מיעוט, ספרות מיעוט, ספרות מינורית

בין הרוב למיעוט מתקיימים יחסי כוח. הפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל (Mill) מנתח את מנגנון הפעולה של הדמוקרטיה הליברלית ומגיע למסקנה כי צורה פוליטית זו מבוססת על "עריצות הרוב", תוך דחיקת המיעוט אל השוליים (מיל, [1849] 2006). זכויות המיעוט, ובראשן הזכות לחשיבה אוטונומית ולהבעת דעה עצמאית, מאוימות תדיר על-ידי כוחו של הרוב, הפועל לדחוק את רגליו של המיעוט ולהדירו מעמדות של השפעה בתרבות ובתקשורת ההמונים. הדמוקרטיה יכולה להתנגד למגמות אלה ולנקוט צעדים כדי להבטיח את זכויותיו של המיעוט לחיות אחרת, לחשוב אחרת ולתת לכך ביטוי פומבי. מיל מציע כי המדינה הדמוקרטית-ליברלית תחתור לייצוג פלורליסטי מרבי של דעות, סגנונות חיים וכדומה (תוך הבלטת זכויות המיעוטים) ולחלוקה צודקת של הטובין הסימבוליים בין הצדדים. מטרתו של צדק ליברלי היא ליצור "כללי משחק" הוגנים שיתגמלו את המצטיינים ה"חזקים", אך יפרשׂו גם רשת ביטחון בפני החלשים, כדי שגם צמיחתם היחסית תובטח.

ואולם, ז'יל דלז ופליקס גואטרי (דלז וגואטרי, [1975] 2005; Deleuze, [1969] 1990) גורסים כי אין להסתפק בהבטחת זכויותיו הפוליטיות של המיעוט כמצוות הליברליזם: "עמדת מיעוט" אינה רק מצב של נחיתות סטטיסטית או חברתית, אלא גם מצב של שוליות בתרבות. לדוגמה, הנשים הן רוב מבחינה מספרית, ואולם השיח הנשי הוא שיח של מיעוט: לא זו בלבד שהאינטרסים של הנשים אינם זוכים לייצוג הולם, אלא שגם דרכי המבע שלהן נדחות מפני דרכי המבע של תרבות הרוב. השיח הנשי הוא אפוא שיח מינורי, שיח של מיעוט, ובתור שכזה עליו לאמץ לעצמו דרכי הופעה וייצוג של מי שמצוי בשוליים הסימבוליים והלשוניים של החברה (ע"ע פמיניזם). היות שמבני הכוח ושיטות הייצוג בתרבות נשלטים על-ידי הרוב ההגמוני, שומה על קבוצות המיעוט לנקוט שיח משל עצמן, שיאתגר את מנגנוני ההדרה שמפעילה תרבות הרוב ויגבר עליהם. על כן יש לגבש "אתיקה של חלשים", שתבטיח, מצד אחד, את הצלחת המאבק הפוליטי לצדק חברתי ולשוויון (ע"ע לימודי מוכפפים) ומצד אחר תאפשר את יצירתה של ספרות חדשה ומהפכנית, היא הספרות המינורית.

ייחודה של הלשון המינורית בהיותה לשון "מגמגמת" שמאתגרת את המובן מאליו ויוצרת משבר במערכת הייצוג של השפה. האסטרטגיה של המיעוט היא לנצל את השפה החברתית המקובלת שבה מחזיק הרוב ולהציגה ככלי ריק המגיע למבוי סתום. האסטרטגיה המינורית גורסת כי יש להביא את השפה לקצותיה הסהרוריים; למצב שבו המובן והמשמעות  (הקשר היציב בין מסמן למסומן) מתפרקים והופכים – בלשונו של דלז – ל"מבנה של מזוודה" שתכולתה "נשפכת" החוצה. כתוצאה מכך נוצר מבנה לשוני חדש המבוסס על היסוס ואי-היקבעות (Indeterminacy). מבנה זה מעודד תהליך של דה-טריטוריאליזציה לשונית, שפירושה ערעור על הגבולות המקובלים של השפה (זהבי, 2005: 33). הכתיבה המינורית יוצרת אפוא חיבוריות מורכבת. הדבר נעשה הן על-ידי הצפה והעצמה פואטית של הטקסט והן על-ידי "ייבוש" וצמצום השפה – כפי שנוהגים קפקא (Kafka) בסיפוריו וברומנים שלו ואלבר קאמי (Camus) בסגנונו "הלבן" ברומן הזר (קאמי, [1942] 1985).

שתי האסטרטגיות מוליכות לתוצאה דומה: היצירה החדשה אינה משעתקת את שפת הדוקסה – השפה החברתית המקובלת (השפה המאז'ורית). "שפת המיעוט" חותרת לפריצה טריטוריאלית מן התחביר והדקדוק המקובלים. התוצאה היא זרימה טקסטואלית המתמקדת במצבים של ריבוי וחותרת למצבים של היעשות (Becoming). היעשות היא מצב מולקולרי, מצב של התפרקות. מטאפורות של היעשות, כגון "להיעשות חיה" (להיות חיה בגבול האחרון של להקת החיות), נותנת ביטוי למצב של פירוק שהוא מינורי במהותו. השפה המינורית מקדשת את השינוי המתמיד (ע"ע מודרניזם); יש בכוחה להגן על המיעוט, לספק לו רפובליקה ספרותית. מתוך שטחה יוכל המיעוט לנהל מלחמת גרילה לשונית, וכך להכשיר את הקרקע לכינונה של ספרות חדשה בעלת ערך.

ספרות זו, מדגישים דלז וגואטרי, תנקוט "טכניקות של מילוט": פירוק והרכבה מחדש של רצפים טריטוריאליים לשוניים; יצירת מקטעים ומחבָּרים; פרגמנטציה של העולם; ושכפולו המאיים. התוצאה המפתיעה אינה ספרות המרכינה ראש בפני השפה המאז'ורית אלא מצבי גלות לשוניים המעמידים מולה סימני שאלה. ספרות מיעוט מוצאת את ביטויה הווירטואוזי ב"סיפורי החיות" וברומנים של קפקא (הנעדר [אמריקה], הטירה). מבנים סיפוריים אלה מכונים אצל דלז וגואטרי מכונות תשוקה. "מכונות" אלה מייצרות אין-ספור מוצרי תשוקה המשתרשרים זה מתוך זה ומחוללים שמות בסדר האחדותי הקפוא והמלאכותי של המציאות הבורגנית. תוצאת המהלך היא "ספרות גרילה" המערערת את הקיפאון הלשוני והאידאולוגי שבתוכו היא פועלת (ע"ע לא-מודע פוליטי ; אלגוריה לאומית).

minority-writers