פטריארכיה, פטריאכליות

Patriarchy

מתוך: פאדרה פאדרונה, 1977. במאים: האחים טוויאני.

שלטון האב בתרבות. באנתרופולוגיה, השלטון האבסולוטי של "זקני השבט" ב"אחרים" – הצעירים, הנשים והילדים שתחת חסותם; בנצרות, מוסדות הדת. החל משנות השבעים של המאה ה-20 עומדים מונחים אלו במרכז הביקורת הפמיניסטית: הטענה כי העיקרון המארגן של התרבות מושתת על שליטה והעצמה של הגבר ועל ניצול ודיכוי האישה. ביקורת נוקבת נמתחת על מציאות שבה לגבר יש גישה למשאבים ולנכסים ממשיים וסימבוליים בעוד הנשים מופלות לרעה בכל מערכות החיים: בפוליטיקה, בחברה, באמנות וכן הלאה. הפרויקט הפמיניסטי מבקש לערער את הסדר הפטריארכלי המושתת על יחסי ניצול וכוח.

הפמיניזם מנסה להילחם במגמה הפטריארכלית, ובעיקר לחצוב דרכים חדשות להבניית הסובייקטיביות, דרכים שלא תעבורנה דרך הנורמות הגבריות השולטות. הוא מבקש לבקר את העמדה הבינארית האופיינית לסובייקט הגברי, שבמסגרתה נדחקת האישה לתפקיד של "האחר": השולי, המוכחש, הטריוויאלי או הבדוי. הפמיניזם נלחם בעליונות שמיוחסת לערכים גבריים: עוצמה פיזית "טבעית" וכן עוצמה סימבולית שנוצרת באמצעות זיהוי הגבריות עם גבורה, כוח, ראשוניות ויסודנות (Foundationalism). זוהי מלחמה במשטר הדיכוי, שעל-פיו הגבר הוא קנה מידה ראשוני של המציאות, והאישה היא רק תוצאה או הסתעפות משנית של "החוק הגברי" (ע"ע גיבור).

ביקורת פמיניסטית זו מתנקזת אל הפרויקט הפוסט-סטרוקטורליסטי שבמרכזו ערעור רדיקלי על הנחות מהותניות בשאלת הגבריות והנשיות. הנחות אלה נתפסות כנוחות לגבר, משום שהן מנציחות את קיומו המובן מאליו, הטבעי והמהותי. האישה, לעומת זאת, נתפסת כאלגוריה צרופה של המלאכותי, המתחזה והשקרי. הנחות ביקורתיות אלה מובילות לאסטרטגיות פעולה שונות. חלק מן הביקורת הפמיניסטית פונה לבחון את הממד הפטריארכלי מנקודת מבט פסיכולוגית (Mitchell, 1974). זו מצביעה על הדואליזם שנוהג הגבר במרכיבים ה"נשיים" של הווייתו: הרצון לשליטה על נשים הוא ביטוי סמוי לפחד הסירוס ולחרדה מפני ההומוסקסואליות הלטנטית המצויה במבנה הגבריות (ע"ע גבריות חדשה). תיאוריות אחרות, המושפעות מלאקאן (Lacan), מבליטות את עוצמתן הפרה-אדיפלית של הנשים, את יכולתן לחוות את ההתענגות שלהן, את ה-Jouissance שלהן, במובן המיני ובמובן האמנותי, כנגד הקיפאון הסימבולי, המושגי שבו שרוי הגבר (ע"ע עונג/הנאה). גישות נוספות, המושפעות מתיאוריית הכוח של פוקו (Foucault), בודקות באופן ביקורתי את עיצובה הטקסטואלי של האישה בתוך השיח הגברי השולט (McNay, 1992).

שאלת מפתח אחרת נוגעת לזיקה שבין ביקורת הפטריארכיה לבין מעגלים אידאולוגיים אחרים שבהם נחווית התרבות בממד של דומיננטיות, כפייה וכוח, למשל בהקשר של הבדליםמעמדיים וגזעיים. לפי תפיסה זו, ניצול פטריארכלי מצטלב עם ניצול מעמדי ועם ניסיון לדומיננטיות של גזע. לשון אחרת: תופעות כמו שוביניזם וסקסיזם (האפליה והדיכוי של הנשים לאורך ההיסטוריה תוך התמקדות במיניותן), המדגישות את השפלתה של האישה, אינן מנותקות מהרצון לבוז לגזע אחר ולשלוט בו. המסקנה מכך היא כי יש להילחם בפטריארכיה הגברית כחלק בלתי נפרד ממאבק גזעי ומעמדי.

צורות הדיכוי שפועלות בחסות הפטריארכיה מבנות זהות קולקטיבית שבמרכזה הזכר – הלבן –הקפיטליסט, שפועל בתוך מערכת אינסטרומנטלית ורציונלית המשמרת את עליונותו (Barrett, 1980). לכך יש להוסיף גם את הממד הפוסט-קולוניאלי שהציעו אדוארד סעיד (Said), הומי באבא (Bhabha) וגיאטרי צ'קרוורטי ספיבק (Spivak, 1987). הוגים אלה מדגישים את מקומה של הלאומיות והזהות התרבותית בכל מערך של דיכוי.

עוצמתו של המונח "פטריארכליות" טמונה ביכולת לזהות את הדומיננטיות הגברית על ציר של ראשוניות, שליטה ו"אמת", וכן להצביע על דחיקתו של האחר הנשי לתפקיד המאשר או מכחיש את המבט הגברי הראשוני. מול המיתוס הגברי של הומוגניות ואמת מציב הפמיניזם את מיתוס השוני והריבוי. האישה הביקורתית תייצג על כן עמדה רדיקלית, המצטיינת בהטרוגניות, בהקצנה, בתיאטרליות מופגנת, ביצירתיות אנטי-ליניארית (היגיון וליניאריות נתפסים כמחוז שלטונו המובהק של הגבר). סדר יום זה תואם בקווים כלליים את סדר היום הפוסטמודרני ומצביע על אפשרויות של שיתוף פעולה בין שני הפרויקטים (גורביץ' 1997; Ebert, 1991) (ע"ע מסקרייד).

ואולם גם בגישה ביקורתית זו קיימת סכנה. זו טמונה בעצם הרצון (המודע או הלא מודע) להפוך את המונח למילת מנטרה עריצה היוצרת לחץ לניתוח חד-ממדי, מכניסטי, של יחסי הכוח בין המינים: אסור שהמושגים "פטריארכיה" ו"פטריארכליות" יהפכו למטבע לשון "אוטומטי" המנוצל לביקורת זריזה מדי של מוסדות הכוח בתרבות. חלק מן הפתרון טמון כנראה בהצעה לבחון את הסוגיה הפטריארכלית בתוך הקשר מסוים, כמקרה בפני עצמו (Rubin, 1975). בצורה זו ניתן לאתר את הסכנה הנעוצה ב"טוטליות" ולפרקה. פירוק זה מערער את מושג הנשיות כישות אוניברסלית ומהותנית, כשם שהוא מערער את הטוטליות של הזהות הגברית (ע"ע גבריות חדשה). במקום זאת נרצה לדבר על רצף של הבדלים שבאמצעותם אפשר להילחם בנטייה להכללה ולמהותנות. במילים אחרות, רצוי להימנע משימוש במונח "פטריארכיה" כסיפור-על, במובן הפוסטמודרני של המושג, שטבע ז'ן פרנסואה ליוטאר (Lyotard). התיאורטיקניות הפמיניסטיות של שנות השמונים של המאה ה-20 – אוולין ברוקס היגנבותם (Higginbotham) דונה הרוויי (Haraway), צ'נדרה טלפדה מוהנטי (Mohanty), צ'לה סנדובל (Sandoval) ואחרות – אכן מנסות ללכת בנתיב זה, תוך ניסיון להימנע מן ההקשר הממַחְלֵט הגורף: לכתוב מחדש את ההיסטוריה של הפטריארכליות כהליך של משא ומתן בתוך התרבות; הנשיות נחשפת כעת כרצף של הבדלים המעודדים ריבוי של אפשרויות.

 

מקורות

גורביץ', ד' 1997: "פמיניזם ופוסטמודרניזם" בתוך: פוסטמודרניזם: תרבות וספרות בסוף המאה ה-20. תל אביב: דביר, עמ' 160-131.

 

 

Barrett, M. 1980: Women's Oppression Today, Problems in Marxist Feminist Analysis, London: Verso, New Left Books.

Ebert, T. L. 1991: "The 'Difference' of Postmodern Feminism", College English, 53 (8), pp. 886-904.

McNay, L. 1992: Foucault Feminism: Power, Gender and the Self, Boston: Northwestern University Press.

Mitchell, J. 1974: Psychoanalysis and Feminism, New York: Random House.

Rubin, G. 1975: "The Traffic in Woman: Notes Toward a Political Economy of Sex", in: Reiterl R. R. (ed.), Towards an Anthropology of Women, New York: Monthly Review Press, pp. 157-210.

Spivak, G. C. 1987: In Other Worlds: Essays in Cultural Politics, New York: Methuen.

 

 

 

תאור / מקור התמונה:

מתוך: פאדרה פאדרונה, 1977. במאים: האחים טוויאני.

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×