לא-מודע פוליטי

שיטת הניתוח של ג'יימסון מציעה קריאה אלגורית של הטקסט. אלגוריה, כפי שהראה ולטר בנימין (1996), היא שיטת סימון אידאולוגית היוצרת פער בין המסמן למסומן, בין האני לעולם המתואר. ג'יימסון חושף את הטקסטואליות כאקט חברתי-סימבולי מורכב. אקט זה מתגלה בשלושה מישורים, הנתפסים בדרך כלל כנבדלים זה מזה: המישור האידאולוגי, המישור הפסיכואנליטי והמישור הסמיוטי. מקוריותו של ג'יימסון טמונה בעובדה שהוא יוצר זיווג בין השלושה וקורא את התשתית ההיסטורית והפוליטית שהטקסט נסמך עליה כביטוי ללא-מודע הקולקטיבי, המוצא בסופו של דבר את דרכו אל הטקסט.

מאחר שמדובר בייצוג משני של הלא-מודע הפוליטי, התוצאה היא אמביוולנטית: הטקסט חושף את הקונפליקטים ההיסטוריים-מעמדיים המונחים בבסיסו (כאן נסמך ג'יימסון על המשנה המרקסיסטית הקלאסית). עם זאת, גם אלה עוברים תהליכי טרנספורמציה ושינוי: הטקסט חושף את הקונפליקט המעמדי המצוי בעומק הפוליטיקה של התרבות, אך זה זוכה לפתרון באמצעות ארגונו האסתטי בתוך הנרטיב. אולם התיקון אינו שלם: תמיד יבצבצו קצוות לשוניים פרומים המעידים על כך שהסימפטום חי ובועט, אף שעבר תהליך של הסטה ועיבוד (ע"ע מיעוט): "נטען שמנקודת מבט זו, אידאולוגיה אינה דבר שמעצב ייצור סימבולי; המעשה האסתטי הוא עצמו אידאולוגי, ואת ייצור הצורה האסתטית או הנרטיבית יש לראות כמעשה אידאולוגי בזכות עצמו, המתפקד כדמיון יוצר או כ'פתרונות' צורניים לסתירות חברתיות בלתי פתורות" (ג'יימסון, [1981] 2004: 77).

יוצא אפוא כי היצירה הספרותית או האובייקט התרבותי, אף שהם מחוללים את הסיטואציה עצמה, הם גם מגיבים עליה (שם: 80). נובע אפוא כי ההיסטוריה מכוננת את המציאות, ואולם היא אינה נגישה לנו מחוץ לצורה הטקסטואלית שבה היא מופיעה (ע"ע מטא-היסטוריה). לסיכום אפשר לומר כי ג'יימסון מציע מתודה פרשנית כוללת על התרבות. מקוריות השיטה טמונה בסינתזה המוצעת בין שיטות ניתוח מתחרות. החיסרון של השיטה קשור לממד הטוטלי והמהותני שלה, שאינו מותיר מקום לקריאות נוספות (ע"ע סיפור-על ; אלגוריה לאומית).

Art work of Regina Silveira (Brazil, 1939)