איידס
Aids
מגפת תסמונת הכשל החיסוני הנרכש (HIV – Human Immunodeficiency Virus), שהתפשטה במהירות בעולם המערבי, החל מראשית שנות השמונים של המאה ה-20. מטאפורה תרבותית כואבת לתהליך ההתפרקות הסימבולית של הגוף בימינו. מסמן תרבותי המציין את היחס אל האחר. כביטוי לתקופה, האיידס הוא תוצר של פירוק הקשרים החברתיים – מורשת המאה ה-20. השילוב שבין הליברליזציה המינית לבין אמצעי הפיקוח והשליטה שהפעילה הרפואה המודרנית – באמצעות הטכנולוגיה של זריקות ועירויי דם – תרם להתפרצותה של המגפה ההרסנית. בשנת 1995 דווח לראשונה על קוקטיל תרופות חדש המעכב את התפשטות הנגיף. כך או כך, המגפה מבטאת באופן סימבולי את הרס יכולתו הפנימית של האדם להגנה עצמית.
באמצע המאה ה-14, עם פרוץ מגפת הדֶּבֶר, הואשמו היהודים באחריות הבלעדית למגפה, כמי שזיהמו את מקורות המים (אדלר, תשי"ז). בתחילת שנות השמונים של המאה ה-20 שוב הוטלה האשמה, בקלות יחסית, על קבוצות מיעוט באוכלוסייה – בעיקר ההומוסקסואלים, שנתפסו כאחרים שדמם הותר (ע"ע הומופוביה). תפיסה זו לובתה בחלקה על-ידי פעילות מצד הממסד, שראה בחולי האיידס קבוצה חסרת כוח פוליטי ולכן מתאימה לשמש כשק אגרוף תורן. בידודם של החולים באזורים תחומים בבתי החולים סימן אותם כאחרים/מסוכנים/דחויים, וגרם לנידוים (ע"ע גייז (הפוליטיקה של ה-)).
כשם שהשחפת היתה מטאפורה מרכזית של עידן הרומנטיקה והסרטן – מטאפורה מרכזית של המודרניות, כך גם האיידס הנו מטאפורה תרבותית מושלמת של הזמן הפוסטמודרני: הטלת האשמה על מיעוטים, מרכזיותם של השיח והמבט המדעני, הפעלת מנגנונים של נידוי והרחקה ויצירת אקלים של נוודות בינלאומית – כל אלה משמשים כאן בערבוביה. כמגפה המחסלת את הגוף, מסמלת התסמונת את "כישלון ההשגחה האישית" של האדם בסוף המאה ה-20. המנגנון החיסוני, משמר החיים, הפועל כנגד גורמים עוינים הפוגעים בגוף, הפך בעצמו לזר. האנושות, כך נראה, פנתה עורף לעצמה (רונל, 1994; Sontag, 1989) (ע"ע וירוס).
קשה להתעלם מן הממד האידאולוגי של מגפת האיידס. התפרצות המחלה בראשית שנות השמונים של המאה ה-20 סימנה את קץ עידן הליברליזם והאוטופיות המיניות, שהגיעו למרכז התודעה הציבורית בשנות השישים. האיידס תחם את גבולות השמרנות החדשה וסיפק תחמושת לטיעונים אפוקליפטיים ודמוניים שהופנו אל קבוצות הסיכון המרכזיות שחלו במחלה. בצד זאת, העלאת הנושא לדיון נרחב במעגלים שונים של השיח התרבותי (בפילוסופיה של הסובייקט, בפילוסופיה של הגוף, באמנות, בתאולוגיה, באנתרופולוגיה ובפרסומת) תרמה לבדיקה ביקורתית של הערכים והאידאולוגיות המסתתרים מאחורי הדיון ה"ביולוגי" הצרוף. הפיכת האיידס למושא של תצוגה ונראות במרחב הציבורי – תערוכות מוזאליות, פרסומת חוצות לקונדומים, הפרסומת של חברת "בנטון" המוכרת סוודרים באמצעות תמונה של חולה איידס המוקף בבני משפחתו, כמו בסעודה האחרונה של לאונרדו דה-וינצ'י – כל אלה חידדו את הדיון הציבורי, ולא אפשרו ל"בריאים" ול"נורמליים" לברוח בקלות יתרה אל עולמם המוגן. יש לראות במגמה זו בסיס לפתיחות חדשה לסוגיות הכרוכות בנושא בעתיד.
מכאן לאן?
מקורות
אדלר, ש' תשי"ז: "דבר", אנציקלופדיה עברית, כרך י"א, ירושלים ותל אביב, החברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, עמ' 876-866.
זונטאג, ס' 1978: המחלה כמטאפורה, תרגום: י' לנדא, תל אביב: עם עובד.
רונל, א' 1994: "כשלון ההשגחה האנושית", סטודיו, 51, עמ' 41-38.
.Román, D. 1992: "Performing All our Lives: Aids, Performance, Community", Critical Theory and Performance, ed. J. Reinelt and J. Roach, Ann Arbor, Michigan: University of Michigan Press, pp. 208-221
Sontag, S. 1989: Illness as Metaphor and AIDS and Its Metaphors, New York: Farrar Straus & Giroux.