אנדרוגיניות
Androgyny
זיווג בין המילים היווניות andros – זכר ו-gyne – נקבה. במובן הביולוגי, הימצאות של איברי רבייה נשיים וגבריים באורגניזם אחד. במובן התרבותי, עמדה המשתלבת בתיאוריה הפמיניסטית ומוצגת כחלופה אפשרית לסקסיזם הגברי.
הסקסיזם מבקש ליצור קיטוב בתכונות הגבריות והנשיות במגמה לשמר את עליונותו של הגבר. העולם הלוגוצנטרי, עולם המבליט את המרכז הלוגי, הוא גם עולם פאלוצנטרי שבו הפאלוס הגברי הוא גם מסמן ביולוגי וגם מסמן תרבותי מועדף המשדר נוכחות ושליטה. הנוכחות הממשית והסימבולית של הפאלוס מוצגת כהוויה ראשונית שמגדירה את המצב הטבעי, ולכן גוזרת את הנשיות כניגודו. האישה, שנתפסת רק כניגוד מיני ותרבותי של הקיום הגברי, מפסידה מעצם הופעתה הנחותה בתוך תבנית בינארית זו.
משום כך מחייב האינטרס הנשי להתגבר על המבנה הבינארי המשרת את הדומיננטיות הגברית. התנגדות זו לובשת צורה אנדרוגינית שבה האישה אינה שייכת לאף מין, או לחלופין שייכת לשני המינים כאחד. אנדרוגניות כעמדה תרבותית עשויה אפוא לשרת מגמות אוטופיות של חופש ורדיקליות אישית. עמדות אלו זכו להבלטה בתיאוריה הפמיניסטית של שנות השבעים, אך שורשיהן מצויים כבר בשליש הראשון של המאה ה-20, למשל ב"אני מאמין" הפמיניסטי של וירג'יניה וולף, חדר משלך (1929). וולף טוענת בזכותו של האדם היצירתי החדש שהוא "גבר נשי" ("Man Womanly"), אישה-גבר. יצירתה הבדיונית אורלנדו (1928) היא יישום ספרותי של אדם אנדרוגיני טרנס-היסטורי שחייו המיתיים נפרשים לאורך הדורות (ע"ע שי-מן ; דראג).
החל משנות השמונים של המאה ה-20 דעכה ההתלהבות הפמיניסטית מן האופציה האנדרוגינית. התיאוריה הפוסט-סטרוקטורליסטית, שבלטה בשיח התרבותי, התמקדה בהבדלים כבסיס להכרה הדדית, והשפיעה על הפמיניזם החדש (ע"ע פוסט-פמיניזם ;
מכאן לאן?
מקורות
וולף, ו' [1929] 2004: חדר משלך, תרגום: י' רנן, תל אביב: משכל.
— [1928] 2007: אורלנדו, תרגום: ש' פרמינגר, תל אביב: ידיעות ספרים.
Heilbrun, C. 1973: Toward a Recognition of Androgyn, New York: Knopf.
תאור / מקור התמונה:
123RF-58368356 – three gender fluid friends pose and smile