גישור, יישוב סכסוכים

הגישור מציע פילוסופיה חדשה לטיפול בסכסוכים: הפתרון יושג באמצעות משא ומתן והקשבה הדדית בין הצדדים, ללא כפייה ("ניצחון") של צד אחד על משנהו. המטרה היא להגיע להסכם שבו שני הצדדים ירגישו שניצחו ("win-win situation"). נקודת המוצא היא אווירה תרבותית ותקשורתית החותרת לפתרון שלא באמצעות מנגנון רשמי, רציונלי ונוקשה, תוך שימוש בשפת היומיום לתיאור האירועים והמחלוקות. בניגוד לפשרה, שבה כל צד מוותר על חלק מדרישותיו, ובניגוד למשפט או לבוררות, שבהם יש מנצח ומנוצח (מצב של "lose-win"), בגישור התוצאה המקווה היא "מרוצים בלבד".

המשא ומתן אמור להתנהל באווירה של הידברות ספונטנית, מתוך הנחה פרגמטית כי יש לחתור לפתרון מהיר, הוגן וצודק. שיטת הגישור מציעה עמדה אלטרנטיבית המביאה בחשבון רכיבים רגשיים וכן פערים הנובעים מהקשרים תרבותיים שונים, שהבנתם מאפשרת למצוא פתרון (ע"ע משפט (גישה ביקורתית). דמות האדם הניצבת לעיני המגשר נטועה בהקשר פסיכולוגי, נרטיבי ומשפטי רחב: רק הבנה רב-תחומית של המקרה, מעבר לפורמליות החוקית, עשויה לקרב בין הצדדים, להביאם לידי התחשבות בצורכי הצד האחר, וכך להביא לסיום מוצלח של התהליך. תפיסה זו מקרינה על האופי הפרופסיונלי של מקצוע הגישור. המגשר יכול לבוא מתחומי ידע שונים: פסיכולוגיה, אמנויות, ניהול או משפט. הגישור הופך על כן למקצוע נוסף המשתלב בתחומים מקצועיים קודמים, שהמגשר עסק בהם.

הליך הגישור מורכב מחמישה שלבים עיקריים:

א. פתיחה (contractivity). הצדדים נפגשים יחד כדי ליצור הידברות באווירה רגועה, המשוחררת מן המתח הכרוך בדיון המשפטי המסורתי. שלב זה נועד לניסוח ה"חוזה" בין הצדדים. המגשר מבהיר למשתתפים את התהליך, מגדיר את תפקידם ואת תפקידו כמי שמסייע לצדדים ואינו מכריע במחלוקת. הוא מבהיר לצדדים כי קיומו של ההליך וסיכומו מותנים בהסכמה הדדית. כל צד יכול לפרוש בכל עת. המגשר מודיע על זכותו לפרוש מן ההליך במקרה שיחסי הכוחות אינם שווים (למשל כאשר אחד הצדדים אלים) או כשאחד הצדדים אינו מבין את ההליך או אינו אחראי למעשיו. מובהרת מסגרת הסודיות של הדיון, בניגוד לפומביות הנהוגה בבית המשפט, ונקבעים נוהלי הפגישות (לוח זמנים, מיקום ועלויות). בסיום השלב חותמים הצדדים על מחויבותם להליך הגישור.

ב. הצגת עמדותיהם של הצדדים ופיתוח נושאי המחלוקת. בשלב זה כל צד מציג את המקרה מנקודת מבטו. תפקיד המגשר הוא לשקף את המידע שהוא שומע מן הצדדים. שיקוף זה, שבו המגשר מבקש מכל אחד מן הצדדים לאשר כי אכן הובן כהלכה, הוא שלב חשוב, המעלה על פני השטח עובדות שנויות במחלוקת ואף משקף עמדות רגשיות סמויות, שאליהן יכול המגשר להתייחס בפרשנותו לנאמר. בפרשנות זו על המגשר להימנע מלשים מילים בפי המגושר, אולם הוא יכול להתייחס למשמעות העולה בין השורות, משמעות שהבנתה חשובה להמשך התהליך. התפקיד המרכזי של השיקוף הוא זיהוי מידע חיוני והשלמתו, במטרה לאתר את נקודות ההסכמה והמחלוקת בין הצדדים. בסיום שלב זה יציע המגשר הגדרה המכוונת לפתרון הסוגיות השנויות במחלוקת ויגבש סדר יום מוסכם לטיפול בנושאים השונים.

ב. העמקה בנושאי המחלוקת: זיהוי האינטרסים של הצדדים. שלב זה נועד לאתר את האינטרסים החיוניים של הצדדים. אינטרסים אלה מוגדרים במונחים מוחשיים (כגון כסף, זמן ועבודה) ובמונחים פסיכולוגיים (כבוד, הכרה, אהבה, שייכות או ביטחון). צרכים אלה, שלפעמים אינם מתגלים בשלב ניסוח העמדות, הנם בעלי השפעה מכרעת על יכולתם של הצדדים להגיע להסכם. על כן המגשר שואל את הצדדים שאלות שמטרתן לברר מהם הצרכים הללו. הצדדים ינסו למיין את האינטרסים שלהם ולברר אילו מהם גמישים יותר ואילו הם בבחינת ייהרג ובל יעבור. על בסיס בירור זה ינסה המגשר להציע פתרונות אפשריים. שלב זה יכול להתבצע במפגשים משותפים או בפגישות נפרדות עם כל צד.

ד. פיתוח אפשרויות לפתרון. בשלב זה מתמקד מעשה הגישור בפיתוח אפשרויות להסדר. הרעיון הוא לקיים סיעור מוחין משותף שבמסגרתו יעלו מרב הפתרונות האפשריים. בהמשך ידרגו הצדדים את האפשרויות על-פי העדפותיהם. אפשרויות שונות ימוינו על-פי קטגוריות בהתאם להתאמתן לאינטרסים רלוונטיים שלובנו בשלב הקודם. האפשרויות העומדות על הפרק תיבחנה לנוכח האינטרסים של הצדדים. הפתרונות יאותרו באמצעות כמה טכניקות: (1) "הגדלת העוגה" – מציאת משאבים שיאפשרו להשביע את רצונם של כל הצדדים; (2) "עסקאות" בין הצדדים בנוגע לאינטרסים שלהם; (3) סחר חליפין בין הערכים החשובים לצדדים השונים; (4) הצעת פיצוי לא כספי בתמורה לוויתור; (5) הצעות לצמצום העלויות (המוחשיות והרגשיות) שהצדדים נושאים בהן.

ה. כתיבת ההסכם. הסכם הגישור ישקף את תחושת הצדדים כי הם שותפים לפתרון של "win-win". ההסכם ינוסח בלשון נרטיבית וידידותית (עשויים להופיע בו למשל משפטי התנצלות) ויימנע ככול האפשר מרשמיות משפטית יבשה. השימוש בלשון הקרובה לצדדים הוא מכשיר נוסף לקירוב לבבות. הסכם הגישור ישקף את ההסכמות שהשיגו הצדדים בסיוע המגשר. ההסכם יכלול מנגנון אֵתי המאשר את הנורמות החיוביות הנהוגות בין הצדדים. ההסכם ינוסח בקצרה, בפשטות ובהתאם למציאות המשפטית, ולא יהיה פתוח לאין-ספור פרשנויות. בסיום יביעו הצדדים את רצונם לפנות לבית המשפט כדי שההסכם ביניהם יקבל תוקף של פסק דין.

ראוי לבחון את ההשלכות התרבותיות של הליך הגישור על התקשורת במצבי סכסוך. בדומה למערכות מסורתיות, הגישור הוא הליך רציונלי המציע מסגרת ליניארית ליישוב מחלוקות. אולם בניגוד לגישה השיפוטית, הליך הגישור מבוסס על רצון אנטי-כוחני להגיע להסכמה. אופיו הרצוני של התהליך יוצר מסגרת המעודדת הקשבה לזולת והתחשבות באינטרסים החיוניים לו. הגישור שואף לפתרון שבו היתרון היחסי של כל אחד מן הצדדים לא יבוא על חשבון הצד האחר. בתוצאה הרצויה, האינטרס האישי לא יעמוד בסתירה לאינטרס המשותף.

בעוד המערכת השיפוטית מרוכזת בהליך מופשט ופורמלי ("לשון החוק" וההליכים שהיא מגדירה) ומנועה מהתייחסויות סובייקטיביות-רגשיות, מסגרת הגישור מאפשרת לבטא רגשות הניצבים לעתים קרובות ביסוד הסכסוך. יתרונות נוספים של הליך הגישור על פני המשפט הם מהירות ויעילות, לעומת הפעולה האיטית והיקרה של ההליך השיפוטי. הגישור נראה אפשרות מפתה כאשר יש צורך להמשיך את היחסים, כאשר הצדדים מבקשים להימנע מחשיפה פומבית וכאשר הסכסוך טעון ברגשות.

רכיב אחרון וחשוב הוא השפה: במסגרת הגישור הופכת השפה המדוברת והרגשית להליך מקובל בהידברות בין הצדדים, הרחק מן הדגם המופשט של העגה המשפטית. הלשון האישית הופכת את הסכסוך לאנושי, לסכסוך בין חלומות, אכזבות וציפיות, ולא רק לסכסוך בין סעיפי חוק שונים. שפת הגישור אינה יוצרת ניכור, ומעודדת חילופי דברים באווירה חופשית. אווירה זו ניכרת באופי הידידותי למשתמש של נוסח ההסכם בסיום התהליך. המגמה הגורסת "דיברה תורה בלשון בני אדם" היא חלק מנטייה רחבה יותר בתרבות, המעדיפה פרקטיקות יומיומיות על פני פרקטיקות ייחודיות המבוססות על "כתב הסתרים" של איגוד או של מקצוע מסוים. האנטי-פרופסיונליזם המוצהר של התהליך נועד להפיג מתחים ולהשיג במהרה פתרון מוסכם. הפתרון המוצע יקנה לצדדים תחושה שצורכיהם החשובים ביותר מולאו ואף יאפשר להם לנהל מערכת יחסים תקינה לאחר סיום תהליך הגישור.

במדינות רבות פועל הליך הגישור לצד המערכת המשפטית: בארצות הברית זה עשרים שנה, וכן באירופה ובישראל. בישראל הגישור מצטרף להליכי השיפוט והבוררות, ובשנות התשעים הוא אף הוסדר בתקנות החוק. הגישור הפך כיום לחלופה מוסדית מקובלת, הפועלת לצד מערכות משפטיות מסורתיות. הוא מאפשר לפתור סכסוכים בדרך שונה, המתאימה לאנשים אשר מוכנים להידברות ומאמינים בפתרון המאפשר לכל הצדדים לחוש שבעי רצון ומנצחים.

הגישור כדגם רעיוני חרג זה מכבר מגבולות הטיפול בבעיות הפרט. חלק מן התובנות שהופקו יושמו בתחומים נוספים כגון חקר יישוב סכסוכים וקונפליקטים בין מדינות וחקר דגמים של משא ומתן. הרחבה זו נתנה ביטוי לפוטנציאל החברתי-פוליטי הגלום במודל הגישור, שאפשר לנצלו תוך הפעלת מיומנויות של הידברות בדרכי שלום, ללא צורך בהכרעה או בכפיית עמדה על הצד האחר. חלק מתובנות אלה נסמכו על הפילוסופיה של תורת המשחקים ובייחוד על התיאוריה של ג'ון נאש (Nash, 1950), הגורסת כי בכל משחק סופי שמשתתפים בו שני שחקנים יש לפחות נקודת שיווי משקל אחת. המסקנה הכללית היא שמאמץ למען הצד האחר או למען הכלל אינו עומד בהכרח בסתירה לאינטרס האישי.

ברמה הפסיכולוגית, הליך הגישור שואף לפתרון היוצר העצמה (empowerment) של הצדדים. הפתרון מגביר את ההערכה העצמית של הצדדים, מפחית את המתח הרגשי ביניהם ומאפשר להם לשתף פעולה. זהו דגם נוח שהקהילה יכולה לאמצו. התוצאות הנלוות הן מתן לגיטימציה לצורכי הצדדים ושיקומם. אלה מוגדרים ומוכרים בהסכם ומשמשים מקור להעצמה. זוהי המודעות החדשה לריבוי האינטרסים האנושיים. גם אם הגישור אינו מסתיים בהצלחה הצדדים מפיקים ממנו תועלת, משום שהוא מתווה להם דרך חדשה לניהול צורכיהם ורצונותיהם ומאפשר להם שינוי והתפתחות אישית ומוסרית בעתיד (Riskin, 1996: 20-21).

ראוי לעיין גם בגבולותיו ובמגבלותיו של תהליך הגישור. לזכות הגישור אמנם עומדים יתרונות לא מבוטלים: הפחתת הלחצים וקיצור תהליכים של עינוי דין בבתי המשפט, משא ומתן החותר להסכמה במקום להכרעה, העצמה של אינטרסים רגשיים ותרבותיים על חשבון אינטרסים רשמיים ועוד. עם זאת, נראה כי הגישור יוצר דה-פוליטיזציה של יחסי הכוח הממשיים בתוך החברה. יחסי כוח אלה נובעים מפערים מעמדיים, מגדריים, לאומיים וכיוצא באלה. תהליך הגישור מייצר לעתים קרובות אווירה מדומה של שוויון הזדמנויות, כאשר ברור למשל כי גישור בין עני לעשיר, בין חסר כול לבעל הון, הוא תהליך ציני שבסיומו יוצא העני בשן ועין. זוהי סכנה מוחשית, משום שמעצם הגדרתו מתנהל הליך הגישור בצנעה ובשמירת סודיות, הרחק מעיניהם של אמצעי התקשורת ושל מוסדות ביקורתיים אחרים. סודיות זו פועלת לטובת החזק ובכך משמרת את יחסי הכוח החברתיים ומעצימה את אי-הצדק הניצב בבסיס הדברים. דה-פוליטיזציה זו תורמת אפוא להקפאת הסטטוס קוו הדכאני, כשהיא מפזרת אשליות מסוכנות של פיוס וקונצנזוס מדומה.

REUTERS PICTURES OF THE DECADE.
Israeli Prime Minister Ehud Barak (R) jokingly pushes Palestinian President Yasser Arafat (C) into the Laurel cabin on the grounds of Camp David as U.S. President Bill Clinton watches during peace talks, July 11, 2000. Arafat and Barak were insisting that the other proceed through the door first. Camp David is the venue where Egypt and Israel made peace in September 1978, and the Laurel cabin was the site of many of the meetings. REUTERS/Win McNamee (UNITED STATES)