מוזיקת עולם

World Music

מוסיקת עולם

זרם פופולרי במוזיקה מאז שנות השמונים של המאה ה-20, המושתת על מפגשים בין-תרבותיים בין מסורות מוזיקליות שונות. אף כי המונח כולל בתוכו מגוון רחב של סגנונות ושימוש רבגוני בכלי ביצוע ובמקצבים לא מוכרים, נראה כי מה שמייחד מוזיקה זו הוא הממד האקזוטי ה"רחוק" שלה ביחס למאזין המערבי. מוזיקת עולם מבוססת על אלמנטים אתניים, הלקוחים ממסורות שבטיות ומקומיות, ומבוצעת על-ידי אמנים שחלקם "נאיביים". זוהי ביסודה מוזיקה של העולם השלישי. הסגנון ממוצב כחלופה חדשה בתחום המוזיקה הממוסדת (הפופ, הרוק והמוזיקה הקלאסית) של המערב. הפופולריות של הסגנון עומדת ביחס ישר להתעניינות האופנתית באחר התרבותי, במסורות חלופיות פרי העידן החדש וברומנטיזציה הרווחת של המסורת העממית. מול האדם המערבי המתועש והרציונלי, הנטוע בתוך מסורת אורבנית קפואה, מופיעים גיבורי תרבות חדשים, המציעים אחווה אוניברסלית ורעננות סגנונית המושתתת על שוני תרבותי (Stokes, 1994; Gans, 1979). ואולם השוני עלול להיות מנוכס בידי הקפיטליזם הצרכני וכך להמשיך באופן אירוני את מסורת הקולוניאליזם התרבותי של המערב.

מוזיקת עולם, המכונה לעתים גם "מוזיקה אתנית" או "מוזיקת שורשים", כוללת בתוכה מסורות מוזיקליות רבות החורגות מן ההיסטוריה המוזיקלית של המערב. מדובר בחריגה הן מן המוזיקה הקלאסית האמנותית והן ממסורות של מוזיקה פופולרית, כגון פופ או רוק (רגב, 1990). מקהלת גברים מקורסיקה או מקהלת נשים מבולגריה, מוזיקה מדרום אפריקה, מוזיקה לטינו-אמריקאית, מוזיקה מן המזרח הרחוק, שירה מן הבלקן והקווקז, מוזיקה הודית וערבית, מוזיקה קלאסית בשילובים אתניים היוצרים הכלאה בין מוצרט למוזיקה מצרית, בין באך למקצבים אפריקאיים, בין ויוולדי למוזיקה אירית – כל אלה הן דוגמאות אופייניות לתופעה. מכאן אפשר ללמוד על המנעד הרחב (לדעת אחדים, רחב מדי) של ההגדרה, המאגדת בתוכה מסורות מוזיקליות ותרבויות כה שונות (Fletcher, 2001; Frith, 1989).

מוזיקת העולם מקיימת פעילות ענפה של פסטיבלים, של הקלטות ושל הופעות חיות. מיטב הכוכבים הבינלאומיים נוטלים חלק בפעילות זו, ביניהם דיוויד בירן, פול סיימון, ופיטר גבריאל – האחרון הוא דמות מרכזית בזירה בזכות פסטיבלי ה – Womad – World of Music Art and Dance שהוא עורך ברחבי העולם מאז שנת 1982 ובזכות חברת התקליטים שלו "Real World" המתמחה בזרם מוזיקלי זה. במקביל להצלחתה העולמית רכשה מוזיקת העולם לעצמה חסידים רבים גם בישראל. להקת "הברירה הטבעית", החלוצה בתחום, החלה לפעול בתחילת שנות השמונים. בהמשך נוצרה בארץ מוזיקה אתנית רבגונית: נוסדה התזמורת האנדלוסית הישראלית, הופיעו להקות כגון "אתניקס", "טיפקס", "שבע", הרכבים כגון "בוסתן אברהם", "אנסמבל מזרח-מערב" ויוצרים כגון עפרה חזה, אחינועם ניני, זהבה בן, יובל בנאי, דקלה, אהוד בנאי, עמיר בניון ויאיר דלאל. פסטיבלים של מוזיקת עולם הפכו בארץ לדבר שבשגרה: הבולטים שבהם הם פסטיבל "בראשית", "בומבלה" ו"שנטיפי".

מוזיקת עולם מבליטה את הרצון לפגוש את האחר, הזר והשונה (מנקודת מבט מקצבית, מלודית וכלית) ולהכיר ברלוונטיות שלו להעשרת הידע וההנאה שלנו (באבא, 1994). קיימת טענה ביקורתית כי התווית "מוזיקת עולם" יצרה למעשה מותג אופנתי, שבלעדיו לא היה אפשר למכור ולשווק באותה רמת הצלחה את הסגנון ה"אותנטי", ה"מקומי" וה"מקורי". במילים אחרות, "מוזיקת עולם" או "מוזיקה אתנית" הוא שם שנועד לשווק את העולם הלוקלי בתוך מערכות צריכה גלובליות של הקפיטליזם העכשווי; מוזיקה זו משתבצת בתמונת עולם שבה השעתוק של הלוקלי נעשה ברשתות פרסום והפצה גלובליות.

ברוח  זו יש הגורסים כי המושג "מוזיקת עולם" הוא מונח קולוניאליסטי, פרי האימפריאליזם התרבותי של המערב (Hesmondhalgh, 1998; Tomlinson, 1991). המערב מתבונן בכל מה שאינו מערבי (קרי רציונלי, זכרי, לבן, עירוני) במבט תיירותי שנועד לדכא ולמסגר את האקזוטיקה של האחר, כחלק ממהלך צריכה אופייני: הקולוניזטור מעתיק חומרים מן העולם השלישי (בלי להעניק זכויות יוצרים) ומסמפל אותם במחשב, באולפן מצויד היטב בלונדון או בניו יורק; האדם המערבי מנכס לעצמו את המוצר האתני והופכו לחלק בלתי נפרד מסגנון חיים אופנתי ומעודכן (Sollors, 1989). על-פי תפיסה זו, לא זו בלבד שהדיאלוג הבין-תרבותי המקווה אינו מתקיים, אלא אף גרוע מזה – הצבעוניות של האחר מנוצלת לרעה באקט של נרקיסיזם מערבי אופייני (ע"ע רב-תרבותיות ; פוסט-קולוניאליזם).

על אף הבעייתיות הטמונה בתקשורת זו בין הכובש לנכבש, בין הלבן לשחור, בין המערב למזרח, יש לה גם יתרונות לא מבוטלים: הכרה, ולו חלקית ("מסחרית") באחר, רלטיביזם תרבותי, דו-קיום וסובלנות לנוכח ההבדלים העצומים בין תרבויות וערכים, ולבסוף, היכולת להתחבר אל השונה דרך הממד החושני-גופני שמספקים מקצבי המוזיקה. יתרון נוסף קשור ביצירתה של מוזיקה הבנויה על היברידיות תרבותית ועל מסורת הפיוז'ן: מיזוגים, התחברויות והכלאות בין סגנונות מוזיקליים שונים, כגון דו-שיח בין סגנון המוזיקה הערבית, שאותו סיגלו לעצמם כמה מן ההרכבים המובילים של מוזיקת עולם בישראל, לבין מסורת הביצוע של המוזיקה האמנותית, הסגנון ה"מקובל" של המוזיקה הקלאסית המערבית.

לבסוף, ראוי להבליט את השינוי החברתי שמבשרת המוזיקה האתנית בישראל, מוזיקה המזוהה עם מסורות שאינן אשכנזיות, צבריות או עירוניות. מוזיקה זו מצליחה לבדל את עצמה מצורות פשוטות ונחותות ביחס של מוזיקה ים-תיכונית (כבידור גרידא) ולמצב את עצמה במשבצת של המוזיקה האמנותית ה"גבוהה". מהלך מוזיקלי זה מבשר תהליך של ניוד תרבותי והופך את יצרניה של מוזיקת העולם ליצרנים מרכזיים של התרבות הישראלית (וסרמן, 2004; Regev, 2004; Cohen and Shiloach, 1985).

מקורות

באבא, ה' 1994: שאלת האחר: הבדל, אפליה ושיח פוסט-קולוניאלי, בתוך: שנהב, י' (עורך), קולוניאליות והמצב הפוסט-קולוניאלי, ירושלים: מכון ון ליר, עמ' 127-107.

וסרמן, ס' 2004: "סוכנויות תיווך בשדה מוזיקת העולם בישראל: אסטרטגיות פעולה ודרכי ייצוג עצמי", חיבור לקבלת תואר מוסמך אוניברסיטה, אוניברסיטת תל אביב. 

רגב, מ' 1990: בואו של הרוק: משמעות, התמודדות ומבנה בשדה המוזיקה הפופולארית בישראל, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת תל אביב.

Cohen E. and Shiloach, A. 1985: "Major Trends of Change in Jewish Oriental Ethnic Music in Israel", Popular Music, 5, pp. 199-223

Fletcher, P. 2001: World Musics in Context: A Comprehensive Survey of the World's Major Musical Cultures, Oxford: Oxford University Press.

Frith, S. (ed.) 1989: World Music, Politics and Social Change, Manchester: Manchester University Press.

Gans, H., 1979: "Symbolic Ethnicity: The Future of Ethnic Groups and Cultures in America", Ethnic and Racial Studies, Vol. 2, No.1, pp. 1-20.

Hesmondhalgh, D. 1998: "Globalization and Cultural Imperialism, A Case Study of the Music Industry", in: Kiely, R. and Margleet, P. (eds.), Globalization and the Third World, London & New York: Routledge.

Regev, M. and Seroussi, E. 2004: Popular Music and National Culture in Israel, Berkeley: University of California Press

Sollors, W. (ed.) 1989: The Invention of Ethnicity, New York: Oxford.

Stokes, M. (ed.), 1994: Ethnicity, Identity and Music: The musical Construction of Place, Oxford: Berg.

Tomlinson, J. 1991: Cultural Imperialism, A Critical Introduction, London: Pinter Publishers.

 

 

 

 

 

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×