טרנסגרסיה

Transgression

מתוך: הטבח , הגנב, אשתו והמאהב (1989) במאי: פיטר גרינאווי
From: The Cook, the Thief, His Wife & Her Lover (1989). Director: Peter Greenaway

מונח בביקורת התרבות המתאר מצבים של חריגה, הסגת גבול, חטא, איום על הסדר הציבורי, הפוליטי או האסתטי. הטרנסגרסיה עוסקת ברצון האנושי לחצות גבולות אסורים, בכללם גבולות הטאבו. היא בודקת באופן ביקורתי את השלמות והקוהרנטיות של הגוף האנושי הפיזי ושל הגוף החברתי, התקני, שבתוכו הוא משתקף. טרנסגרסיה היא אסטרטגיה של עודפות והקצנה המבקשת להרחיב את גבולות הניסיון האנושי.

המודל הטרנסגרסיבי מבקר את קיומם ההיררכי של ניגודים בינאריים כגון גבוה/נמוך, נורמלי/פרוורטי, מרכז/פריפריה, מצחיק/מאיים, טבעי/גרוטסקי, שלם/פרגמנטרי וכן הלאה. התרבות המערבית העדיפה, בגלוי או במובלע, צלע מסוימת בתבנית ניגודים זו. למשל: ערכים קוגניטיביים הנוגעים ב"משמעות" הועלו על נס והועדפו על פני ערכים אחרים שהבליטו את קיומו היצרי, ה"נמוך", של הגוף; הנורמלי הועלה על נס כהתגלמות הסדר הטבעי, בעוד הפרוורטי הוצג כסטייה מן החוק והטבע; השלמות הועדפה על פני החלקיות והפרגמנטריות, ההומוגניות של הגוף על פני ההטרוגניות וההיברידיות שלו וכן הלאה. הטרנסגרסיה פועלת כנגד מגמה זו. זהו מהלך חתרני שנועד לפרק את שלמותו של הגוף, לאיים על הטוהר של הצורה, לחתור להיברידיזציה מתמדת של הגוף הפיזי ושל הגוף החברתי. ערכים כגון תערובת, כלאיים, פירוק הגוף – יוצגו כאסטרטגיות של חריגה מול הקיפאון המחשבתי והגופני של התרבות.

ביסודו של המודל הטרנסגרסיבי עומדת התשוקה היתרה. היפר-תשוקה זו מופנית נגד קיפאונו של סדר תרבותי הפועל בשמם של אידאלים מרסנים וסובלימטיביים. מול "התשוקה הקטנה", הזוכה לייצוג, מוצגת התשוקה הטרנסגרסיבית ככוח דיוניסי גדול המשקף את נדודיה של התשוקה, את ניתוקה, את הדה-טריטוריאליזציה המתמדת שלה. הטרנסגרסיה מתייחסת אפוא לגוף שהוטען בתשוקה יתרה, שהתענגותו פורצת מגבולות בורגניים מוכרים: זהו ה-Jouissance – העונג המוקצן נוסח בארת (Barthes) ולאקאן (Lacan); העונג המאיים בעצם קיומו על המוסדות הקפיטליסטיים הבורגניים. אלה פועלים במגמה הפוכה: משקיעים ומגלמים את תשוקתם בפס הייצור הקפיטליסטי ובמוצרים הזורמים מתוכו. התשוקה הטרנסגרסיבית, לעומת זאת, אינה יצרנית; היא תמיד משאירה "שארית" של תשוקה בחוץ: בלתי נספגת, בלתי מיוצגת, תשוקה "הומלסית" שאין לה יעד או מוצא ולכן היא חורגת מן הסדר הליניארי, הסיבתי והאינסטרומנטלי של מכונת הייצור הקפיטליסטית.

ניתן על כן לומר כי הטרנסגרסיה היא סוכנת של כוחות טרום-קפיטליסטיים, טרום-יצרניים, המנוגדים לאינסטרומנטליזם הרציונלי בתור שכזה. כוחות הטרנסגרסיה מבליטים אפשרויות של פיצול התשוקה, כמו גם את ריבוי הגופים שמנסים לגלם אותה. תפיסת הגוף – הפרטי והציבורי – עוברת תהליך של פירוק ודקונסטרוקציה מתמדת, ובכך מאיימת על כוחות האורתודוקסיה (ע"ע דוקסה) המעוניינים בקיומו של הסדר ובהצגתו כמציאות "טבעית", בלתי שנויה במחלוקת, אשר תובעת לפיכך ציות (ע"ע מכונת תשוקה ; כלכלה ליבידינלית).

הטרנסגרסיה קשורה לחריגוּת: היא מבליטה את היסודות המלאכותיים של הגוף האנושי ושל הקיום האנושי; היא חושפת את ההבניה האידאולוגית העומדת ביסודן של תופעות "טבעיות". הטרנסגרסיה מצביעה על ההוויה הקרנבלית כמנגנון של פירוק (מצחיק/מאיים) של מנגנוני כוח פוליטיים. מוסד הקרנבל, כפי שהצביע עליו מיכאל באחטין (Bakhtin), אמור לספק מודל רנסנסי, פרה-מודרני, שמבקש להעמיד את המודל הגופני-קומי-גרוטסקי כאופציה נגדית, פרוורטית ו"הפוכה" (העולם בקרנבל מתואר כמי שהוצב "וראשו כלפי מטה") לאופציה הטבעית, הנורמלית, שמסתירה מאחוריה אידאולוגיה סמויה של דיכוי מעמדי וגזעי. שימוש בטכניקות קרנבליות פופולריות, או אפילו פורנוגרפיות, עשוי לשמש כאסטרטגיה פוליטית חברתית יעילה (באחטין, 1978; Bakhtin, 1968).

בתפיסה זו, הפנטזיה הוולגרית, פרי הניסיון של חיים ארציים, משמשת כמכשיר ביקורת בארבעה תחומים עיקריים: בתחום המבנים הנפשיים, בתחום הגוף האנושי, בתחום המרחב הגיאוגרפי ובתחום הסדר החברתי (Stallybrass and White, 1986: 3). תחומי ביקורת אלה יאפשרו היסטוריזציה מתמדת של הערכים: אזורים חדשים ייחשפו בעקבות הסגת גבול מאיימת או מענגת, ומאחורי הקווים הפרוצים יתגלו אפשרויות אחרות. אלה יבליטו את הקיום בבחינת התהוות או היעשות מתמדת (זהו ה-Becoming בפרשנותו של דלז לאליס בארץ הפלאות [Deleuze, 1993: 39-53]). הקיים מתגלה בממד הזורם, היחסי שלו, תוך התנגדות מתמדת לצמצום מקבע של הגדרה או "מצב" (Stamm, 1982: 55). כל אלה מציבים את הטרנסגרסיה כאופציה מנוגדת של שחרור, ריבויי ו"גופני", מול מגמות טרנסצנדנטליות, אוניברסליות וטוטליות, החותרות לגלות את המהות הפורמלית של הקיום ומזדהות במובן הרחב עם הפרויקט המודרניסטי. הטרנסגרסיה מצביעה אפוא על החריגה כמכשיר סימבולי רב עוצמה לבנייתה של אוטופיה ביקורתית חליפית.

דוגמאות לעיצובה של טרנסגרסיה חליפית נמצא כאמור בספריו של לואיס קרול (Carroll) הרפתקאות אליס בארץ הפלאות (1997) ומבעד למראה (1999), וכן ביצירתו של ז'ורז' בטאיי (Bataille) סיפורה של עין (בטאיי, [1928] 1997): מתכונת של רומן פורנוגרפי שגרתי, לכאורה, משמשת בידי בטאיי כמסגרת לניסוי פילוסופי בהיברידיזציה של הגוף, בערבוב הפתחים והיציאות שלו, בסילוף מכוון של המבנה הליניארי והפונקציונלי שלו – כל זאת כדי להעלות לדיון ביקורתי את "ידע הבשרים" שלנו מנקודת מבט פולחנית חלופית.

ניתן להרחיב את מסגרת הדיון באמצעות השוואה בין הפילוסופיה הטרנסגרסיבית לבין זו הטרנסצנדנטלית. הפילוסופיה הטרנסצנדנטלית מנוסחת במשנתו של הפילוסוף עמנואל קאנט (Kant). בהקדמתו למהדורה השנייה לספרו ביקורת התבונה הטהורה מסביר קאנט את הפער שבין הרוח המכירה ובין מושא ההכרה, וקובע: "כי לעולם אין אנו יכולים לחרוג, בכשרון ההכרה, מעבר לגבולות הניסיון שבאפשר; והרי זה עיקר עניינו של מדע זה" (קאנט, 1993: xix-xiv). ואולם, המדע משתמש במשפטים "טרנסצנדנטליים" (משפטים שאינם דנים על הדברים, אלא על המושגים האפריורים שבאמצעותם אנו תופסים את הדברים). אלה הם משפטים שאין הניסיון יכול להוכיח אותם. משפטים אלה מתארים את מה שמאפשר ומגביל בעת ובעונה אחת את ההכרה. המדובר בחוקים קבועים, אוניברסליים, בלתי תלויים בזמן, בהיסטוריה, בהקשר תרבותי וכן הלאה.

קאנט דוחה אפוא את יכולתנו לחרוג מן המגבלות שמטילה עלינו הכרתנו; מישל פוקו (Foucault), לעומתו, "מתכתב" עם הנחות קאנטיאניות אלה במאמרו "הנאורות מהי?" (פוקו, 1997: 98-79) אך מגיע למסקנות רדיקליות חדשות. בהתייחסו למאמרו של קאנט מ-1784, שגם כותרתו היא ה"נאורות מהי?", מגלה פוקו יחס אמביוולנטי כלפי הפרויקט של קאנט ושל הנאורות. מצד אחד, הוא מקבל את עמדתו הביקורתית של קאנט; מצד שני, הוא טוען כי אין לקבל את עמדתו האפריורית, הטרנסצנדנטלית, וכי יש להפעיל את שאלת הגבולות, כלומר לערוך את הבדיקה ההיסטורית של שאלת החריגה המשתנה מגבולות אלה: "ליצור אתוס פילוסופי שנוכל לאפיינו כביקורת מתמדת של הקיום ההיסטורי שלנו" (פוקו, שם: 89); "[…] אבל אם השאלה הקאנטיאנית ביקשה לדעת מהם הגבולות שההכרה חייבת לוותר על חריגה מהם, נראה לי שהשאלה הביקורתית, היום, צריכה להיהפך לשאלה חיובית: בתוך מה שניתן כאוניברסלי, הכרחי, מחייב – מה חלקו של הייחודי, המקרי, מה שהינו תוצאה של אילוצים שרירותיים? מדובר, בסיכומו של דבר, בהפיכת הביקורת המתנהלת בדרך של הגבלה הכרחית לביקורת מעשית הלובשת צורה של חריגה אפשרית" (פוקו, שם: 92). מטרתו של פוקו היא אפוא להגדיר תנאים היסטוריים משתנים, ליצור מחקר גנאלוגי של האופן שבו ניתן להיחלץ ולחרוג – כל פעם מחדש – מן ההכרחי והמגביל: חריגה זו היא הטרנסגרסיה.

מקורות

באחטין, מ' 1978: סוגיות הפואטיקה של דוסטויבסקי, תרגום: מ' בוסגנג, תל אביב: ספרית פועלים, עמ' 140-105.

בטאיי, ז' [1928] 1997: סיפור העין, תרגום: מ' קדישזון, תל אביב: בבל.

פוקו, מ' 1997: "הנאורות מהי?", בתוך: בשארה, ע' (עורך), הנאורות – פרוייקט שלא נשלם? שש מסות על נאורות ומודרניזם, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 98-79. 

קאנט, ע' 1993: ביקורת התבונה הטהורה, הקדמה למהדורה שנייה, תרגום: ש"ה ברגמן ונ' רוטנשטרייך, ירושלים: מוסד ביאליק, עמ' xix-xiv.

קרול, ל' 1997: הרפתקאות אליס בארץ הפלאות, תרגום: ר' ליטוין, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

— 1999: מבעד למראה: ומה אליס מצאה שם, תרגום: ר' ליטוין, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

Bakhtin, M. 1984: Rabelais and his World, trans. H. Iswolsky, Cambridge, MA: The MIT Press.

Deleuze, G. 1993: The Deleuze Reader, Boundas, C. V. (ed), New York: Columbia University Press.

Stallybrass, P. and White, A. 1986: The Politics and Poetics of Transgression, London: Methuen.

Stamm, R. 1982: "On the Carnivalesque", Wedge, 1, pp. 47-55.

תאור / מקור התמונה:

מתוך: הטבח , הגנב, אשתו והמאהב (1989) במאי: פיטר גרינאווי
From: The Cook, the Thief, His Wife & Her Lover (1989). Director: Peter Greenaway

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×