פופולרית (מוזיקה), מוזיקת פופ

Popular Music, Pop Music

from With the Beatles album cover

מונחים המאגדים בתוכם סוגים שונים של מוזיקה שהגיון הייצור והצריכה שלהם הוא מסחרי: המוזיקה הפופולרית מיוצרת, מופצת ומשווקת לפי צורכי השוק. היא עשויה מנוסחאות קליטות וסגורות המבליטות יסוד סמכותי של קצב (ביט) ותנועה. מוזיקה זו נועדה לקלוע מראש לטעמם של קהלים שונים. כשם שהגיון הייצור של הפופ הוא כלכלי, כך גם הגיון הקליטה שלו על-ידי הקהל: הקהל צורך מוזיקה זו משום שהיא משרתת את תרבות הפנאי, וזו רותמת את ההמון להזדהות סבילה עם אידאולוגיה של ייצור ועבודה. כנגד עמדה שיפוטית ואליטיסטית זו, המאפיינת את מבקריה של המוזיקה הפופולרית, ניתן להציג עמדה הטוענת כי המוזיקה הפופולרית והמעטפת התרבותית-כלכלית המקיפה אותה (הופעות, פוסטרים, מגזינים, סרטים וכן הלאה) תורמות לפוליטיקה של זהויות בקרב תת-תרבות הנוער. ואולם, עמדה אופטימית זו עשויה להיגנז לנוכח העובדה כי תרבות הנוער, האלטרנטיבית כביכול, משווקת באפיקיה השונים של תעשיית התרבות.

המונח "מוזיקה פופולרית" מתייחס למוצרים שהם חלק בלתי נפרד מפס הייצור התרבותי של הקפיטליזם. המוזיקה היא חלק ממנגנון ייצור תעשייתי, המפיק זרם של סחורות – שאותן יש לשווק ולמכור להמונים. הגיון הייצור של המוזיקה הפופולרית הוא אפוא הגיון הייצור הכלכלי, שחלים עליו כללי השוק. מוצרים אלה לא נועדו מלכתחילה להיות מוצרים אותנטיים המניעים אותנו מבחינה אסתטית או משפיעים עלינו ברמה הפוליטית. תפקידם אינסטרומנטלי גרידא: לגרום לנו לציית לחוק הייצור וההפצה של הסחורות. אולפני ההקלטות, תעשיית התקליטים והדיסקים, רשתות של ההפצה והמכירה (בכללן תאגידי הענק של המוזיקה) – כל אלה הם ארגונים ומוסדות העוסקים באופן סדיר באספקת הסחורה המוזיקלית למיליונים של צרכנים הרעבים ל"סחורה החדשה", לסגנון המוזיקלי האופנתי וכדומה (Frith, 1981) (ע"ע תרבות המונים).

אפשר להבחין בין "מוזיקה פופולרית" לבין "מוזיקת פופ". השימוש במונח "מוזיקה פופולרית" מתייחס למגוון רחב מאוד של סגנונות. המונח "מוזיקת פופ" מתייחס לסגנון מובחן יותר: מוזיקה בעלת אופי קליל וקליט, המבליטה את הפיתוי הרגשי של המאזין. מוזיקה זו עומדת מול סגנונות "כבדים" יותר, לדוגמה: תתי-ז'אנרים מסוימים ברוק, בבלוז ובהיפ-הופ. הגיון הייצור של מוזיקה פופולרית מתאים לתבנית קבועה, שיסודותיה משתנים רק באופן שולי משיר לשיר. מדובר בפס ייצור הפולט מוצרים המשועתקים והמופצים על ידי אמצעי תקשורת ההמונים. מוצרים אלה נצרכים על-ידי קהל פסיבי ושמרני שאינו שוחר חידושים ואינו חפץ שהמוצר המוזיקלי יערער את השקפת עולמו (Goodwin, 2000). פס הייצור מבטיח לא רק את הסטנדרטיות של המוצרים אלא גם את הסטנדרטיות של הקליטה: קליטה של יצירה מוזיקלית חדשה נתפסת כמי שתורמת לתרבות הפנאי, והאחרונה רתומה כל כולה למטרה של הרחקת הצרכן מעמדה של התנגדות או מרד בשיטה. תפקידה של המוזיקה הוא להעמיק את המציאות הקונפורמיסטית שבה שרוי הצרכן; לתרום להסתגלותו המהירה באמצעות מוצרים מוזיקליים מוכרים, לספק לו אישור ונחמה, ובצד זאת להרחיק אותו מכל מחשבה על משמעות חייו, על בחירותיו האסתטיות, הפוליטיות וכדומה (Adorno, [1951] 1994).

על פי תפיסה זו המוזיקה הפופולרית היא חלק בלתי נפרד ומרכזי מחרושת התרבות שעליה דיברו אנשי אסכולת פרנקפורט. מול המוזיקה הממוסחרת הנענית לדרישות הקפיטליזם ניתן להציב מוזיקה אחרת המסמנת אלטרנטיבה. מוזיקה זו היא המוזיקה הקלאסית האמנותית, בגרסתו של אדורנו

(Adorno, [1948] 1973; [1938] 2002; [1951] 1994),  הג'אז, על-פי סטיוארט הול (Hall and Whannel, 1964), ומוזיקת פולק (Folk Music), על-פי רוסלסון (Rosselson, 1979: 40-41). סוגי מוזיקה אלה מבקשים לחולל שינוי משמעותי בעולמו של המאזין. עליהם ניתן להוסיף זרמים מסוימים ברוק ובהיפ-הופ, שגם להם יומרות פוליטיות המנערות את המאזין מהשקפת עולמו הקפואה. גם סגנון הפאנק והפוסט-פאנק מהווים סגנונות אלטרנטיביים המתריסים נגד המתקתקות המובנת מאליה של מוזיקת הפופ. החיספוס המינימליסטי והאירוני של הפאנק סימן אפשרויות ביקורתיות שיצרו עמדה של "זעם מוזיקלי ופוליטי" מול התרבות הבורגנית הדשנה של הפופ המסורתי.

ואולם מול בינאריות זו, המבוססת על שרשרת ניגודים בין הגבוה לנמוך, בין הראוי לבזוי, בין המשמעותי לבין התעשייתי, ניתן להציג גישה אחרת הנוטה יותר חסד לתרבות הפופולרית בכלל ולמוזיקה הפופולרית בפרט. גישות אלה עולות מתוך לימודי התרבות. אלה מצביעים על תרומתה החיובית של המוזיקה המסחרית במונחים של יצירת זהות. בהתאגדות סביב ההערצה למוזיקה ולטקסים הנלווים אליה נוצרת תת-תרבות חדשה – תרבות הנוער: המוזיקה מספקת לנוער מעין "בדיון מנחה" (Guiding Fiction) שבאמצעותו ניתן לגבור על קונפליקטים רגשיים, מיניים ופוליטיים (הבידג', [1979] 2008 ;Hall and Jefferson, 1976)  המוזיקה יכולה לשרת קבוצות מיעוט ולהציע להן סיסמה רגשית וזהות תרבותית (Frith, 1996). על-פי גישה זו, לא ניתן לטעון כי צרכניה של המוזיקה הפופולרית הם צרכנים פסיביים, אשר אינם בוררים בין המוצרים השרירותיים שהם קונים מידיה של ה"שיטה"; הקהל בוחר במוזיקה התואמת את האינטרסים ואת הצרכים הרגשיים שלו. חובבי המוזיקה הפופולרית משמשים, אם כן, כ"פרשני תרבות" לגיטימיים. הם לעתים מדברים בשמה של תרבות נגד: מטרתם היא להחיות ולרענן את התרבות הרשמית הקפואה השייכת לדור ההורים. יחד עם זאת ראוי להזכיר כי: (א) תנועות הנגד היו פטריארכליות ביסודן, ורק לעתים נדירות יחסית יצרו תופעות אלטרנטיביות כגון "להקות בנות" (למשל, ה"ספייס גירלס" ובישראל – "המכשפות"). (ב) תרבות הנגד – היא עצמה משמשת כמנוף שיווקי של מוזיקת הפופ, ולכן האלטרנטיביות שלה מפוקפקת; היא משרתת לעתים קרובות את הכוחות השולטים בשדה המוזיקה (ע"ע מוזיקת עולם ; טראנס ; טכנו).

 

מקורות

הבידג' ד' [1979] 2008: תת-תרבות פאנק: משמעותו של סגנון, תרגום: ר. כהן, תל-אביב: רסלינג

Adorno, T. W. [1948] 1973: The Philosophy of Modern Music, trans. A. G. Mitchell and W. V. Blomster, London: Sheed and Ward.

— [1951] 1994: "On Popular Music", in: Storey, J. (ed.), Cultural Theory and Popular Culture: A Reader, New York: Harvester Wheatsheaf, pp. 197-224.

— [1938] 2002: Essays on Music, trans. S. H. Gillespie, Berkeley: University of California Press, pp. 288-317.

Fiske, J. 1989: "Popular Texts", in: Understanding Popular Culture, London: Routledge, pp. 103-128.

Frith, S. 1981: Sound Effects: Youth, Leisure, and the Politics of Rock'n'roll, New York: Pantheon.

— 1987: "Towards an Aesthetic of Popular Music", in: Leppert, R. and McClary, S. (eds.), Music and Society: The Politics of Composition, Performance, and Reception, Cambridge: Cambridge University Press

— 1996: Performing Rites: On the Value of Popular Music, Cambridge, MA: Harvard University Press.

Gans, H. J. 1999: Popular Culture and High Culture: An Analysis and Evaluation of Taste, New York: Basic Books.

Gendron, B. 1986, "Theodor Adorno meets the Cadillacs", in: Modleski, T. (ed.), Studies in Entertainment: Critical Approaches to Mass Culture, Bloomington: Indiana University Press.

Goodwin, A. 2000: "Sample and Hold: Pop Music in the Age of Reproduction", in: Frith, S. and Goodwin, A. (eds.), On Record: Rock, Pop and the Written Word, London: Routledge, pp. 258-274.

Hall. S. and Whannel, P. 1964: The Popular Arts, London: Hutchinson.

Hall, S. and Jefferson, T. (eds.) 1976: Resistance Through Rituals: Youth Subcultures in Post War Britain, London: Hutchinson.

Regev, M. 2001: "Rockization: Diversity Within Similarity in World Popular Music", in: Beck, U., Szneider, N. and Winter, R. (eds.), Global America? The Cultural Consequences of Globalization, Liverpool: Liverpool University Press, pp. 222-234.

Rosselson, L. 1979: "Pop Music: Mobiliser or Opiate?", in: Gardener, C. (ed.), Media, Politics and Culture: A Socialist View, London: Macmillan, pp. 40-41.

Taylor, T. 1997: Global Pop: World Music, World Markets, London: Routledge.

 

 

 

 

תאור / מקור התמונה:

from With the Beatles album cover

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×