סגנון בינלאומי
International Style
הסגנון המרכזי באדריכלות המודרנית במחצית הראשונה של המאה ה20. הסגנון הבינלאומי משרטט אידאל אדריכלי המבוסס על פונקציונליות ועל מינימליזם, על הפשטה ועל גיאומטריה. הוא מבקש לשלב בין הרוח הטכנולוגית של העידן לבין אוטופיות חברתיות שהארכיטקט מחויב להן. הצורה הטהורה – המקבילה האדריכלית של הצורה הטהורה באמנות המופשטת – אמורה למשול בדמיונם של בני האדם ולהעניק להם סינתזה של הבהירות הפולחנית היוונית יחד עם טכנולוגיה מתקדמת (ברזל, בטון, זכוכית) של הזמן החדש.
את המונח "סגנון בינלאומי" טבעו האדריכלים הנרי ראסל היצ'קוק ופיליפ ג'ונסון בקטלוג לתערוכה שאצרו במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (Hitchcock and Johnson, 1932). במרכז המאמר, שכותרתו "הסגנון הבינלאומי באדריכלות", ניצבה ההנחה כי האדריכלות המודרנית שואפת להיות פונקציונלית ומופשטת וכי היא מנוגדת לאורנמנטיקה (קישוטיות), שנתפסה כסרח עודף למבנה עצמו, שלא לומר כ"סוג של פשע" (בניסוחו של האדריכל אדולף לוס [1908] 2004).
הסגנון הבינלאומי, שהושפע מקבוצת "דה-סטיל" ומהבאוהאוס, הגיע לשיאו בעבודותיהם ובכתביהם של אדריכלים בינלאומיים כגון לודוויג מיס ון דר רוהה (Mies Van der Rohe), לה קורבוזיה (Le Corbusier) וּולטר גרופיוס (Gropius), מייסד הבאוהאוס. דוגמאות המופת של סגנון זה הן מגדלי המשרדים והמגורים שבנה מיס ון דר רוהה בלייק שור דרייב שבשיקגו; Unité d'Habitation, Rezé-les-Nantes שבנה לה קורבוזיה בצרפת; בניין הבאוהאוס שבנה גרופיוס בדסאו, גרמניה; ביתו של פיליפ ג'ונסון בניו-כנען, קונטיקט, ארצות הברית; מוזיאון גוגנהיים במנהטן, שתכנן פרנק לויד רייט (Wright) ועוד.
ימי פריחתו של הסגנון הבינלאומי היו בשנות העשרים והשלושים, אולם השפעתו ניכרת עד שנות השבעים ולמעשה עד סוף המאה ה-20. לסגנון זה ביטוי מובהק בנוף הישראלי, במיוחד בשכונותיה הוותיקות של תל אביב שנבנו בשנות השלושים והארבעים. בהיותו הסגנון האדריכלי הדומיננטי ביותר של האוטופיה המודרניסטית זכה הזרם הן להערצה משיחית והן לביקורת נוקבת. הסגנון הבינלאומי הוצג כאסתטיקה וכאוטופיה הכרחית לאדם ההרואי החדש הבונה לעצמו מונמנטליות חדשה: קלה, אינסופית, קורנת בדמות מגדלי הזכוכית של מנהטן (ואלפי מנהטנים קטנים באין-ספור מקומות ברחבי עולם). לצד זאת הותקף הסגנון הבינלאומי דווקא בשל ניקיונו הקר, המינימליסטי והאנונימי. הסיסמה המפורסמת "Less is More" פורשה באופן צר כפורמליסטית וכאנטי-הומניסטית. הנִרְאוּת הנעלה, שצייתה לחוקים גיאומטריים ומתמטיים מופשטים ונוקשים, נתפסה כמגבלה שאינה מספקת מענה לצורך הבסיסי של האדם לגיוון, לשוני (diversity), לריבוי, לסובייקטיביזם ולחיבור עם זיכרונות שונים מן העבר.
את הריאקציה הפוסטמודרנית לסגנון הבינלאומי יש לראות במסגרת ההתנגדות לתפיסת העולם המודרניסטית. משנות השבעים ואילך, וביתר שאת בשנות השמונים, ביקשה האדריכלות לחזור אל העבר, אל סגנונות הבנייה האופייניים לו, אל האורנמנטיקה, אל העיר ההיסטורית, וזאת מתוך עמדה אירונית שכללה נוסטלגיה, לעג ופסטיש. הצורך לחזור אל הזיכרון שהדחיקה האוטופיה הא-היסטורית של הסגנון הבינלאומי הוליד בניינים שביקשו במכוון לחלל את הפולחן המודרניסטי של העתיד בשם הפולחן ההטרוגני של העבר. התערוכה Strada Novissima, שאצר האדריכל פאולו פורטוגזי בביאנלה של ונציה ב-1980, סימנה את הריאקציה הפוסטמודרנית להנחות היסוד המקודשות של הסגנון הבינלאומי. בספרם המפורסם של רוברט ונטורי, דניז סקוט בראון וסטיבן איזנאוור ללמוד מלאס וגאס ([1972] 2008) הוצגה הגישה האקלקטית והנרטיבית החדשה והודגש הצורך ללמוד מהאסתטיקה הפופוליסטית של ה-Main Street (הרחוב הראשי) האמריקאי. כל אלה היו צעדים ביקורתיים בעלי השפעה, שאילצו את חסידי הזרם הדומיננטי להתמודד עם מורכבויות חדשות, שאותן לא צפתה האוטופיה המודרניסטית בשנות השלושים (Venturi, 1966) (ע"ע לאס וגאס).
לסיכום, הסגנון הבינלאומי איננו רק סגנון המאפיין תקופה היסטורית נתונה ותו לא. גם בעידן הנשלט בידי היברידיות פוסטמודרנית מתקיים הסגנון הבינלאומי בתוך צורות האמנות המתחדשות. אחת ההוכחות המובהקות לכך היא היכולת של ההפשטה הגיאומטרית (הנקשרת בדרך כלל לסגנון הבינלאומי) לנהל דיאלוג עם אסתטיקה נרטיבית, מטאפורית ומטונומית יותר, המזוהה עם הפוסטמודרניזם. הדבר בולט במיוחד בסגנון עכשווי באדריכלות המכוּנה סופרמודרניזם, המדגישה הפשטה גאומטרית, מונוכרומטיות וניקיון "היי-טקי". יצירתו של האדריכל האמריקאי פרנק גרי (Gehry) ומוזיאון גוגנהיים שבנה בבילבאו, ספרד, הם דוגמה נוספת לדיאלוגים חדשים המתנהלים בין שלל הסגנונות באדריכלות של המאה ה-20 (ע"ע דקונסטרוקטיביזם).
מכאן לאן?
מקורות
ונטורי, ר', בראון, ד"ס ואיזנאוור, ס' [1972] 2008: ללמוד מלאס וגאס, תרגום: א' אלכסנדוביץ', תל אביב: בבל.
לוס, א' [1908] 2004: "קישוט ופשע", בתוך: דיבור לריק, למרות הכול, תרגום: א' אוריאל, תל אביב: בבל, עמ' 209-201.
Hitchcock, H. R., and Johnson, P. 1932: The International Style, New York: W. W. Norton.
Venturi, R. 1966: Complexity and Contradiction in Architecture, New York: Museum of Modern Art.
תאור / מקור התמונה:
Glass House by Philip Johnson (exterior) in New Canaan, CT, USA
Author: Staib
source: wikimedia commons