מרחב ציבורי (באדריכלות)

(Public Sphere (in Architecture

ככר דיזנגוף בתל-אביב. תחילת שנות השמונים. צלם: דוד רובינגר

מונח מתחום האדריכלות והתכנון האורבני. המרחב הציבורי שייך לרשות הרבים ואילו המרחב הפנימי, הפרטי, שייך לרשות היחיד (הבית). המרחב הציבורי נבדל מן המרחב הפרטי בכך שהוא מעניק למשתמשים בו משאבים אוניברסליים העולים בקנה אחד עם זכויות וצרכים יסודיים כגון חופש התנועה, הזכות לנוף, אפשרות לסולידריות קהילתית ודיאלוג בין הבריות. העיר המופרטת (תוצאה של הקצאת שטחים למקומות סגורים כגון קניונים) נוגסת במרחב הציבורי ופוגעת בתנועה הספונטנית בתוכו. סוגיית המרחב הציבורי היא סוגיה פוליטית, הנוגעת לצדק חלוקתי וליחסי הכוח בין הקבוצות המשתמשות בו.

המרחב הציבורי קיים כמרחב פיזי וטריטוריאלי. הוא מאפשר לפרט, או מונע ממנו, לממש את עצמו כחבר בקהילה. המשתמשים צורכים את המרחב הציבורי, נעים בתוכו ומייצרים באמצעותו אוסף של משמעויות הנוגעות לחייהם כחברים בקהילה חברתית ופוליטית, ממשית ומדומיינת. מרחב מעין זה הוא כיכר העיר, השוק, הרחוב, הפארק, המתחם, השכונה, העיר, המדינה, האומה וכדומה (ע"ע חיי היומיום). מקומות אלה נתפסים כנכסים סמליים, "שטחים של איכות", שהם ביטוי לזכויות יסוד שהציבור מחזיק בהן. המרחב הציבורי נתפס אפוא כמשאב העומד לרשות הכלל ותורם לאיכות חייו. איכות זו מתורגמת למושגים כגון "ריאות ירוקות", זכות לנוף, יכולת לתנועה חופשית וספונטנית במרחב, אפשרות למפגשים אקראיים ומתוכננים עם חברי הקהילה ועוד (ע"ע סביבה ; אקולוגיה).

המרחב הציבורי מבליט את קיומו החברתי של הפרט ומעודד אותו לקחת חלק פעיל בחיי הקהילה. דגם זה מוכר עוד מתקופת יוון העתיקה. היוונים ראו בכיכר השוק – האגורה – דוגמת מופת למרחב ציבורי מעין זה, שבתוכו מתנהלים חיים קהילתיים תוססים: יחסי מסחר, תקשורת בין-אישית, חילופי דברים פוליטיים, ויכוחים פילוסופיים וכיוצא בזה. מרחב כללי זה מאפשר ליחיד להיפגש עם רעיונות מגוונים ועם אפשרויות אנושיות אחרות – כל זאת באווירה נינוחה ולא רשמית, משוחררת מן החשיבה הפורמלית המאפיינת מוסדות ציבוריים אחרים, כגון בתי ספר, בתי חולים ומוסדות ממשלתיים.

אפשר להשוות בין האגורה לבין מרחב קהילתי עכשווי הקרוי "מתחם". המתחם הוא אזור אורבני המוגדר על-ידי גבולות פיזיים המייחדים והמבליטים אותו ביחס לאזורים שמסביב. המתחם מורכב מקבוצת בתים, כיכר, גינה, בית ספר, מרכז מסחרי וכיוצא בזה. זהו מעין "כיס" שנוצר בין רחובות צדדיים המסתעפים מרחוב מרכזי ובסופו של דבר (לאחר עיקול מסוים) שבים ומתכנסים אליו. המתחם הוא יחידה אורבנית בעלת "צבע" ותווי זיהוי אופייניים הנוטעים בקרב תושביה תחושה של קהילתיות. קהילה זו היא יחידה הדוקה יותר מן ה"שכונה". בשני המקרים התוצאה היא תחושת שייכות למקום, שותפות אינטימית ודיאלוג פורה שמניע עשייה בתוך המרחב הציבורי.

המרחב הציבורי האידאלי הוא משאת נפשו של המתכנן האורבני. שאיפה זו בולטת ביתר שאת בימינו, באווירת האינדיווידואליזם וההסתגרות בבית הפרטי או במרחב הדמיוני של הרשת. תפקידו של המתכנן העירוני "לשלוף" אנשים מתוך הקונכייה הביתית המדומה שלהם ולפתותם לחזור אל המרחב הציבורי הממשי. מרחב פיזי מעין זה יאפשר פעילות חברתית ערה, יעודד אקטיביזם תרבותי, יאפשר מגעים בין בני אדם הנפגשים אלה עם אלה לשם הנאת השיחה או לשם עשייה משותפת. כשתנאים אלה מתקיימים, יכול המרחב הפיזי הטריטוריאלי להכיל את המרחב הפוליטי הקונספטואלי; הוא יכול לספק מגוון של אפשרויות שבאמצעותן לומד הפרט על קיומו הסימבולי בתוך הקהילה שבה הוא חי.

עד כאן שרטטנו את הקווים הרצויים של המרחב הציבורי, אך אין זה סוד כי לאוטופיה זו אויבים רבים. המכשול המרכזי הראשון הוא הריבוד המעמדיגזעי-כלכלי, המביא לחלוקה בלתי שוויונית של משאבים, בין השאר, במרחב הציבורי (ע"ע שוליים/מרכז). כך תובע לעצמו הצפון (האזור החזק) זכויות ונכסים רבים יותר, בהשוואה לאזורים החלשים של העיר – האיזורים הדרומיים. אזורים אלה מנועים לעתים מזכויות יסוד, כגון אוויר חופשי, מרחב פתוח ונוף. הם מאוכלסים בצפיפות, מוזנחים ברמת התשתיות והפיתוח הסביבתי, מקרינים תחושה של פסיביות וייאוש – מנת חלקם של התושבים המוחלשים והמוכפפים הדרים בסביבה. אפשר להדגים את הפער הזה באמצעות המרחק שבין "צפון תל אביב" (לב העיר, מרכז העיר ושכונות עבר הירקון) לבין דרום העיר (שכונת התקווה, שכונת שפירא ועוד). פער זה מחריף אם עורכים השוואה בין המרחב הציבורי שעומד לרשות תושבי יפו לבין זה העומד לרשות תושבי תל אביב. "תל אביב-יפו", העיר שחוברה לה יחדיו באופן פורמלי, מכחישה את מצב הכיבוש התרבותי שבבסיסה (החלפת שמות הרחובות והשדרות לשמות עבריים) (רוטברד, 2005).

נוסף על פערים אלה, קיימת גם סוגיית ההפרטה. הקפיטליזם התאגידי נוטה להשתלט על מרכזי הערים ולפלוש למקומות שיועדו פעם למרחב הציבורי. כך נחסם המרחב הציבורי על-ידי "נוף המגדלים" האטומים לסביבה המקומית. דוגמה נוספת היא הפרטת העיר לטובת הקניונים. מבנים אלה סגורים לרצף הטבעי של הרחוב, מתעלמים מעצם קיומו, מן התנועה הספונטנית הזורמת בעורקיו. גם "רחובות הולנדיים", הסוגרים את המרחב הציבורי והופכים אותו למתחם פרטי המקיף לעתים שכונות שלמות, מאפיינים מגמה זו. שכונות היוקרה מסתגרות מפני הזרימה הטבעית של העיר ונוקטות ביחס אליה עמדה כוחנית של סינון ופיקוח. דוגמאות אלה ממחישות את הפער שבין הרצוי למצוי ומשרטטות את קווי המתאר של תהליך ארוך שסופו המצופה הוא צמצום פערים ושוויון בזכויות ובחלוקת משאבים ציבוריים.

חשוב לחזור ולהבליט את תפקידו הפוליטי והאידאולוגי של המרחב, כלומר את קיומו כמשאב שאופן סימונו וייצוגו מייצרים יחסי כוח: "לארגון וסימון המרחב יש חלק גדול באופנים שבהם כל חברה מנהלת את אזרחיה ואת פעילותיהם השונות. ארגון המרחב והשימושים השונים בו כוללים הפצה של ייצוגים, הקצאת מקומות, חלוקת זמן, ארגונו והשליטה בו, הנכחה של דוברים, היגדים ודפוסי היגד, ארגון אפיקי תנועה, יצירה של מקומות נראות ושליטה בהם" (אזולאי, 1999: 75). המרחב הפיזי מכונן מרחב סימבולי מופשט, המכונה על-ידי פייר בורדייה (Bourdieu) בשם הביטוס –  סך הכשירויות המורות לשחקן בשדה נתון כיצד עליו לפעול, כיצד עליו "לשחק" בחוקי השדה המדעי הנתון (אזולאי, שם: 83).

את תהליך הפוליטיזיציה של המרחב הישראלי אפשר לבחון באמצעות שני מרחבים נפשיים ששכנו בעבר בטריטוריה אחת: מרחב הסְפָר (Frontier) ומרחב הפריפריה. מרחב הספר הוצג כארץ פראית, לא נודעת, שמקבלת על עצמה את עול הכיבוש הנאור של האדם הציוני. האחרון פועל לכאורה לשם שיפור חייהם של של כל המעורבים בדיאלוג שבין הכובש לנכבש, בין החלוץ ליליד המקום. רטוריקה זו אפשרה את כיבושו של המרחב הזר והעוין תוך הצגת התהליך כמעשה של קולוניאליזם נאור. בעקבות הכיבוש הפיזי בא גם הכיבוש הסימבולי: "האלמנט המקומי" (הערבי הפלסטיני) הוצג כחסר לגיטימציה ובלתי כשר למרחב משלו. לתהליך זה התלווה שילוט שונה של המרחב היהודי והמרחב הערבי, במטרה ליצור ביניהם התבחנות ערכית. אסטרטגיה זו ננקטה כדי להמעיט בשילוט/ייצוג של מרחב הזיכרון הערבי תוך ניסיון לגרום לדעיכתו ולמחיקתו (קדמן, 2008).

גם הפריפריה סומנה מלכתחילה כמרחב אני/אחר. אף כי מבחינה גיאוגרפית היא שכנה באותם אזורים שיועדו להיות ראש החץ של אידאולוגיית הסְפר הציונית, הרי שמבחינה מעשית אזורי הפריפריה היו אזורים נחשלים שסבלו מהזנחה כלכלית, חברתית ותרבותית, והיוו באופן אירוני את היפוכם השלם של קיבוצי הספר שלידם. מרחב הפריפריה, שמודעותו העצמית גברה החל משנות השבעים, ביקש להגדיר את עצמו במונחים השונים מן האידאולוגיה הציונית-חילונית. אחת הדרכים לכך היתה, למשל, כינונם של "מקומות מקודשים", אלטרנטיביים, לדוגמה, קברו של הבאבא סאלי בנתיבות.

לסיכום, אפשר לומר כי פוליטיקה של אי-שוויון הנחתה את אופן חלוקתו של המרחב הציבורי בישראל. יש הרואים בחלוקה זו מכשיר שלטוני שנועד להרחיב פערים חברתיים. המודעות לקיומה של פוליטיקה כוחנית זו עשויה לסמן מפנה שבעקבותיו ניתן יהיה לפעול לצמצום פערים פוליטיים, כלכליים ופסיכולוגיים במרחב.

מקורות

אזולאי, א' 1999: אימון לאמנות, ביקורת הכלכלה המוזאלית, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, המכון הישראלי לפואטיקה ע"ש פורטר, אוניברסיטת תל אביב, עמ' 82-71.

חתוקה, ט' 2008: רגעי תיקון: אלימות פוליטית, ארכיטקטורה והמרחב העירוני בתל אביב, תל אביב: רסלינג.

קדמן, נ' 2008: בצדי הדרך ובשולי התודעה, תל אביב: ספרי נובמבר.

רוטברד, ש' 2005: עיר לבנה, עיר שחורה, תל אביב: בבל.

 

 

Jameson, F. 1997: "Is Space Political?", in: Leach, N. (ed.), Rethinking of Architecture, London, New York: Routledge, pp. 255-271

 

 

תאור / מקור התמונה:

ככר דיזנגוף בתל-אביב. תחילת שנות השמונים. צלם: דוד רובינגר

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×