פנאי

אחת ההבטחות המרכזיות הגלומות בפיתוח הטכנולוגי המואץ היא הקלה וצמצום במשקלה של העבודה (המעבר לשבוע עבודה מקוצר, למשל). מחקרים מוכיחים כי בד בבד עם התחזקות המגמה, אנשים מייחסים חשיבות גדולה יותר לשעות הפנאי. תחת הכותרת "פנאי" אפשר לציין מגוון של פרקטיקות: בילוי בקולנוע ובתאטרון; קריאה, קבוצות לימוד, בתי קפה, מועדונים, ספורט, מפגש עם חברים או עם משפחה. שאלת מפתח ביחס לפנאי נוגעת למידה שבה פרק זמן זה מהווה "זמן איכות". במילים אחרות, מהי מידת חופש הבחירה ביחס לפנאי? עד כמה מהווה הפנאי "זמן חופשי מהתחייבויות"? היקפו ותוכנו של הפנאי מושפעים, כך נראה, מן הנורמות החברתיות והפוליטיות הרווחות בחברה. יותר מכך, נראה כי "שעות הפנאי" או "תרבות הפנאי" כמוצר זוהר ונחשק, הפכו לאובייקטים המשווקים בחריצות על-ידי גורמים אינטרסנטיים כגון המדינה, אמצעי התקשורת וגורמים מסחריים. בעקבות מהלך שיווקי זה הפכו הפנאי וחופש הבחירה הכרוך בו למנגנון הגמוני המוביל, לעתים קרובות, לקונפורמיות ולאחידות בהתנהגות.

סוגיית הפנאי כרוכה בערך העבודה בחברה העכשווית. מוסכם כי בשנים האחרונות עלו ממדי ההתעשרות וקצבה לאין שיעור. ואולם הקשר בין נתון זה לסוגיית הפנאי איננו מובן מאליו. כך, לדוגמה, בקרב סוציולוגים שונים רווחת הדעה כי העשירים המופלגים עוסקים בעיקר בהגדלת עושרם ומותירים את "תרבות הפנאי" והקניות למעמד הבינוני. "זמן פנוי" בקרב המעמד העשיר מגויס לרוב למאמץ המתמשך של צבירת הון; ייצור ההון תופס את מקום הצריכה כבסיס ליצירת זהותו של העשיר. לעומת זאת, בני המעמד הבינוני או הנמוך רואים בפנאי ביטוי ל"קץ השעבוד": שחרור מיוחל ממחויבות למקום עבודה הבא בעקבות השגת רווחה כלכלית. הפנאי מיוצג על-ידי שורה אינסופית של סממני סטטוס ומותגי בילוי המעידים על סגנון חיים הרפתקני, ספורטיבי, אנין טעם וכיוצא בזה.

אמצעי התקשורת הם מתחרים מרכזיים במאבק על משבצת הפנאי של האדם העכשווי. השימוש שעושים פרטים וקבוצות במדיה מהווה קרקע נוחה למחקר חברתי השוואתי בסוגיות של צריכה תרבותית, טעם, זהות ועוד (ע"ע שימושים וסיפוקים). ככלל, גוברת הנטייה לראות בתקשורת ההמונים מנגנון המשתלט בהדרגה על שעות הפנאי ומחזק מגמות של אטומיזציה ופסיביות. תרבות הפנאי, המונהגת על-ידי המדיה, משתלבת היטב בתכנים הפופולריים של כלכלת הבידור. לבלות את שעות הפנאי בצפייה בטלוויזיה פירושו לומר אמן אחר האידאולוגיה ההגמונית שהטלוויזיה, על ערוציה השונים, נותנת לה ביטוי. לדוגמה: הצפייה בתוכנית כוכב נולד (1, 2, 3, 4 ועוד) או בתוכנית מציאות מעודדת את הערכים הקפיטליסטיים (עבודת צוות, תחרות, השגיות, המעבר האפשרי מבינוניות אפרורית לזוהר – "אפקט סינדרלה" ועוד).

אף כי המדיה הנה מנגנון גדול ודומיננטי, אין היא המנגנון היחיד. יחד איתה מופיעים שני פולחנים נוספים: הספורט והצריכה. הספורט (שבמובן הרחב ניתן לכלול בו גם נופש פעיל, תיירות וכדומה) הוא בילוי זמן מועדף המתמקד ב"עיצוב מחדש" (Re-Creation) של הגוף הבריא והמאושר. הסגידה לנעורים (יחד עם הארכת תוחלת ואיכות החיים בגיל מבוגר), ההתמכרות לפולחן הנרקיסיסטי של הגוף במכוני הכושר, הרצון לתחזק את הגוף כמכונה יעילה, אמינה ו"אסתטית" (ההשמנה נתפסת כעין סטייה דתית מסוכנת) – כל אלה הופכים עבור רבים מושא לתשוקה ולהתמכרות (בודריאר, [1986] 2000: 58-56). מי שאינם רצים ברחובות או צועדים בנענוע ישבנים מתריס – "עושים ספורט" בעיניים, נחשפים לספורט בתוך המנגנון הבידורי-ראוותני של המדיה, מפתחים "תודעה ספורטיבית" באמצעות המרקע.

ההתמכרות ל"תודעה ספורטיבית" אינה החלופה הבלעדית המוצעת לאנשים מודאגים העמוסים במטען עודף של "זמן". חלופה אחרת נוגעת בפיתוי שמקרינים שדות המרעה השאננים של הצריכה. התשוקה לאובייקטים, התשוקה לקניות, ל"שופינג" (שאינו מתחייב מצרכים פונקציונליים גרידא), מתורגמת לבילוי זמן פופולרי. ואכן, חלק ניכר מן האנושות המאושרת, המצוידת בכרטיסי האשראי, מתייצב בחגיגיות ראויה לפולחן הצריכה – בקניונים, במרכולים, בשווקים, ברשתות השיווק הגדולות ועוד. המטרה היא למצוא משמעות ולגלות זהות חדשה: "אני צורך משמע אני קיים"; אני חלק בלתי נפרד מקבוצה הולכת וגדלה של אנשים מאושרים: צרכנים של סחורות והזדמנויות.

תרבות הפנאי, שהוכרזה כ"דת המדינה", מתייחסת בחומרה מהולה ברחמים אל עריקיה. היות שהפנאי הוכר זה מכבר כ"זמן איכות" מבוקש ויוקרתי שבאמצעותו אנו מתַקשרים עם עצמנו ועם זולתנו, הרי המשתמטים למיניהם, אלה שאינם מכירים בצורך החיוני לנצל את הפנאי, נתפסים כיצורים "אנטי-סוציאליים" מרירים שחייהם "חסרי תוכן"; אנשים שעליבותם היא אומנותם. מן הנאמר אפשר להסיק מסקנה אחת: אף כי במקורו עוצב הפנאי כמוסד חלופי, ואפילו חגיגי,  הפועל לשחרורו האישי של האדם, הוא הפך ברבות הימים למוצר קפיטליסטי תקני הנתון למניפולציות כלכליות ורגשיות: מוצר תעשייתי נוסף בשוק המאוויים האנושיים. סוגיה זו בולטת בתוך תעשיית הרוחניות המאפיינת את העידן החדש: סדנאות סוף שבוע המתמקדות ביוגה, מדיטציה, קבלה, אושר, הורדת הסטרס, או הכנה למוות – אלו הן רק חלק מן המוצרים המוצעים למי שחפצה נפשו בפנאי בעל "ערך מוסף".

ומה עם הפנאי השירי נוסח זלדה, המצוטט בראש הדברים, שעניינו שלווה, ביתיות וקרבת הנפש? דומה כי בימינו מדובר רק במאווה נוסטלגי מרוחק: "פנאי של סיפורים, דמעות, נשיקות וחגים". הזמן הפנוי, שבמקורו נועד להיות זמן אחר, חגיגי, זמן המאפשר הפנמה ושקט או התמקדות בשאלות של יופי וקדושה, עבר תהליך של חילון והפך לפעילות עסקנית המתרחקת מן השקט (למשל קריאת שיר) ומתמקדת בצריכה רעשנית של מוצרי פנאי "תקניים" (De Garzia, 1962) (ע"ע רעש לבן). התביעה החברתית לפנאי אכן מעודדת אנשים לעשות כל מאמץ כדי למלא את טבלת הזמן הפנוי העומד לרשותם. ואולם אוסף הפעילויות אינו מותיר בידם עתים לבטלה מהורהרת שפירושה הזכות לבהות, לחלום, להיזכר, ליצור קישורים חדשים בין חוויות היומיום. תפיסה פונקציונליסטית של הפנאי יוצרת משטור של הזמן הפנוי. התוצאה היא שמירה על לוח זמנים קפדני, תוך מעבר זריז בין הפעילויות השונות: חדר כושר, הרצאה, הצגה, בית קפה, חברים וכן הלאה. משטר "הפיקוח על הזמן" הופך את ההתנסות לפעילות אסטרטגית שאינה נבדלת באופן עמוק מן הפעילות הנגדית שממנה היא מנסה להתבדל, קרי העבודה. הפנאי כאסטרטגיה מבליט ממד של תכנון רציונלי, שליטה ובקרה, ואינו מאפשר פעילות ספונטית המבוססת על אלתור, הפתעה, משחק חופשי ושוטטות (פעילות טקטית, במינוחו של דה סרטו [דה סרטו, 1997: 24-15]).

כפי שנראה, "תעשיית הפנאי", שיעדה המוצהר הוא חופש ויצירתיות, עשויה להפוך באופן אירוני להמשכה של העבודה בדרכים אחרות: אנו נותרים מנוכרים בתוך הנורמה החברתית המקובלת. המרוץ אחר האושר, שאותו מעודדת תעשיית הפנאי, הופך מלכודת עבור משתתפיו: "מי שרץ אחר האושר מפתח שרירים ברגליים"; האושר מהיר יותר. השאלה הנשאלת היא אם נוכל לייצר לעצמנו "פנאי פרטי" השונה במהותו מן הפנאי הנורמטיבי שמכתיבה לנו החברה בפרק זמן נתון (כ"ץ, האז, וייץ, אדוני, גורביץ ושיף, 1998: 11-9). אם כך יקרה, נהפוך באמת ובתמים לאדוני הפנאי של חיינו (Dumazedier, 1967 ; Csikszentmihalyi, 1985).

נסכם: הפנאי הוא חלק בלתי נפרד מן הפרקטיקות שמציעה התרבות. תרבות הפנאי משקפת את הנורמות הרווחות בתרבות ומתבדלת על רקע מעמדי, מגדרי, דתי, לאומי ועוד. יחד עם זאת, ניתן להגדיר את הפנאי כפעילות אישית, סדר יום פרטי שכל יחיד קובע לעצמו, לאחר שעות העבודה; פעילות המתקיימת בתוך המרחב הפרטי של הבית, המשפחה או חוג החברים. גם במקרה זה הפנאי יתבטא בפעילות המעודדת הנאה ספונטנית ומתרחקת ממחויבות: ככל שהנורמות החברתיות הופכות לנזילות יותר כך הפרקטיקות של הפנאי הופכות לאישיות יותר, נסמכות על עקרון ההנאה של היחיד. מגמה זו יש לראות בהקשר הרחב יותר כמעבר מדפוסי בילוי קולקטיביים לדפוסי ביטוי אישיים, שאין להם זיקה הכרחית למעגלי זהות כלליים כגון לאום, דת, אמנות, ספורט וכיוצא בזה. מגמה זו מגדירה את הפנאי כפעילות אינטימית שבין אדם לעצמו או בין האדם לבין אנשים הקרובים אליו במיוחד. קרבה זו עשויה לחולל פלאים בסרט השחוק הקרוי שגרה-עבודה-חובה. הסרט החדש עשוי להעניק טעם נוסף, מרגש ומתגמל לחיים.

Illustration by Erik T Johnson