את העידן המודרני, המאופיין בקפיטליזם תעשייתי שהגיון הייצור שלו הוא כמו זה של בית החרושת (מרקס, [1867] 1947). המסקנה מניתוח זה היא כי יש להחריף את הקונפליקט המעמדי. יש להעצים בצורה דיאלקטית (באמצעות מערכת שלילות הדוחפת לפתרון חיובי) את יחסי הניצול, עד מצב בלתי נסבל. במציאות החדשה שתיווצר לא יהיה לפרולטריון דבר להפסיד זולת כבליו. או אז תבשיל הקרקע למהפכה, שתביא לביטול הבעלות על הרכוש הפרטי וליצירת מציאות חדשה של שוויון וצדק לכול (Mepham and Ruben, 1979).

אם נתבונן בסכמה המרקסיסטית נראה את דמיונה לסכמה ההגליאנית. גם כאן מתקיימת דיאלקטיקה בת שלושה שלבים. השלב האוניברסלי מציג את שחר ההיסטוריה. שלב זה מאופיין בתחושה של אוניברסליות, מעין קומוניזם נאיבי, טרם יצירת החלוקה המעמדית. השלב השני, הפרטיקולרי, הוא שלב החלוקה המעמדית, המפגישה את הסובייקט עם העולם אך מותירה אותו במצב של ניכור ביחס לסובייקטים אחרים. תהליך הייצור הקפיטליסטי אינו מאפשר לסובייקט לבצע בחירות של ממש ואף מונע ממנו להגיע ליחס דיאלוגי עם הזולת, בשל תהליך החִפְצוּן שעברו היחסים האנושיים בקפיטליזם. השלב השלישי, שלב האינדיוודואליזם, מביא את המצב לידי תיקון עם כינון הקומוניזם. בשלב זה יוכל האדם סוף סוף להכיר ולהבין את עצמו כאינדיווידואל ולכונן את ההיסטוריה באמצעות בחירתו החופשית.

הדיאלקטיקה ההגליאנית, שהיתה דומיננטית במאה ה-19, מופיעה גם במאה ה-20, בשתי תאוריות של התרבות. הראשונה שייכת לתאודור אדורנו, איש אסכולת פרנקפורט והתיאוריה הביקורתית, והשנייה לז'ק לאקאן, מייסד אסכולה חדשה בפסיכואנליזה הפוסט-פרוידיאנית. שני ההוגים מפרשים מחדש את הגל ומבקרים את החשיבה האבסולוטית והסמכותנית שלו. אדורנו טבע את המונח "דיאלקטיקה שלילית". הוא סבר כי יש להיעצר בשלב האנטיתזה – השלב שבו מגלה הרוח את סתירותיה הפנימיות, לנוכח המפגש הפרטיקולרי "עם מה שהיא אינה". הרוח אינה יכולה להרחיק לכת מעבר להכרה בסתירותיה; אלה מצויות הן בעולם והן במבנה הידע על אודותיו (Adorno, 1973 ; Buck-Morss, 1977). אדורנו דוחה את הנטייה ההגליאנית לתור אחר השלם הזהה לעצמו: הוא מעלה על נס את האי-זהה, שנותר ברמה של "צרימה" ושוני, תוך גילוי של התנגדות לשילובו במכלול גדול יותר. לאקאן פוסע בנתיב דומה כאשר הוא קובע כי אי-אפשר לשחזר מחדש את השלב הדמיוני המאפיין את היחסים הסימביוטיים בין התינוק לאמו. מרגע שהוטלנו אל הסדר הסימבולי וקיבלנו עלינו את עולה של התרבות והשפה, נחסמה בפנינו הדרך חזרה אל האחדות האבודה. באופן דיאלקטי, גילוי העצמי האינדיווידואלי באמצעות השפה הוא שורש הפורענות, משום שהוא מותיר אותנו במצב מתמיד של געגוע. הריפוי הפסיכואנליטי קצרה ידו מלמלא את החלל שנוצר. הוא אינו יכול להוביל אותנו אל הגדה שמנגד. לעולם לא נגיע אל השלב האינדיווידואלי הגואל שהבטיחה הפילוסופיה ההגליאנית (Lacan, [1964] 1977) (ע"ע שלב המראה).

 

מקורות

גתה, י"ו, [1796-1795] 1979: וילהלם מייסטר, תרגום: י' כפכפי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

דיקנס, צ' [1861] 2001: תקוות גדולות, תרגום: ל' לוין, תל אביב: עופרים.

מאן, ת' [1924] 1955: הר הקסמים, תרגום: מ' אבי-שאול, מרחביה: ספרית פועלים.

 

מרקס ק' [1867] 1947: הקפיטל, ספר ראשון: תהליך הייצור של ההון, תרגום: צ' וויסלבסקי, מרחביה: הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר.

Adorno, T. W. 1973: Negative Dialectics, London: Routledge & Kegan Paul.

Buck-Morss, S. 1977: The Origin of Negative Dialectics, New York: Free Press.

Hegel, G. W. F., 1975: Hegel's Logic, trans. W. Wallace and A. V. Miller, Oxford: Clarendon Press.

Lacan, J. [1964] 1977: Seminar, Book XI, The Four Fundamental Concepts of Psychoanalysis, trans. A. Sheridan, London: Hogarth Press and Institute of Psyco-Analysis.

Mepham, J. and Ruben, D. K. (eds.) 1979: Issues in Marxist Philosophy, vol. 1, Dialectics and Method, Brighton: Harvester.

Rosen, M. 1982: Hegel's Dialectic and Its Criticism, Cambridge: Cambridge University Press.

 

 

 

 

תאור / מקור התמונה:

source: unknown

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×