תרבות נעורים, תרבות נוער

Youth Culture

Source: RF 123 - 22196857

Mama, take this badge off of me
I can't use it anymore.
It's gettin' dark, too dark to see
I feel like I'm knockin' on heaven's door.

Bob Dylan, "Knockin' On Heaven's Door", Pat Garrett & Billy the Kid, Columbia Records, 1973

הנחה חברתית-תרבותית הגורסת כי לקבוצת האנשים הצעירים תווי זיהוי תרבותיים, סגנוניים וצרכניים דומים. תרבות הנוער מזוהה עם תרבות הנגד, המציעה חלופה לתרבות הרשמית של דור המבוגרים. תרבות זו ניכרת בלבוש ייחודי, בסגנון חיים מרדני, באהבה לרוק ובנטייה לאידאליזם החותר לשנות דרכי עולם. בשנות השישים נודע לתרבות הנוער כוח פוליטי ואילו כיום, עם דעיכת הלהט המהפכני, מתאפיינת תרבות הנוער בעיקר בכוח צרכני.

המונח תרבות נוער אינו מתוחם בהגדרה גילית נוקשה. הוא מתייחס בדרך כלל לבני ולבנות 35-15. לקבוצה זו סימני זיהוי ייחודיים כגון השקפת עולם, סגנון חיים וצרכנות. תרבות הנוער מייצגת אלטרנטיבה לתרבות הרשמית; היא כוללת דפוסי התנהגות מרדניים וחתרניים המערערים על משטר החיים של המבוגרים, הנטוע היטב בתרבות הקפיטליזם המתועש (Frith, 1984). רשימת הערכים הצעירים בעולם המערבי החילוני היא הטרוגנית ורצופת סתירות. היא כוללת "חזרה לטבע" ולאורח חיים שיתופי, יסודות של ניהיליזם ונוודות, סמים, מוזיקה ייחודית (טראנס, ראפ, היפ-הופ, רוק) והתנגדות לקונצנזוס הפוליטי והכלכלי (הפגנות של צעירים במסגרת תנועת האנטי-גלובליזציה למשל). בשנות החמישים והשישים זוהתה תרבות הנוער עם תרבות הנגד (דור הביט, תרבות ה"ביטניקים") ועם דמויות מובילות כגון המשורר אלן גינזברג (Ginsberg) והסופרים ויליאם בורוז (Borroughs) וג'ק קרואק (Kerouac).

באופן אירוני ניתן לומר כי תרבות הנוער בימינו מתרחקת מן הממד האוונגרדי והמרדני של תרבות הנוער בשנות השישים. תרבות הנוער העכשווית נושאת תווי זיהוי צרכניים מובהקים: סגנון לבוש "צעיר" וייחודי והתמכרות למותגים המיוצרים במיוחד לצעירים. סגנון החיים של הצעירים כולל צורת דיבור, צריכת תרבות (סרטי פולחן, ספרי פולחן) ודפוסי בילוי ייחודיים (סצנת המועדונים והפאבים). מאפיינים אלה הופכים את קבוצת הגיל של הצעירים ליעד נחשק בעבור יצרנים ומפרסמים. חלק ניכר מתקציבי הענק המיועדים לפרסום מופנים לפלח שוק זה. התרבות המותגית מייצרת את "המראה האלטרנטיבי" ומציידת את הצרכנים הצעירים במראה ה"קוּלי" ה"נכון". השיטה הקפיטליסטית מצליחה אפוא לתעל את מחאת הנוער לאפיקי רווח. ה"מחאה", ה"ייחודיות" וה"אנטי" מוכנים כאריזה שהוכנה מראש במטרה להיענות למאוויי הצעירים ולתרגם אותם לכסף.

כאן המקום לדון במעמדה של תת-תרבות הנוער בתוך התרבות הכללית. אין ספק כי אנשים צעירים היו מאז ומעולם הכוח המניע לשינויים, כוח שתועל לתנועות מהפכניות בפוליטיקה ובאמנות. בשונה מן המבוגרים, שהשקפת עולמם נוטה לקביעוּת בורגנית, הנוער מתאים מטבעו לחולל מהפכות. כך, למשל, הנוער המהפכני שהזדהה עם רעיונות המהפכה הקומוניסטית תרם תרומה מרכזית לכינונה של המדינה הסובייטית. דמויות מפתח, כמו המשורר הפוטוריסטי הרוסי ולדימיר ולדימירוביץ' מיאקובסקי (1893-1930), סברו כי מהפכנות אמנותית פירושה גם מהפכנות פוליטית: רק אנשים צעירים ומלאי להט, שאין "ולו שערה לבנה אחת על ראשם", יכולים להוציא אידאלים אלה מן הכוח אל הפועל. ודוגמה מן המערב: הנוער המהפכני של שנות השישים – בני דור ה"בייבי בום" שנולדו לאחר מלחמת העולם השנייה – אימצו אורח חיים אלטרנטיבי שכלל התנגדות לקפיטליזם האורבני, חזרה אל הטבע ואל הקומונה, מתירנות מינית והתנגדות לדפוסי המשפחה המסורתית. הצעירים, שזכו לכינוי "דור ההיפים", התיימרו לייצר פילוסופיה ופרקטיקות מהפכניות המנוגדות לאורח החיים הצרכני של המערב. ערכיו של דור זה שזוהו לעתים קרובות עם יסודות המחאה והתשוקה שבתרבות הרוק, זכו למגוון גילויים וביניהם פסטיבל "וודסטוק", המחזמר שיער, ה"חיפושיות", "האבנים המתגלגלות" ושירת המחאה של בוב דילן (דילן, 2007).

ואולם כבר בסוף שנות השישים ברור היה שגילויים אלה הולכים ומפנים את מקומם לאווירת השמרנות החדשה שהביאו עמן שנות השבעים והשמונים. הנוער, כקבוצה בעלת אוריינטציה פוליטית מתקדמת, שינה את פניו והתגלגל לעולם של נהנתנות, אינידיווידואליזם וצרכנות: דור היאפים בא לעולם. דור ה-X של שנות התשעים מסמן במובן מסוים את חזרתו של היסוד המרדני המודחק. ניהיליזם, ציניות, חוסר אמון באידאולוגיות, "ראש קטן" – כל אלה ייצגו מרד כפול: מצד אחד מרד באופוריה האידאליסטית שאפיינה את בני ובנות שנות השישים, ומצד אחר מרד בשיטה הקפיטליסטית ובמיתוס ההתקדמות, התחרות וההישגיות. דוגמה למרד כפול זה עולה בסרט טריינספוטינג (דני בויל, 1996).

ברור כי כיום איבדה תרבות הנוער את הלהט המהפכני שאפיין אותה בעבר. אפשר עדיין לזהות בה קווים ייחודיים, אולם אלה כבר נוכסו בידי הקפיטליזם והפכו ליעד שיווקי מרכזי. כעת תת-תרבות הנוער היא קבוצה הנבדלת מן התרבות הכללית בפרקטיקות שלה, אולם היא מאבדת את היסוד האופוזיציוני שלה ונותרת בעיקרה ישות צרכנית. זאת ועוד: ההבחנה בין תרבות הנעורים לתרבות הכללית נראית לעתים מלאכותית, שהרי סימן ההיכר המרכזי של תקופתנו הוא נעורי נצח (הכחשת המוות, פולחן הספורט, רפואת האנטי-אייג'ינג ועוד). פולחן הנעורים הופך את כולנו לחברים בתרבות הנוער. זהו ריטואל ריק המסמן את מחיקת האלטרנטיבה ואת יצירתו של עולם חד-ממדי חדש (Clarke, 1982; McRobbie, 1991).

מקורות

דילן, ב' 2007: כרוניקות, חלק I, תרגום: י' פריד, תל אביב: מודן. 

שלו, ע' 2009: ימי הפופ, תל אביב: ידיעות אחרונות , ספרי חמד.  

Clarke, G. 1997: "Defending Ski-Jumpers, A Critique of Theories of Youth Subcultures", in: Gelder, K. and Thornton, S. (eds.), The Subcultures Reader, London: Routledge, pp. 175-180.

Dylan, B. 1973: "Knockin' On Heaven's Door", Pat Garrett & Billy the Kid, Columbia Records.

Frith, S. 1984: Sociology of Youth, Country of Lancashire: Grossberg Books.

Hall, S. and Jefferson, T. (eds.) 1976: Ressistance Through Rituals: Youth Cultures in Post-War Britain, London: Hutchinson.

McRobbie, A. 1991: Feminism and Youth Culture, From Jackie to Just Seventeen, London: Macmillan.

Thornton, S. 1995: Club Cultures: Music, Media and Subcultural Capital, Cambridge: Polity Press.

 Willis, P. 1990: Common Culture: Symbolic Work at Play in the Everyday Cultures of the Young, Milton Keynes: Open University Press.

תאור / מקור התמונה:

Source: RF 123 – 22196857

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×