מינימליזם (באמנות ובאדריכלות)

(Minimalism (in Art and Architecture

Vivienda y Estudio de Arquitectura en Formentera por Maria Castello

(1) מגמה באמנות החותרת לפישוט הצורה, הצבע והקומפוזיציה. המינימליזם מאפיין את התנועות המודרניסטיות באמנות ובאדריכלות מראשית המאה ה-20: התנגדות לקישוטיות, הרצון לראות בהפשטה הגיאומטרית קריטריון לשיפוט ערכי של המציאות. סיסמת הקרב המודרניסטית "Less Is More" אפיינה את הגישה והיתה בסיס לפרקטיקה שלה: יצירת אמנות מופשטת, רציונלית ואוניברסלית המשתלבת במגמות האוטופיות הכלליות של המודרניזם; (2) זרם באמנות שנות השישים של המאה ה-20 אשר חרת על דגלו אסתטיקה של צמצום: יצירת אמנות שחלקיה פשוטים, גימור אנונימי וכמו-תעשייתי, הבלטת המשטח החיצוני ועוד. המינימליזם התריס נגד מושגים כגון עומק, מורכבות ומשמעות. האמנות המינימליסטית הצטמצמה לכדי "חומר" (אובייקט) התופס מקום בחלל; (3) סגנון באדריכלות של שנות התשעים: האדריכלות המינימליסטית החדשה, שכונתה גם אדריכלות ההיי-טק, ניכרה בסגנונה הקר, האלגנטי והמונוכרומטי – סגנון התואם את האידאולוגיה של עידן הגלובליזציה: אלגנטיות רציונלית, צורה טהורה, הפשטה, אטימות לעולם החיצון ועוד.

האסתטיקה המינימליסטית היתה חלק בלתי נפרד מן הנטייה אל המופשט ואל הרוחני, ולעתים גם אל המיסטי. למרות הבדלי הזרמים והאסכולות שאליהם השתייכו האמנים, אפשר לזהות קו מינימליסטי שמוליך מן הסופרמטיזם (זרם בציור הרואה את המטרה העליונה בצבע ובגוון) של קאזימיר מאלביץ' הרוסי והריבועים השחורים המיסטיים שלו (Mallevitch, Black Quadrilateral, 1913-1915), הצורה הטהורה של קונסטנטין ברנקוסי (Brancusi, Bird in Space, 1919), הגיאומטריה המופשטת של פיט מונדריאן (Mondrian, Broadway Boogy Woogy, 1942-1943), האקספרסיוניזם המופשט וה"מיסטי" של מארק רותקו (Rothko, Earth and Green, 1955) ושל ברנט ניומן (Newman, Vir Heroicus Sublimis, 1950-1951) ועד לגיאומטריות הנקייה של פרנק סטלה (Stella, Empress of India, 1966), ריצ'רד אנושייביץ' (Anuszkewicz, Entrance to Green, 1970) או איב קליין (Klein).

דוגמאות ייצוגיות אלה מלמדות על מגמה הולכת ונמשכת של מינימליזם הבולטת באמנות המודרניסטית של המאה ה-20 (יוז, [1980] 1989: 197-154). מגמה זו רואה בצמצום הצורני מועט המחזיק את המרובה: ניסיון לייצג את הצורה הטהורה, את האידאה האפלטונית של המציאות; ניסיון לחקור במה שמצוי מעבר לחוויה האמפירית של החושים, להעמיד את המציאות על צבעוניות וקוויות צרופים; ניסיון לתאר עולם פנימי באמצעים מינימליים (קאנדינסקי, [1912] 1977). אחד משיאיו של התהליך מתגלם בעבודותיו של מאלביץ'. הריבוע השחור המוקף ריבוע לבן יוצר את האמנות משני אלמנטים בלבד, ובכך מדגיש את סוד הצמצום. עבודות אלו מבליטות את קיומן כמערכת ייצוג טהורה – ניצחון אוטופי של הרוח על החומריות של העולם.

המגמה המינימליסטית באמנות המאה ה-20 מתגלה בצורה בולטת גם באדריכלות. למעשה, המסורת המודרניסטית באדריכלות מזוהה עם הסיסמה המינימליסטית "Less is More" (לה קורבוזיה, [1923] 1998). סיסמה זו היטיבה להבליט את האידאלים המינימליסטיים: ליצור אדריכלות, שכדברי לה קורבוזיה (Le Corbusier) היא שיר הלל לזווית הישרה, ביטוי ל"קבוע הגיאומטרי הנצחי"; אדריכלות פונקציונלית שתחתור לצורות גיאומטריות טהורות. הצורה הגיאומטרית הקלאסית שהתקבלה היתה צורת הקובייה, שזכתה לעיצוב וירטואוזי בגיאומטריה של גורדי השחקים, בקו הרקיע המפוסל של מנהטן, ניו יורק. היה זה שיר הלל לברית בין פלדה לזכוכית; פריזמה טהורה ונוצצת של אפשרויות בלתי מוגבלות.

דוגמאות מושלמות לרציונלית קפיטליסטית זו נמצא בעבודותיו של האדריכל הגרמני-אמריקאי מיס ון דר רוהה, בבניין סיגרם בניו יורק (Mies van der Rohe, Seagram Building, 1956-1958) או בבנייני המגורים שהוא תכנן בלֵייק שור דרייב, שיקגו (860-880 Lake Shore Drive Apartments, 1950-1952). דוגמאות מפורסמות אחרות הן עבודותיו של האדריכל הצרפתי לה קורבוזיה וילה סבואה (Le Corbusier, Villa Savoye, 1929-1930) ומעונות העובדים במרסיי (Unité d'Habitation, apartment house, Marseille, 1947-1952) או אדריכלות הבאוהאוס, למשל בניין הבאוהאוס בדסאו, שתכנן ולטר גרופיוס (Gropius) בשנים 1926-1925. דוגמאות למינימליזם באוהאוסי מעין זה נוכל למצוא גם בחלק מן הבניינים של תל אביב ההיסטורית של שנות השלושים.

המגמות האוטופיות של האדריכלות המודרניסטית מצאו את ביטוין בצורות הפשוטות והטהורות שאפיינו אותה. בניגוד למגמות טרום-מודרניות – בארוקיות, קלאסיות, רומנטיות – ובניגוד למגמות פוסטמודרניות ביקש המינימליזם המודרניסטי להימנע בצורה מופגנת מכל אלמנט קישוטי, שנתפס כסרח עודף, שלא לומר כ"פשע" (לוס, [1908] 2004), שממנו יש להתנזר בכל מחיר. כל המאמצים כוונו אל "דלות החומר", שלא הצטיירה עוד כחיסרון אלא כביטוי ליסוד הגואל באדריכלות (ע"ע הסגנון הבינלאומי).

מגמות אלו מצאו להן אחיזה חזקה גם באמנות הישראלית, החל משנות השישים ועד שנות השמונים של המאה ה-20. בתערוכה מפורסמת – דלות החומר – ­­­­­­­שאצרה שרה ברייטברג-סמל במוזאון תל אביב בשנות השמונים, עלתה הטענה כי מה שמאפיין דור שלם של אמנים, כגון רפי לביא, מנשה קדישמן, יהודית לוין, מיכל נאמן, ציבי גבע, הנרי שלזניאק, נורית דוד, מיכה אולמן, יעקב דורצ'ין ואחרים הוא הרצון להפוך את "המגבלה, השוני, למנוף, לכוח, לזהות" (ברייטברג-סמל, 1990: 118-108). הזהות שאליה כיוונו היתה זהות תל אביבית, חילונית, המושפעת מאידאלים סוציאליסטיים, אנטי-חומריים. אסתטיקה זו, שנמנעת מ"עודפות" צבעונית ואינה "מסריחה מפיוט" (כמאמרו של המשורר ו"ה אודן), מבליטה את קיומה ה"לא-אסתטי" של יצירת האמנות. היא שמה דגש על מינימליזם בדרכי העיצוב ובבחירת החומרים (דיקט ואחרים), "עד שהתאזרחו כרגישות מקומית, כדרך ישראלית לתיאור עולם" (ברייטברג-סמל, 1990: 108). מגמות אלו אפיינו את האסתטיקה החילונית-צברית של תל אביב, והוצגו הן כאתוס דורי תל אביבי והן כאסתטיקה בעלת גוון מקומי שאפיינה זרם מרכזי באמנות הישראלית בשנות השישים והשבעים של המאה ה-20.

המינימליזם הוצג לא אחת כאתוס הרואי של המודרניזם החדש. הצלחתו שיקפה מגמות סותרות: מצד אחד, התאמה מושלמת לרציונליות, לאנונימיות ולכוח ששידר הקפיטליזם הרב-לאומי בשלביו השונים; המגדל או גורד השחקים, שהיה מינימליסטי בעיצובו, הפך לאייקון מקובל של כוח וזכה לשעתוק בערי עולם רבות. מצד אחר, המינימליזם לא זנח מעולם ממד של מחאה ושאר רוח רוחני; הוא ביקש לתור אחר היסוד הטהור, הבסיסי, החבוי במציאות. מגמה זו באה לידי ביטוי במוזאון גוגנהיים בבילבאו, שתכנן האדריכל האמריקאי פרנק גרי (Gehry) בשנת 1997. המוזאון, שעיצובו נוטה אל המופשט, משתדל לגבור על כוח הכובד שהאדריכלות ספוגה בו, לחצות את הגבולות שבין האמנויות והסגנונות השונים. בניין זה הוא גם פסל סביבתי ענק היוצר בקווים הזורמים שלו (המצופים בטיטניום) תחושת תנועה וקלילות, כאילו מדובר בדפי נייר הרוקדים בלט עם הטבע.

האסתטיקה הפוסטמודרנית נטתה להתנגד למגמות שונות של המינימליזם אך היתה עדיין מחויבת להתדיין עם השקפת עולמו. עם זאת, אין להתעלם מן האירוניה הכרוכה בעובדה שהמודרניזם המינימליסטי נטמע זה מכבר בתוך מגמות שולטות של קפיטליזם עכשווי. רעיונותיו הפכו עם הזמן מושא לציטוט נוסטלגי או לסרקזם עכשווי (ע"ע דקונסטרוקטיביזם). מנקודת מבט ביקורתית אפשר לומר אפוא כי המינימליזם החדש באדריכלות – המינימליזם של שנות התשעים – היה אכן קונפורמי ביסודו והתאים את עצמו לדרישה הבורגנית לייצר מגדלים המשתלבים בתוך נופי הקפיטליזם התאגידי. אדריכלות זו, שזכתה לכינוי "אדריכלות ההיי-טק", התקשרה לאידאלים הצרכניים של עידן הגלובליזציה: אלגנטיות, מונוכרומטיות, רציונליות והפשטה. הסגנון החדש, שראה באדריכל המודרניסטי מיס ון דר רוהה את מבשרו המוקדם, הבליט רוח שמרנית החוזרת ומשעתקת את הרוח המקורית של המינימליזם הקלאסי, שנזכר קודם לכן. את האדריכלות החדשה הזו, שבלטה באטימותה כלפי הסביבה, מכנה הנס אבלינג בשם סופרמודרניזם (Ebeling, 1998). הקו הבולט בה: צמצום הבניין לממדים הבסיסיים ביותר שלו: חלל, אור, מסה; במילים אחרות, חזרה למעין ניאו-מודרניזם אלגנטי התואם את סגנון החיים של דור ההיי-טק (Bryant & Glancy, 1990). אדריכלים בולטים העובדים בסגנון זה הם אנטואן פרדוק (Predock), לואיס באראגן (Barragán), טדאו אנדו (Ando), ריצ'רד מאייר (Meier) ואחרים.

יחד עם זאת, המינימליזם החדש או העכשווי (של שנות התשעים ואילך) מבקש גם לבדל עצמו מן המינימליזם המודרניסטי בכמה תכונות חשובות; השוני המהותי מתבטא בזניחת הפונקציונליות האנליטית הצרופה בנוסח הבית כ"מכונת מגורים" (לה קורבוזיה) לטובת מורכבות מודעת ורצון לפואטיקה אלגנטית היוצרת עונג חושני. התשוקה היא להפוך את המשתנים הטבעיים של חלל, צורה ואור לצורות של יופי הנפרשות לעיני המתבונן והמשתמש.

במקביל לגלגוליו של המינימליזם באדריכלות, התרחש תהליך דומה גם באמנות. המינימליזם באמנות, שצמח בשנות השישים, ביקש, מצד אחד, להמשיך את המסורת המינימליסטית של המופשט הקלאסי בשנות החמישים, ומצד אחר לאתגר סגנון זה וליצור הגדרה חדשה של המושג אמנות. התערוכה המכוננת של הזרם החדש היתה התערוכה מבנים ראשוניים במוזאון היהודי בניו יורק (1966). האמנים המשתתפים – דונלד ג'אד (Judd), דן פלבין (Flavin), קרל אנדרה (Andre), רוברט מוריס (Morris) וסול לויט (Le-vitt) – הציגו מודלים תלת-ממדיים הבנויים מחומרים תעשיתיים על גבי מצע ניטרלי. בין אלה היו צורות מופשטות (מלבניות, קובייתיות) שניתן לכנותן "אובייקטים תעשייתיים", ואשר נעדרו לכאורה עומק ומשמעות. מגמות אלו בלטו בשוני שלהן על רקע הנטייה ל"מורכבות" "משמעות" ו"רוחניות" שאפייני אמנים מודרניסטיים כגון פול קליי (Klee), וסילי קאנדינסקי (Kandinsky), מארק רותקו ואחרים.

האידאל המינימליסטי החדש מדבר על יצירה המורכבת לעתים רק מחלק אחד בלבד. היצירה אמורה ליצור תחושה של אנונימיות וגימור תעשייתי; אין מאחוריה כל עומק; היא מייצגת רק את חומריותה השטוחה. גישה זו בולטות בעבודותיהם של אמנים כגון רוברט ראושנברג (Raucshenberg) האמריקאי, שהציג בשנת 1952 בדים שלמים הצבועים בלבן או בשחור, או קרל אנדרה הבריטי, שבנה מיצב של אח ביתית המורכבת מכמה קומות של לבנים תעשייתיות. עבודות אלו ודומותיהן שאפו לאתגר את ההגדרה המקובלת של אמנות; הן ביקשו לבדוק באופן ביקורתי את ההנחה הרווחת כי יצירת האמנות נועדה לענג את עינו של המתבונן, לאפשר לו ליהנות מחושניותה ומחומריותה. למעשה, המינימליזם לא נמנע מלהעביר מסרים סמויים של "שחרור טכנולוגי". מסרים אלה סימנו דרכים פילוסופיות חדשות להגדרת האמנות ויצרו קווי מפגש רעננים בין האמנות, המדע והטכנולוגיה (Lucie-Smith, 1995) (ע"ע אמנות מושגית).

מקורות

ברייטברג-סמל, ש' 1990: "דלות החומר", בתוך: לוסקי, ח' (עורך), עיר ואוטופיה, תל אביב: החברה הישראלית למו"ל.

יוז, ר' [1980] 1989: הלם החדש, תרגום: ע' כהן, תל אביב: עם עובד, עמ' 791-451.

לה קורבוזיה, [1923] 1998: לקראת ארכיטקטורה, תרגום: ע' בסוק, תל אביב: בבל.

לוס, א' [1908] 2004: "קישוט ופשע", בתוך: דיבור לריק, למרות הכול, תרגום: א' אוריאל, תל אביב: בבל, עמ' 209-201.  

קאנדינסקי, ו' [1912] 1977: על הרוחני באמנות, בייחוד בציור, תרגום: ש' שיחור, ירושלים: מוסד ביאליק.

Bryant, R. and Glancy, J. 1990: The New Moderns, New York: Crown Publishers Inc.

Ebeling, H. 1998: Supermodernism, Roterdam: Nai Publishers.

Lucie-Smith, E. 1995: Art Today, London: Phaidon.

 

 

תאור / מקור התמונה:

Vivienda y Estudio de Arquitectura en Formentera por Maria Castello

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×