נשגב/יפה
Sublime/Beautiful
שתי קטגוריות אסתטיות המגדירות אובייקטים המייצרים עונג. קטגוריות פילוסופיות ותרבותיות היוצרות קריאה נבדלת של המציאות: היפה הוא חוויה של רגש ושל דמיון, התחומה בגבולות השיפוט הרציונלי ומטרתה להפיק עונג ללא מטרה שימושית כלשהי. הנשגב חותר לעונג פרדוקסלי, הנחווה מול העצום מאיתנו. זוהי התפעלות הכורכת יחד הנאה וחרדה מפני אובייקטים הנחשבים על-אנושיים, מוחלטים ובלתי ניתנים לייצוג, כגון אוקיינוס או פסגה מושלגת. בניגוד לחוויית היפה, התואמת את גבולות הניסיון האנושי, הנשגב פונה אל העל-אנושי ואל הבלתי ניתן להגדרה. הנשגב נוגע באלימות של הממשי ומתכתב עם יצרי המוות.
הניגוד בין היפה לנשגב בלט במחשבה האסתטית של עידן הנאורות במאה ה-18. לדברי עמנואל קאנט (Kant), בספרו ביקורת כוח השיפוט ([1790] 1960), הקטגוריה של היפה נתפסת במסגרת שיפוט רציונלי של טעם, בהתאם לקריטריונים מסוימים. קאנט ראה ביפה חוויה בלתי אמצעית המספקת למתבונן תחושת הנאה. אולם המושא אינו יפה כשלעצמו, אלא מתוקף הפעולה שהוא פועל על תודעתנו. וכפי שמסביר שמואל הוגו ברגמן בספרו תולדות הפילוסופיה החדשה: מתקופת ההשכלה ועד עמנואל קאנט (1973), ההנאה מן היפה נגרמת מההתאמה בין צורתו הנאה של האובייקט, הנתפסת על-ידי ההסתכלות (כושר הדמיון), לבין הכושר המושגי של שכלנו. כוח השיפוט הוא אם-כן כושר מתווך, המקשר בין החוויה החושנית-ניסיונית של דמיוננו לבין השכל. חוויית היפה מופקעת מן החוויה הסובייקטיבית של המתבונן והופכת לאירוע בעל תוקף אוניברסלי, שעוצמתו נובעת מן העילאיות של האובייקט האסתטי. הפעילות האסתטית מוגדרת כתכליתית וכמותאמת לכוח השיפוט הרפלקסיבי של השכל הטהור.
אף-על-פי שהחוויה של היפה היא תכליתית ומכוונת להתאים אל השכל, הרי בשונה מן ההערכה המוסרית, מדובר ב"תכליתיות ללא תכלית" ובניסיון להגדיר אינטנסיונליות (התכוונות); חוויית היפה אינה נובעת מתפוקה מסוימת, אלא מעצם ההנאה מן המפגש עם הצורה האסתטית: הצורה, המידה, הפרופורציה – קריטריונים שניסח אפלטון בדיאלוג "פילבוס" – הם המוקד או היעד הלא אינטרסנטי של החוויה האסתטית. חוויה זו אינה נקבעת על-פי התפקידים שהיא ממלאת או על-פי היענות לאינטרסים של המתבונן. מכאן נובעים ארבעת משפטי הטעם של היפה לפי קאנט ([1790] 1960):
א. יפה הוא המוצא חן.
ב. יפה הוא דבר המשמש למציאת חן כללית. החוויה האסתטית נבדלת מן החוויה המדעית: האחרונה מייצרת תפוקת עונג בזיקה למושגיות טהורה ובלתי חושנית; האמנות, לעומת זאת, יוצרת חוויה כללית, אך זו משמשת גם לתפוקת עונג סובייקטיבית וחושנית.
ג. היופי מצוי באובייקט ולא בסובייקט המתבונן בו ולכן הוא אינו משרת את האינטרס
(הפסיכולוגי, הכלכלי) של המתבונן, ואף לא זה של האמן.
ד. סיכום: יפה הוא דבר שיש בו "תכליתיות ללא תכלית". לאמנות יש תכלית: להפיק מוצר
מסוים, ואולם תכלית זו אינה מכוננת ומגדירה את החוויה האסתטית, ולכן זוהי מעין "תכליתיות ללא תכלית".
בניגוד לחוויה הרציונלית של היפה, הנשגב חותר לעונג פרדוקסלי. הנשגב מתקים בממד אינסופי ואינו מוגבל בגודלו ובאיכותו; הוא חריג בעוצמתו ובחוזקו, ולכן אי-אפשר להכילו או לייצגו. הנשגב מתקשר לקטגוריה של הטבע, שעליה אי-אפשר לשאול "נכון" או "לא נכון". שאלות מסוג זה אפשר להפנות אל היפה, בהיותו קטגוריה רציונלית ומנומקת שניתן לשפוט אותה ולהוכיחה. הנשגב לעומת זאת, אומר קאנט, הוא כל מה שעצם האפשרות לחושבו מוכיחה כושר נפש העולה על כל קנה מידה של החושים. בניגוד ליפה, הנותן ביטוי לקטגוריה אנושית מוגבלת, הנשגב הוא קטגוריה של המוחלט ושל העל-אנושי. מכאן נובעת תפוקת העונג האמביוולנטית שהוא מייצר: מי שנתקל בנשגב או מתבונן בו חווה אותו כחוויה מסעירה של גילוי האינסופי בסופי, אך גם כחוויה מכאיבה ומערערת בשל המגע עם האינסופי והעל-אנושי.
על-פי תפיסה זו, הנשגב משקף עונג הנובע מעצם הזיהוי של העצום מאיתנו. בו בזמן הוא משקף אימה מפני החריגה מן הרפלקסיביות האנושית. הנשגב מערער על גבולות הרציונליות שטופחו בידי היפה. הוא מצוי מעבר ליכולת ההמשגה והייצוג שלנו, ולכן הוא עשוי לייצג את אזורי הטרנסצנדנס, שבהם האינסופי גובל בפרגמנטרי ומסיים במחוזות המלנכוליה של המוות. דוגמה לתפיסה פרדוקסלית זו מופיעה בז'אנר ה"אידיליה", צורה ספרותית זו התנסחה ביצירות המופת של הסופר האוסטרי אדלברט שטיפטר (Stifter), כמו בסיפורו שתי אחיות ([1850] 1976) (קורצוויל, 1973: 399-389). האידיליות של שאול טשרניחובסקי ("לביבות", לדוגמה) הן דוגמה מן הספרות העברית החדשה. האידיליה, שפירושה המילולי הוא "תמונה קטנה", היא מקום קלאסי שבו נפגשת זמניות העולם השלווה עם תמונת עולם שסועה, המנהלת דיאלוג עם התהום. התהום מצד אחד והשמים מצד אחר הם מחוזותיו הטבעיים של הנשגב. מבחינה זו, המעבר מן היפה לנשגב מציין גם מהלך בהיסטוריה של האסתטיקה. זהו מעבר מן האסתטיקה הקלאסית, האסתטיקה של היפה, שמשלה במחצית הראשונה של המאה ה-18, אל האסתטיקה של הנשגב, שרווחה בסוף המאה ה-18 ובמהלך המאה ה-19 ואפיינה את הרומנטיקה. בהתאם לכך הגדיר הפילוסוף הרומנטי שלינג (Schelling) את יצירת האמנות כמיצוי המושלם ביותר של האינסופי בסופי. בימינו ניתן לקשור בין הנשגב לבין ספרות המדע הבדיוני ותרבות הסייברפאנק (גיבסון, [1984] 1994). בתחומים אלה בולטים יסודת תמטיים של הפנטסטי שששורשו בנשגב מעורר האימה.
הנשגב תר אחר מה שאינו ניתן לייצוג. בהיותו יסוד חסר צורה וחסר גבולות, אי-אפשר לשקפו או לייצגו. הנשגב הוא הממשי במובן הלאקאנייני; ההשתאות נוכח מה שאינו ניתן להגייה (לאקאן, [1974] 1992: 7). האינסופיות שלו מחרידה, משום שהיא מציבה אותנו – כפי שהראה בואלו (Boileau), אסתטיקן בן המאה ה-17 – מול חוסר השלמות שלנו. עניינו של הנשגב בקלקול הטעם, אפילו במכוער. הכול חותר לאפקט של תדהמה והלם. האמנות אינה מחקה את הטבע, אלא יוצרת עולם נפרד משל עצמה, שבו המפלצתי וחסר הצורה זוכים ללגיטימיות חדשה (ליוטאר, [1979] 1999; Lyotard, 1991: 202). הגדרות אלה רואות בנשגב ספֵרה על-אנושית או תת-אנושית (מפלצתית), ומבדילות אותו מן הספרה האנושית של היפה. האחרון עוסק במוגדר, במוגבל ובהומוגני, ואילו הנשגב חורג אל עבר הלא מאובחן, האינסופי וההטרוגני. הנשגב הוא מפלצתי, אם נגדיר את המפלצתי כאובייקט הטרוגני, המצרף פונקציות שאינן מתחברות זו לזו (למשל מפלצת הספינקס, שהיא צירוף של ראש אישה, כנפי נשר וגוף אריה). התייחסות זו יוצרת קרבה בין הנשגב לגרוטסקי, שהנו בעל מאפיינים דומים.
הנחות אלה, המובילות למשבר הייצוג הפוסטמודרני, בולטות בפילוסופיה של ז'ן בודריאר (Baudrillard, 1988) ושל ז'ן פרנסואה ליוטאר (Lyotard, 1990). לדידו של ליוטאר, הנשגב ההיסטרי הוא עדות לחזרתו הבעייתית של המודחק – הניסיון לייצג את הבלתי ניתן לייצוג, כתם בלתי מפוענח הפוגע בתשוקתנו לדעת, לשלוט ולייצג. זהו מפגש בין המפעים למבעית, בין אשליית הנִרְאוּת האינסופית של העולם – בבחינת סף, בראשית, "אלף", טבע – לבין חוויית הטשטוש, העיוות והאדישות העל-אנושית הקורנת מן המסך האלקטרוני המרצד (מסך המחשב, מסך הטלוויזיה). נשגב מעין זה קורן מן הממשי כאשר האמת מופיעה כבדיה: אין עוד חזית ורקע, שטחי ועמוק, אלא רק מסך של מסמנים. במסך מופיעים לעתים קרעים ובתוכם מתגלה הנשגב, שהוא ההיעדר, החֶסֶר, הלא כלום. שלטונו המובהק מתקיים בחברת הסימנים של ימינו, המשדרת את "האקסטזה של הקומוניקציה" (Baudrillard, 1985), שהיא הטרנסצנדנס המתחזה, שכן אין מעליו רשות עליונה, אלא רשת אינסופית של סימנים בלבד.
בשל היתרות והגודש שלו, ובשל נטייתו לברוח מן המרכז הרציונלי, הנשגב נוטה לשתף פעולה עם פרקטיקות הנדמות לכאורה רחוקות ממנו מאוד. דוגמה מובהקת לכך היא הקיטש. בדומה לנשגב, גם הקיטש עוסק בגודש ובייצוג היסטרי של הריק. הקיטש אינו מייצג את עולמם המלא של האובייקטים, אלא את קיומם הרווי, המשוכפל, הנוטה אל אפקטים רגשיים מוגדרים. הנשגב מייצג את הריק המחריד, ואילו הקיטש מייצג את הריק הטריוויאלי שסביב. מבחינה היסטורית, שיתוף פעולה בין הנשגב לקיטש עשוי להתקיים בשני מצבים: בפוליטיקה הפשיסטית ובמצב הפוסטמודרני. באשר לפוליטיקה הפשיסטית, שאול פרידלנדר הראה בספרו קיטש ומוות: על השתקפות הנאציזם (1985) כי הפוליטיקה והאסתטיקה של הנשגב, שהזינו את התרבות הפשיסטית והנאצית, לא היו מנוגדות לאסתטיקה של הקיטש, שבלטה למשל בתוכניות האדריכליות הגרנדיוזיות שהגו אלברט שפאר והיטלר עצמו. הרצון להקצנה ולהגדלה של החיים הוא יסוד מניע בשני הפרויקטים. באשר למצב הפוסטמודרני, הרי אסתטיקה זו מתאפיינת בערבוביה של פתוס, שגב וקיטש. אסתטיקה זו עוסקת באפוקליפסה הנלעגת (Mock-Apocalypse), שזורמת בביטחון אל הלא כלום. דוגמאות לנוכחותו של הנשגב באמנויות השונות בשנות התשעים של המאה ה-20 הן עבודותיו של ג'ף קונס (Koons) (סצנות בשמים); תצלומיה של סינדי שרמן (Sherman); מגדל האמנות ב-Mito, יפן (אדריכל: ארטה איסוזקי [Isozaki]); והגרנד פאלה, בלִיל, צרפת (אדריכל: רם קולהאס [Koolhaas]).
האסתטיקה של הנשגב נוכחת גם בספרות הישראלית העכשווית. הרומן המינה ליזה לאורלי קסטל-בלום (1995) מציג צירוף בין הנשגב למגוחך. המינה ליזה הוא דוגמה אופיינית לכך שאובייקט הייצוג האמיתי של הפוסטמודרניזם הוא הנשגב ההיסטרי. בנשגב, אומר ליוטאר, מדבר ה"קול". הקול תובע ממך לעשות את הדבר הנכון, אך אינו אומר לך מהו. הוא אינו מגלה לך כיצד עליך לשפוט אותו. ברומן המינה ליזה אכן מושמע הקול מפיה של זקנה גרוטסקית בת 203, זוללת תסריטים כפייתית. לפנינו תהליך של "אנמנזה" (היזכרות מחדש) – "סיפור תולדות המחלה", במינוח הרפואי – שאינו מתחיל בראייה צלולה, אלא ברגע של עיוורון ושל השתטות פתטית. הגיבורים, אצל קסטל-בלום, ממריאים ונוחתים על כנפי "השטות הנצחית" (שם: 79). ההמראה אל מקורות "החומר התסריטי", הניסיון הבולימי לבלוע את דפי הכתיבה, מתארים את התהליך האמנותי כתהליך של זלילה כפייתית. בסופו של דבר ההמראה היא אל ה"הפרש", אל הבלתי ניתן להיאמר, אל הנשגב המגוחך: הנשגב המהול מלכתחילה ב"נמוך", בגופני, במשוטח והלעוס. הכמיהה אל ההפרש נשמעת כגעגוע שלא בזמנו: "היינו רק אנחנו והמרחבים הזרוקים של שדות בהפרש בין המציאות לאשליה ובין האשליה למציאות והמופרכות הגדולה והיפה שביניהם" (שם: 101-100).
מכאן לאן?
מקורות
ברגמן, ש"ה 1973: תולדות הפילוסופיה החדשה: מתקופת ההשכלה ועד עמנואל קאנט, ירושלים: מוסד ביאליק.
גיבסון, ו' [1984] 1994: נוירומנסר, תרגום: ד' פלג, אור יהודה: ספרית מעריב.
לאקאן, ז' [1974] 1992: טלוויזיה, תרגום: ב"צ בן משה, כפר סבא: חנות הספרים.
ליוטאר, ז"פ [1979] 1999: המצב הפוסטמודרני, תרגום: ג' אש, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
פרידלנדר, ש' 1985: קיטש ומוות: על השתקפות הנאציזם, תרגום: ג' נבות, ירושלים: כתר.
קאנט, ע' [1790] 1960: ביקורת כוח השיפוט, תרגום: ש"ה ברגמן ונ' רוטנשטרייך, ירושלים: מוסד ביאליק.
קורצוויל, ב' 1973: מסכת הרומן והסיפור האירופי, תל אביב וירושלים: שוקן.
קסטל-בלום, א' 1995: המינה ליזה, ירושלים: כתר.
שטיפטר, א' [1850] 1976: שתי אחיות, תרגום: מ' טמקין, תל אביב: תרמיל.
Baudrillard, J. 1985: "The Ecstasy of Communication", in: Foster, H. (ed.), The Anti-Aesthetic, Essays on Postmodern Culture, Port Townsend, Washington: Bay Press, pp. 126-134.
— 1988: Selected Writings, Edited with an Introduction by Mark Poster, Stanford, California: Stanford University Press.
Lyotard, J. F. 1990: "After the Sublime: The State of Aesthetics", in: Carroll, D. (ed.), The States of "Theory": History, Art, and Critical Discourse, New York: Columbia University Press, pp. 297-304.
— 1991: "The Sublime and the Avant-Garde", in: Benjamin, A. (ed.), The Lyotard Reader, Oxford: Basil Blackwell, pp. 196-211.
תאור / מקור התמונה:
צילום: Harald Albrigsten
גלישת גלים בזוהר הצפוני
Photographer not found