סינכרוניות/דיאכרוניות
Synchronicity/Diachonicity
צמד ניגודים שהציע הבלשן פרדינן דה סוסיר (de Saussure), ומציין שני תחומים בחקר הבלשנות. הבלשנות הסינכרונית מתבוננת בשפה כמבנה כפי שהוא, ברגע נתון בהיסטוריה. לעומת זאת, הבלשנות הדיאכרונית מתבוננת בשפה כמערכת המתפתחת לאורך ציר של זמן. דה סוסיר העדיף את המחקר הסינכרוני משום שלדעתו הוא חושף את המבנה הבסיסי של חוקי השפה (דה סוסיר, [1916] 2005).
תפיסה בינארית זו, המציינת את ראשיתו של הסטרוקטורליזם, עברה מאז ימיו של דה סוסיר שינויים. הביקורת על החלוקה החדה עלתה מקרב הסטרוקטורליסטים הפונקציונליסטים. לטענתם, אין להפריד בין שתי המערכות כיוון שבכל שפה קיימות כמה מערכות, שהנן חופפות חלקית או בו-זמנית, ולכן יש חדירה מתמדת של דיאכרוניה לתוך הסינכרוניה (תפיסה זו בולטת בבלשנות של רומאן יאקובסון). ביקורת זו התחזקה בפוסט-סטרוקטורליזם: המבנה הבינארי של התבנית סינכרוניה/דיאכרוניה הוצג כעמדה מטאפיזית וטוטלית שאינה ניתנת להוכחה. כמו כן הודגש התהליך הדיאכרוני ההיסטורי שעובר הסימן בדרך להתפתחות משמעותו, הגלויה והסמויה (עניין זה עמד במרכז ביקורת התרבות של פוקו). בנוסף בלטה המגמה לבחון לא רק את ההיסטוריה של הסימנים אלא גם את ההיסטוריה של ההבדלים המכוננים את היחס בין הסימנים (כפי שהציע דרידה) (ע"ע סימן ; דיפראנס).
מכאן לאן?
מקורות
דה סוסיר, פ' [1916] 2005: קורס בבלשנות כללית, תרגום: א' להב, תל אביב: רסלינג.
לוי, ז' 1976: סטורקטורליזם, בין מתוד לתמונת עולם, תל אביב: ספרית פועלים.
Culler, J. 1975: Structuralist Poetics: Structuralism, Linguistics, and the Study of Literature, London: Routledge.
תאור / מקור התמונה:
A Catedral de Milão embalada com o zigue-zague da Missoni