עיר עולם
World City
"העולם מכוסה כולו בטְרוּדָה אחת ויחידה שאין לה ראשית ואין לה סוף. רק שמו של נמל התעופה משתנה".
איטאלו קאלווינו, 1984: הערים הסמויות מעין, עמ' 122.מונח בלימודים אורבניים וגיאוגרפיים המציין ערים בעלות כוח והשפעה מכרעת על עיצוב דפוסי הפעילות הפיננסית, הפוליטית והתרבותית של העולם כולו. ערי עולם כגון ניו יורק, לונדון וטוקיו מייצרות רשת מסועפת של יחסים בינן לבין עצמן ובינן לבין הערים המקומיות. הן נותנות ביטוי לתהליכי הגלובליזציה שעוברת הכלכלה העולמית. ככל שלכלכלה העירונית קשר הדוק יותר לכלכה הגלובלית, כך גדלים סיכוייה של העיר להפוך לעיר עולם. ערי עולם מוגדרות על-פי המשתנים הבאים: בקרה כלל-עולמית, שליטה פיננסית, דומיננטיות תקשורתית ויכולת שליטה באופן הייצור וההפצה של מידע ושל קודים תרבותיים בעולם כולו.
תהליכים גלובליים המאפיינים את הכלכלה העולמית בעידן הקפיטליזם המאוחר בונים את עוצמתן של ערי עולם אך גם נבנים ממנה. ערי עולם הן מערכות מורכבות של כוח פיננסי ופוליטי, קישוריות אוטונומית, כלכלה גלובלית ונוף אורבני ייחודי (Zukin, 1992, 1995; Robertson, 1992). חלק מערי העולם עונות על כל הקריטריונים, חלקן מבליטות מרכיב זה או אחר; למשל, בפריז בולט המרכיב התרבותי, בלונדון בולט המרכיב הפיננסי ובניו יורק מופיעים כמעט כל המרכיבים. ככלל, ניתן לשרטט מפה של קישורים ליניאריים בין ערי עולם, וכן לתאר תת-קבוצות המשתלבות במבנה הכולל (שחר, 2000; Friedman, 1993; Sassen, 1994; Clark, 1996).
ערי עולם רבות הגיעו למעמדן משום שהן עונות על מרבית המשתנים. ואולם גם עיר כמו תל אביב, שאוכלוסייתה מונה רק כ-390,000 נפש (בשנת 2010), מוצאת את מקומה ברשימה משום שכמות האוכלוסין אינה קריטריון בלבדי בכינון המושג; אכלוס רווי הוא אמנם סימן רווח של עיר עולם, ואולם אין הוא מעיד בהכרח על דומיננטיות פיננסית, פוליטית ותרבותית. היות שכך, תל אביב מצליחה לחדור לתחתית רשימת ערי העולם. העיר נחווית על-ידי המשתמש הישראלי והבינלאומי כעיר מרכזית בכינון הזהות המקומית והבינלאומית של ישראל. זהות זו נתפסת כחשובה משום שישראל והמזרח התיכון מצויים במוקדם של אינטרסים גיאופוליטיים, כלכליים וגלובליים של אירופה, אמריקה והמזרח הרחוק. תל אביב אף מקושרת לשווקים הפיננסיים, התרבותיים והסימבוליים של ערי עולם אחרות כמו הבורסה של ניו יורק (וול סטריט), הסצנה האמנותית הניו יורקית, זירת הטראנס העולמית ועוד (צ'רני, 2004, 2009 ; קיפניס, 2009).
בהקשר זה, מעניין לבחון את התבנית הבינארית הישראלית: תל אביב מול ירושלים. אף כי אוכלוסייתה של ירושלים כפולה מזו של תל אביב, ואף כי מרכזיותה הדתית, התרבותית והפוליטית אינה מוטלת בספק, מובן כי פרמטרים אחרים מצביעים על חולשתה כעיר עולם: ייצור תרבותי וספרותי, השכלה גבוהה, מרכזים מוזאליים ומוזיקליים, הנהלות התאגידים והמוסדות הפיננסיים הגדולים והבינלאומיים, מערכות העיתונים הגדולים וכן הלאה – כל אלה ועוד דומיננטיים דווקא בתל אביב. גם הקישוריות התרבותית והפיננסית של תל אביב עומדת בניגוד לבידודה היחסי של ירושלים (המופיעה אמנם בתוך רשתות תקשורת סימבוליות פוליטיות אחרות).
מדיון מקדים זה אנו רואים כי קיימים קריטריונים מסוימים המכוננים את המושג ומגדירים את תחומי חלותו. נוכל למקם אותם לאורך שלושה צירים מרכזיים:
1. הגלובליזציה של הכוח: הדומיננטיות הפיננסית, הפוליטית והתרבותית של ערי העולם, בהקשר לסצנה המקומית והרב-לאומית.
2. הנוף העירוני כתקשורת סימבולית: ערי העולם יוצרות רשת תקשורת פנימית באמצעות נוף עירוני (מגדלים), המשכפל את עצמו במקומות שונים בעולם. אלה הם נופי הקפיטליזם התאגידי הרב-לאומי.
3. הקיטוב החברתי-כלכלי, הפער בין מרכז לפריפריה: ערי עולם מייצגות את סוגיית האי-שוויון: האוכלוסיות הדרות בהן מקוטבות מבחינה מעמדית ותרבותית.
ערי עולם: הגלובליזציה של הכוח
הכוח הוא מרכיב מפתח בכל הגדרה. ערי העולם משמשות מרכזי כוח פיננסיים, פוליטיים ותרבותיים בהקשר מקומי ובינלאומי כאחד. מקומות אלה הם המחשה מרחבית של עוצמה פיננסית בינלאומית (Friedman, 1986: 69-83). עוצמה זו נותנת ביטוי לחלוקה שונה של עבודה ושל הון בעידן של ייצור גלובלי (ע"ע חברת הסיכון). לדעת ג'ון פרידמן, קיימים המשתנים הבאים:
א. אינטגרציה עם הכלכלה העולמית. העיר כיחידה מכתיבה סדר יום כלכלי-חברתי לערים אחרות. עיר עולם נותנת ביטוי לשיטה עולמית המייצרת תקשורת בין שווקים העוסקים בהון, בעבודה ובייצור סחורות. שיטה זו מבוססת על חלוקה מרחבית ריכוזית של עבודה (Feagin and Smith, 1991: 4; Wallerstien, 1984). חלק מערי העולם משמשות משכן למרכזים פיננסיים, בחלקן מרוכזות הנהלות של תאגידים בינלאומיים וחלקן משמשות חוליות קישור בין הכלכלה העולמית לכלכלה המקומית. הערים המרכזיות ביותר, כגון ניו יורק, נותנות ביטוי לכל הפונקציות הללו (Dicken, 1992).
ב. ערי עולם כבסיסים של הון עולמי. באופן מסורתי, ערי עולם משמשות כמרכזים של הבנקים והתאגידים הגדולים ביותר. ניתן לשרטט את מפת הקישוריות בין מרכזים כלכליים ופיננסיים; זו תמחיש את ההיררכיה המרחבית של הכוח ואת האופן שבו זורם ההון בין המרכזים השונים של המערכת (Friedman, 1986: 74) (ע"ע קפיטליזם). פרידמן מונה שלושה צירים עולמיים הנותנים ביטוי להיררכיה זו: (1) הציר האסיאני, שבמרכזו סינגפור, כבירת המחוז של דרום אסיה; (2) הציר האמריקאי, שמרכזיו הם ניו יורק, שיקגו ולוס אנג'לס. ערים אלה מקושרות לטורונטו בצפון אמריקה ולמקסיקו סיטי ולקראקס בדרום; (3) הציר המערב אירופאי, העובר דרך לונדון, בלגיה והולנד, פריז, חבל הריין וציריך. לציר זה מתקשר ציר נוסף, הכולל את יוהנסבורג ואת סאו פאולו. צירים אלה משמשים נתיבים לזרימה החופשית של ההון, שאינו יודע גבולות לאומיים ויוצר לעצמו שווקים חדשים להשקעה (Chame, 1991) (ע"ע ליברליזם, ניאו-ליברליזם).
ג. ערי עולם כהשתקפות של מגזרים יצרניים ייחודיים. עוצמתן של ערי עולם קשורה להתפתחותם המהירה של מגזרים שונים, כמו המגזר העסקי הבינלאומי. ערים אלה מתפקדות כצמתים מרכזיים של תחבורה בינלאומית, יבשתית, ימית ובעיקר אווירית. דוגמאות לכך הם שדות התעופה הבינלאומיים קנדי (ניו יורק), סכיפהול (הולנד), ואו-הר (שיקגו) ועוד. בנוסף, ניתן לציין את מרכזיותם של מגזרים אחרים כגון המדיה הבינלאומית, הוצאות הספרים ועוד.
ערי עולם הם מקומות שבהם מיוצרים מידע, אידאולוגיות וקודים תרבותיים בינלאומיים המשווקים ומופצים ברחבי העולם כולו (Daniels, 1991: 1-21). בערים אלה ממוקמים מוסדות תרבותיים כגון בתי אופרה, תיאטראות, מוזיאונים, אוניברסיטאות, מכוני מחקר, משרדי ההנהלה של תאגידי המדיה, מרכזי בידור עולמיים ועוד. אלה מחזקים את מעמדן הפיננסי והתרבותי של ערי העולם והופכים אותן יעד להשקעות, לתיירות ולצריכה (Budd and Whimster, 1992: 200-201). היות שהצריכה הפכה לצורת הבילוי המרכזית של האדם בעולם הטכנולוגי של ימינו, הפכו ערי העולם לאתרים המגדירים את האדם כ"חיה צרכנית" הנעה בין מרכזי מידע, תעסוקה, אוכל, אמנות וכן הלאה.
הנוף העירוני כתקשורת סימבולית
כשמחברים את הקריטריונים המגדירים את התופעה, מקבלים משוואה של כוח (Hall, 1981: 1-21). הכוח מוצא את ביטויו באיקונוגרפיה של המרחב האורבני – זו נותנת ביטוי לזיקה בין הון פיננסי להון סימבולי. בנייני התאגידים אטומי החלונות מבליטים את הפאליות של הכוח הפיננסי ואת הזרימה האומניפוטנטית של ההון הבינלאומי המחפש לעצמו שווקים להשקעות חדשות. גורדי השחקים הגודשים את מרכזיהן של ערי עולם הם ביטוי לשליטה במרחב: הגובה מבטא את התשוקה לגודל ולשבירת שיאים; השליטה בנוף – ב"חלל", במרחב הפתוח – נותנת ביטוי לפריבילגיה השמורה לבעלי ההון "לברוא את הנוף" – זאת באמצעות פעילות נדל"נית אגרסיבית מול התושבים המקוריים של האזור; ייצור הרווח המרחבי משתקף גם בהגדלת הרווח הכלכלי. תערובת של פיתויים ושל לחץ כלכלי (האמרת מחירי הדיור) דוחקת את התושבים המקוריים אל האזורים הפריפריאליים ומפנה את השטח למגדלים. אלה מאיצים את מעברה של אוכלוסייה חזקה ואמידה למרכזי הערים – מעבר המלווה בפיתוח "אטרקציות" כגון מוזיאונים, גלריות, בוטיקים ייחודיים, מסעדות יוקרה וכדומה. תהליכים אורבניים אלה מייצרים את ההפנמה האסתטית של הפחד: המגדלים משרים על הנוף המקומי (הוורנקולרי) רגשי נחיתות. הנוף המסורתי, המורכב מבניינים לא גבוהים, מבטא את השוני ואת הריבוי של העיר; כל רובע, כל שכונה, נושאים אופי של מקום אחר. השכונה (neighbourhood) מייצגת זהות ייחודית המנוגדת להומוגניות הכוחנית של "נוף המגדלים" (Zukin, 1992, 195-223). המתח שבין צורות סימבוליות אלה יוצר את הדרמה של עיר עולם בימינו.
אם נסכם את תרומתו של הנוף העירוני לכלכלה הסימבולית של הכרך, ניווכח לדעת כי העוצמה הפיננסית זוכה לרה-פרזנטציה (Re-Presentation), כלומר היא מיוצגת מחדש באמצעות השליטה בנוף המשקפת היררכיה חברתית (Castells, 1977: 235, 237). על-פי הגישה המרקסיסטית, העוסקת בניתוח הנוף במונחים של כוח ומעמד, הנוף העירוני אינו אלא יחידה מרחבית המשעתקת את חלוקת העבודה. לגישה זו שותפים הוגי דעות של התרבות האורבנית כגון הנרי לפברה (Lefebvre, 1991). לדידו, המרחב אינו רק "מקום פיזי", "מקום" במונחים של נדל"ן, אלא גם אתר של חירות קיומית ורגשית (Gottdienner, 1985: 123). המרחב האורבני הוא מכונה המייצרת משמעויות: "האדם משתמש במרחב כפי שהוא משתמש במכונה" (Lefebvre, 1979: 287). באמצעות "מכונת המרחב" החברה הקפיטליסטית משכפלת את עצמה; באמצעות הקצאת מרחב היא משרתת את האינטרסים התואמים שלה. הקפיטליזם שואף לחבר בין בעלות על מרחב (בעלות על נדל"ן) לבין בעלות על קודים סימבוליים המייצרים בעבורו יוקרה ורווח. השימוש במרחב כאובייקט של צריכה מעודד את הקמתם של מוזיאונים, בתי אופרה, פארקי שעשועים, רחובות מפוארים ושדרות. ערי עולם מפתחות אטרקציות תיירותיות בקנה מידה עולמי, כך שיניבו רווחים נאים. הגאות התיירותית מחזקת את מעמדן המוביל והמונופוליסטי של ערי העולם כמוקדים של כוח וכאובייקטים של תשוקה. בהקשר זה ניתן להצביע על מבצעי הבנייה הגדולים בפריז (מרכז פומפידו, La Défense, הספרייה הלאומית), בלונדון (האזורים המזרחיים, London Docklands), בברלין (בניין הרייכסטג החדש, האגף החדש במוזיאון היהודי בברלין ועשרות בניינים חדשים בעיצוב גדולי האדריכלים בעולם) ועוד.
היכולת להתנגד לכוחות השוק ולמונופול שלהם על המרחב היא מצומצמת. אפשרות כזו טמונה במדיניות המבטיחה לציבור כולו את "הזכות למרחב" (Zukin, 1995: 24-38). המלחמה על השטח הציבורי חותרת להבטיח שהנוף לא ישמש רק אמצעי חליפין למטרות רווח, אלא ייוותר משאב איכותי העומד לרשות הציבור. כדי להשיג זאת צריכה המדיניות הציבורית לחתור ל"מרחב של הבדלים" (Lefebvre, 1979: 292), מרחב משחרר שתפקידו לעמוד מול הנטייה הקפיטליסטית לפרגמנטציה של הנוף. זו מתגלמת בנוף המפוסל והמופשט של גורדי השחקים: המגדלים מנותקים זה מזה אך מגלמים את אחדותו האנונימית, המופשטת והמשתקת של הקפיטליזם התאגידי. ערי עולם, שהן בעת ובעונה אחת מכונות ייצור ומכונות צריכה, נותנות את דעתן לדיאלקטיקה זו של חירות ודטרמיניזם אורבני. איזון בין מרחב אישי מזוהה (השכונה) לבין מרחב משוכפל (הדאון טאון, נוף המגדלים) היה ונותר משימה דחופה (ע"ע מרחב ציבורי (באדריכלות)).
מרכז ופריפריה
אחת התופעות המרכזיות המציינות ערי עולם היא הקיטוב החברתי והמעמדי (Logan, et al., 1992). ערי עולם הן מרכזים של עושר ועוצמה, והן נזקקות לצבא אדיר של "אנשי שירות" המפעילים את מכונת העושר העירונית. הפערים הכלכליים הגדולים בין עשירים לעניים הופכים לתופעה רווחת (היחס הוא 1:10 לטובת העשירים, Friedman, 1986: 76). הביטוי הממשי לכך הם גטאות של עובדים ואנשי שירותים, הממוקמים בדרך כלל בפריפריות של ערי העולם. כך הדבר בניו יורק, בלונדון, בפריז, בברלין ובתל אביב, שבה מרוכזים מהגרי העבודה באזורי דרום העיר. "גטאות העובדים" מהווים ניגוד דרמטי ל"גטאות" של העשירים – הממוקמים בשכונות ייחודיות שהגישה אליהן נתונה לפיקוח על-ידי מנגנונים שונים כגון מחסומים בכניסה למתחם או מערכות של שליטה וסלקציה המוצבות בלובי של המגדל. תופעה זו של הקיטוב הולכת ומחריפה, משום שערי עולם הן מוקדים אטרקטיביים המושכים אליהם גלים של הגירה – מן הפריפריה המקומית ומן הפריפריה העולמית (הגירה המונית של תושבי העולם השלישי לערי העולם העשירות והמבוססות). במקביל גדל גם הפער בין אליטות של עובדים מקצועיים, המרבים למכור את הידע שלהם ברחבי העולם כולו, לבין השכבות הנמוכות המורכבות מפועלים בלתי מיומנים. אלה משמשים כאנשי שירותים ותפעול העובדים במשקי בית, מאיישים רבות מן המשרות הנמוכות בתחומי המזון המהיר (ע"ע פאסט פוד) ועוד. כך מחריף הניגוד המקומי והבינלאומי בין המרכז, שאותו מייצגות ערי העולם, לבין הפריפריה, שאותה מייצגות ערים אחרות בעולם או ערים אחרות במדינת הלאום. כך גם מתרחב הפער בין הכלכלות של המרכז והפריפריה (Kiely and Marfleet, 1998).
ערי עולם מחריפות את הניגוד בין העולם הקפיטליסטי המפותח, שהרוב המוחלט של ערי עולם שייך אליו, ובין העולם השלישי, הפריפריאלי, הנחשב נחות. מצד אחד, העולם השלישי מספק להן כוח עבודה זול; מצד שני, הוא מתקשה להשתלב בכלכלה הגלובלית או למשוך השקעות הון בקנה מידה ראוי שיפַתחו את כלכלתו וישכללו אותה לרמת הכלכלה של המערב. גם ברמה המקומית קיים פער בין ערי עולם, המהוות מרכזים פיננסיים, פוליטיים, תרבותיים ואמנותיים, לבין חולשתה של הפריפריה. אם נתבונן לדוגמה בתל אביב ביחס לאופקים או לשדרות, ברור כי הפערים בין ההכנסה הממוצעת בשני המקומות יהיו גדולים; ברור גם כי לא ניתן להשוות בין מקומות אלה מבחינת עוצמתם הפיננסית או השפעתם על ייצור הקודים התרבותיים במדינה (היילברונר ולוין, 2007). באופן אירוני אפשר לומר כי "אוטוסטרדת המידע" המזרימה מידע גלובלי חלפה כנראה מעל לראשה של מרבית אוכלוסיית העולם (שהיא אוכלוסיית העולם השלישי) – וכלל לא השפיעה על חייה (Castells, 1996: 102-103). כמו כן, חלק מן הז'רגון הפוסטמודרני, המאפיין את השיח המטרופוליטני על ערי עולם, מנוכר ביסודו לשפתה של הפריפריה (Harvey, 1989). מושגים רווחים כגון אירוניה, פסטיש, אינטרטקסטואליות, פרגמנטציה או סכיזופרניה מאפיינים דווקא גישה של קולוניאליזם תרבותי, שפעל בפריפריה (בכלכותה, בהונג קונג, בריו דה ז'נרו, בסינגפור) שנים רבות לפני שהפך לנפוץ כסגנון תרבותי בארצות הברית בשנות השמונים (King, 1995: 120-121).
ביקורת אחרת טוענת כי ערי עולם מחזקות את שלטונו של האימפריאליזם התרבותי: תהליכי הגלובליזיציה נועדו להנציח את שלטון הקפיטליזם המערבי על העולם הבלתי מפותח. עם זאת, העובדה שמדינות שונות כגון יפן וסינגפור הגיעו למעמד בכיר בתוך ההיררכיה של ערי העולם מוכיחה כי התזה האימפריאליסטית לא תמיד עומדת במבחן העובדות. בכל מקרה, אפשר לטעון כי תהליך הגלובליזציה, שאותו מייצגות ערי העולם, השפיע רבות על העולם השלישי, בין השאר בהרס הזהות הלאומית (Tomlinson, 1991, 1999 ; Kiely and Marfleet, 1998). נקודת מבט ביקורתית נוספת, העולה מן הפילוסופיה הפוליטית, רואה בערי עולם אתרים עכשוויים שבהם אוכלוסיות שלמות (מהגרי עבודה בלתי חוקיים, למשל) מתנסות ב"חיים חשופים" – חיים נעדרי זכויות ומעמד חוקי, המתקיימים ב"מחנות עבודה" מאולתרים בפריפריות של הערים הגדולות (אגמבן, [1998] 2003: 430) (ע"ע שיבוש תרבות).
לסיכום, אפשר לומר כי ערי עולם הן אחת התופעות המובהקות של הסדר העולמי החדש בעידן הזרימה החופשית של הון ושל מידע מעבר לגבולות לאומיים מוכרים (Castells, 1996). זוהי תוצאה מובהקת של תהליכי הגלובליזציה שיצרו אחדות, קישוריות ורשת של גירויים ותגובות לכל רוחב השדה. כפועל יוצא מן האינטנסיביות ומן המורכבות החדשה של יחסי מרחב-זמן נוצר תהליך הפועל לטובתו של העולם הראשון המפותח ומֵרֵעַ עם העולם השלישי. העולם הראשון, העולם הגלובלי, מרכז בתוכו עושר פיננסי, פוליטי ותרבותי. ערי העולם מגלמות מרחב אטרקטיבי זה שבו ראוי להשקיע את ההון הנייד. ההון, העבודה והאדמה עוברים תהליך של דה-טריטוריאליזציה ופירוק בתוך רשת תקשורת מסועפת, שוחרת רווחים וקִדמה. רשת זו נוטה ליצור היררכיה עצמאית ולהציב את עצמה ככוח הגמוני מול העולם כולו.
מכאן לאן?
מקורות
אגמבן, ג' [1998] 2003: "הומו סאקר: הכוח הריבוני והחיים החשופים", בתוך: לביא, ש' (עורך), טכנולוגיות של צדק: משפט, מדע וחברה, תל אביב: רמות, אוניברסיטת תל אביב, עמ' 434-395.
היילברונר, ע' ולוין, מ' (עורכים) 2007: בין שדרות לשדרות רוטשילד, יחסי מרכז-פריפריה בתרבות הישראלית בפרספקטיבה בינלאומית, תל אביב: רסלינג.
צ'רני, י' 2004: העיר כמוקד כלכלי עולמי: בתוך: סופר, א' וכנען, י' (עורכים), תהליכים והתפתחויות גאוגרפיות בארץ ובעולם, חיפה: אוניברסיטת חיפה.
— 2009: "המשכיות בעידן של שינוי: משרדי הנהלות הבנקים בתל אביב-יפו" בתוך: קיפניס, ב' (עורך), מפרבר גנים לעיר עולם, חיפה: פרדס, עמ' 276-261.
קיפניס, ב' (עורך) 2009: מפרבר גנים לעיר עולם, חיפה: פרדס.
שחר, א' 2000: "כפר גלובלי? עיר גלובלית", פנים, 12, עמ' 67-59.
Budd, L. and Whimster, S. (eds.), 1992: Global Finance and Urban Living, London: Routledge.
Castells, M. 1977: The Urban Question, London: Edward Arnold.
— 1989: The Information City: Information Technology and the Urban-Regional Process, Oxford: Blackwell.
— 1996: The Rise of Network Society, Oxford: Blackwell.
Clark, D. 1996: Urban World/Global City, London and New York: Routledge.
Daniels, P. 1991: Services and Metropolitan Development, London: Routledge.
Feagin, J. R. and Smith, M. P. 1991: "Cities and the New Division of Labor: An Overview", in: Smith, M. P. and Feagin, J. R. (eds.), The Capitalist City: Global Restructuring and Community Politics, Oxford: Blackwell.
Friedmann, J. 1986: "World Cities Hypothesis", Development and Change, 17, pp. 69-83.
— 1993: "Where We Stand: A Decade of World City Research", in: Knix, P. L. and Taylor, P. J. (eds.), World Cities in a World-System, Cambridge: Cambridge University Press.
Gordon, I. and Sassen, S. 1992: "Restructuring the Urban Labor Markets", in: Fainstein, S. et al. (eds.), Divided Cities: New York and London in Contemporary World, Oxford: Blackwell, pp. 105-129.
Gottdienner, M. 1985: The Social Production of Social Space, Austin: Texas University Press, pp. 110-156.
Hall, S. 1981: "The West and the Rest: in: Discourse and Power", in: Hall, S. and Gieben, B. (eds.), Formations of Modernity, Cambridge: Polity.
— 1991: "The Local and The Global: Globalization and Ethnicity", in: King, A. (ed.), Culture, Globalization and the World System, London: Macmillan, pp. 19-40.
Harvey, D. 1989: The Condition of Postmodernity, Oxford: Basil Blackwell.
Kiely, R. and Marfleet, P. (eds.), 1998: Globalization and the Third World, London and New York: Routledge.
King, A. 1991: "Introduction", in: King, A. (ed.), Culture, Globalization and the World System, London: Macmillan, pp. 1-18.
— 1995: "Migration, Globalization and Place", in: Massey, D. and Jess, P. (eds.), A Place in the World, Oxford: Oxford University Press, Open University.
Knight, R. V. and Gappert, G. (eds.) 1989: Cities in Global Society, London: Sage.
Lefebvre, H. 1979: "Space: Social Product and Use Value", in: Freiberg, J. W. (ed.), Critical Sociology: European Perspectives, New York: Irvington Publishers, pp. 285-296.
— 1991: The Production of Space, trans. D. N. Smith, Oxford and Cambridge MA: Blackwell.
Logan, J. et al., 1992: "Poverty and Income Inequality", in: Fainstein, S. et al. (eds.), Divided Cities: New York and London in Contemporary World, Oxford: Blackwell.
Sandercock, L. 1998: Towards Cosmopolis, Planning for Multicultural Cities, London: Wiley.
Sassen, S. 1994: Cities in a World Economy, Thousands Oaks: Pine Porge Press.
Tomlinson, J. 1991: Cultural Imperialism, A Critical Introduction, London: Pinter Publishers.
— 1999: Globalization and Culture, Cambridge: Polity Press.
Wallerstien, J. (ed.) 1984: Labour in the World Social Structure, Beverly Hills: Sage.
Zukin, S. 1992: "The City as a Landscape of Power: London and New York as Global Financial Capitals", in: Budd, L. and Whimster, S. (eds.), Global Finance and Urban Living, London: Routledge, pp. 195-223.
— 1995: The Cultures of Cities, Oxford: Blackwell.
תאור / מקור התמונה:
City Kit v1.2
Source: https://greyscalegorilla.com/2011/09/city-kit-version-1-2-released-today/