צפון/דרום

הניגוד צפון/דרום מופיע במהלך ההיסטוריה של עמים ושל ארצות. דוגמאות היסטוריות מפורסמות הן מדינות הדרום ומדינות הצפון בארצות הברית: הדרום הוא אזור כפרי ושמרני יותר, ואילו הצפון מצטיין בתיעוש ובאופי ליברלי. ניגוד זה היה אחת הסיבות לפרוץ מלחמת האזרחים בארצות הברית. ניגוד דומה נמצא באיטליה: הצפון (מילנו) נושא אופי מתועש ומתוחכם, ואילו הדרום (נפולי, סיציליה) הוא בדרך כלל, שמרני, כפרי ועני יותר. לעתים קרובות מופיע הצירוף צפון/דרום במשמעות קרובה לצירוף מרכז/פריפריה או לצירוף שוליים/מרכז. הצפון הוא כעת מסמן כללי של כוח ואילו הדרום הוא מסמן של חולשה; הצפון מציין את המרכז שבו פועלים יצרנים של נורמות וקודים תרבותיים, ואילו הדרום מסמן את הצרכנים המוחלשים, המוכפפים והסבילים של קודים אלה.

בישראל, התבנית הבינארית צפון/דרום מתקיימת הן במישור הגיאוגרפי והן במישור הסמלי הצרוף. במישור הגיאוגרפי אפשר להצביע על פערים כלכליים, פוליטיים ותרבותיים בין דרום הארץ לבין "הצפון" היחסי שלה, שהוא למעשה המרכז ("מגדרה ועד חדרה"). הדרום הישראלי מזוהה עם שוליות מסוימת. הוא מורכב, רובו ככולו, מאוכלוסיות חלשות, שאת מוצרי האיכות שלהן הן מייצאות למרכז, המזוהה לעתים עם תל אביב. הדרום מצוי בעמדה של חולשה מובנית, משום שמנקודת מבטו של המבקר הצפוני הוא אינו מהווה מקום אטרקטיבי, בעל ייחוד או מובחנות אסתטית, שעשוי למשוך את התייר המקומי לבקר בו. "המבקר הצפוני" המגיע לדרום נתקל באוסף של עיירות לוויין – שדרות, נתיבות, אופקים, ירוחם, דימונה – הבנויות סביב עיר נפה מרכזית, באר-שבע, המספקת להן שירותים. לפני המבקר נפרש נוף משועתק של עיירות מאובקות, הדומות זו לזו בקווי המתאר שלהן. נוף זה אינו בר-הבחנה ואף אינו בר-זיכרון, ולכן אינו יוצר חוויה של מקומיות אמיתית (גרינפילד-גילת, 2007: 236-231).

המבקר נחשף אל נופי הדרום כאל "נופים של מַעֲבָר"; נופים שעוברים בהם כדי להגיע למקומות אחרים ("לאילת, לאילת"). רק מטרה או משימה ספציפית הקשורה למקומות אלה מצדיקה, מבחינתו של המבקר, נסיעה ייעודית לשם. בהשוואה, כל מקום במרכז טורח לבדל את עצמו ממקומות אחרים, ליצור אתרים מונומנטליים כמו מוזיאונים ותיאטראות, אך גם בתי קפה ושדרות או מקומות מעוצבים הנחרתים בזיכרון. אלה מייצרים נורמות של איכות וטעם כלל-ארציים. הצפון-מרכז מופיע אפוא כמקום משמעותי הן בעיני תושביו והן בעיני אלה הבאים מן החוץ. מקומות אלה אינם אמצעי בעבורם, כי אם תכלית ויעד – חוויה המעשירה את חייהם (ע"ע עיר (אורבניזם, תרבות אורבנית))

המתח בין צפון לדרום אינו מתקיים רק ברמה הארצית. הוא אף זולג אל תוך ערי המרכז עצמן: ה"צפוניוּת" וה"דרומיוּת" הופכות לעניין פנים-עירוני. תופעה זו בולטת למשל בתל אביב, שבה ניכר הניגוד בין צפון תל אביב ("הצפון הישן" ושכונות עבר הירקון) לבין דרומה (יד אליהו, שכונת התקווה, שכונת שפירא, שכונת נווה עופר ועוד). ההבדלים החברתיים והכלכליים בין הצפון לדרום יוצרים פערים באיכות החיים, ברמת הדיור ובטיפוח הסביבתי.

המטאפורה צפון/דרום חורגת מתחומי העיר ומוּחלת על מציאות סמלית, העשויה להיווצר גם במקומות אחרים. כל עיר מצוידת בצפוניות ובדרומיות משל עצמה: לעולם נתקל ב"הצפון החדש של ראשון לציון" או ב"הצפון של באר שבע". בשלב זה, הצפוניות הופכת מעובדה גיאוגרפית להצהרה חברתית. היא מסמנת את הפנטזיה הצפונית של אלה שיש להם, מול האחרים שאין להם ואיתרע מזלם לגור בדרום. הפערים הסמליים נובעים מריבוד חברתי: הדרום מאוכלס באוכלוסיות חלשות – מזרחים, עולים, מהגרי עבודה וערבים – ואילו הצפון מאוכלס בדרך כלל באוכלוסיות חזקות יותר. בעקבות זאת, הניגוד צפון/דרום הוא ניגוד משמעותי, המייצר ציפיות מוקדמות ותקשורת טעונה.

הנופים הדרומיים והצפוניים – נופים של ממש ונופי הנפש – מחלחלים לחייהם של אלה המצויים משני צדי המבט הבינארי. קל לזהות את תחושתו של האיש מן הדרום: עלבון, הסתגרות, אי-אמון במערכת – האין זו תחושתו של אדם הנאלץ לגור בשכונת נווה עופר (תל כביר) שבדרום תל אביב? מה צריך תושב המקום להרגיש כאשר הוא יודע כי ביתו ממוקם בין בית המעצר אבו כביר לבין המכון לרפואה משפטית הנמצא בסמוך (הרצוג, 2007)?

בניגוד לדרומיות המורגשת כחוויה של סטטיות ומצור, הצפוניות, כזהות תרבותית, יכולה להתנייד ולהתנחל בכל מקום. דוגמה צינית לכך אפשר למצוא בתהליך הג'נטריפיקציה (ההתחדשות) שעוברות שכונות דרומיות רבות. כאלה הן שכונת נווה צדק ואזורים מסוימים של יפו הערבית (למשל שכונת עג'מי), שהפכו משכונות דרומיות מוזנחות למחוז חפץ לעשירים חדשים (מונטרסקו ופביאן, 2003). בעקבות תהליך הג'נטריפיקציה, שכונות דרומיות מושכות אוכלוסיות צעירות, יאפים, אמנים ואנשי בוהמה. כפועל יוצא מכך נוצרת תקשורת חדשה בין תושביה המקוריים של השכונה לתושביה החדשים. זו עשויה להוביל לדיאלוג ולפלורליזם, או לחלופין לזרות ולהסתגרות. האוכלוסייה הצעירה והיאפית נוטה לסמן אזורים אוטונומיים בתוך השכונה וליצור מעין "כפרים אורבניים" אליטיסטיים, שתושביהם אינם מעוניינים להתערות בסביבתם וליצור דו-שיח שוויוני כלל-שכונתי עם תושביה הוותיקים של השכונה (ע"ע היפר-לוקליות).

בעקבות תהליכי ההגירה וההיברידיזציה (הפיכת השכונות הדרומיות לשכונות מעורבות באוכלוסייתן) הופכות שכונות דרומיות רבות טרף קל לנדל"ן המחפש לו שווקים חדשים להשקעה. ההתנחלות הצפונית מטשטשת פעמים רבות את אופייה המקורי של השכונה ופוגעת בדימויה האינטימי; זו הופכת מוקד תיירות, מושך ומניב רווחים. כך הולכים ונבנים מגדלים ורבי-קומות בתוך נופים המתאפיינים בבנייה נמוכה ובעיצוב שכונתי צנוע. בשעה שהאדריכלות של המגדלים פולשת לדרום, משנה האזור את פניו. בתהליך איטי אך מתמיד, התושבים המקוריים מסולקים מן האזור עקב האמרת מחירי הקרקע ועליית דמי השכירות. גם המראה המסורתי של הרחוב עובר שינוי כוחני: המגדלים שולטים בנוף, צופים מלמעלה על הבתים המסורתיים, אטומים ומתנשאים כלפי זרם החיים שלמטה (ע"ע מרחב ציבורי (באדריכלות)). תהליך זה, המאפיין בעיקר ערי עולם (World Cities), מסמן את האירוניה הטמונה ביחסים הסמליים שבין צפון לדרום: תנועות ההון והפעילות העסקית הצפונית פולשות לדרום ומשתמשות בו לצורכיהן. מיותר לציין שתהליכי הגירה בכיוון ההפוך – יצירת מושבות דרומיות בלב הצפון השבע – אינם מתרחשים: לא רק שהדרום המוחלש אינו מסוגל לייצא את עצמו החוצה, אלא שהוא מוצא את עצמו מתגונן לנוכח פלישת הקולוניאליסטים הצפוניים לשכונה.

Source: Youtube Capitalism: The North/South Divide – Shaykh Hamza Yusuf