לימינליות, ספיות

Liminality

https://thedjway.com/tag/threshold/

Limen = סף. חציית גבולות בין מצבים חברתיים. מונח בשיח האנתרופולוגי המגדיר מצבי סף שאותם חווים בני האדם בנקודות הכרעה בחייהם. המונח, המזוהה עם ארנולד ון גנפ (Van Gennep), מצביע על התפקיד האוניברסלי של ריטואלים המבליטים ספיות ושל טקסי מעבר ("Rites de Passage"), שבהם האדם חורג משגרת חייו ומתנסה במצבים של שינוי רדיקלי.

האנתרופולוג ארנולד ון גנפ מתאר את שלבי ההתנסות הלימינלית:

א.   פרֶה-לימינליות: התנסות המתמקדת בטקסי פרידה. דוגמאות לכך הן לוויות או ריטואלים של הקרבה. בשלב זה מרבים להשתמש בסימבוליקה של מוות.

ב.   לימינליות: התמקדות בגבוליות עצמה, בעצם קיומו של הסף. הלימינליות עוסקת במצבי היסוס ואי-ודאות (Indeterminacy) (ע"ע אי-היקבעות). דוגמאות לשלב זה הן טרנסווסטיזם (בני מין אחד הלבושים/מחופשים לבני המין השני), טקסים של מוות נלעג וטקסי קרנבל.

ג.    פוסט-לימינליות: התמקדות בטקסי מעבר המבקשים לחבר בין יסודות נפרדים. דוגמאות לשלב זה הן ארוחות משותפות, מחיאות כפיים, חילופי מתנות, נשיקות, מגע מיני וחתונות (Van Gennep, [1908] 1960).

האנתרופולוג ויקטור טרנר (2004; Turner, 1992: 25-26, 107) מרחיב את המושג והופך את הסף לאזור סף (Liminal Zone), המופקע מהריתמוס הרגיל של החיים. זהו מרחב ביניים, שטח הפקר או לימבו (כור מצרף), שאינו המקום שממנו אנו באים אך גם אינו המקום שאליו אנו הולכים. במידה מסוימת, זהו אזור שוליים (Marginality) (ע"ע זון).

מצבי לימינליות הם מצבים טעונים של חילופי ריתמוסים. הם מאפיינים את הדרמה החברתית, המורכבת מאירועים פרפורמטיביים ותקשורת המתרחשים בחללים ייחודיים וביחידות זמן החורגות מזרם האירועים הכללי ומהכללים הנהוגים בו. דרמה זו נוגעת לתחום הפרטי (עבודה, אוכל, שינה, מיניות, ניקיון) ולתחום הציבורי (מעברים דוריים, שינויים סמליים בהגדרה חברתית, למשל המעבר הטקסי מ"ישראלי" ל"יהודי"). הדרמה החברתית מבליטה את סגוליותו של המעבר, ולכן אפשר לראות בה חוויה לימינלית. דוגמאות לאזורים לימינליים הן עירום, לבוש טקסי (מדים), הופעה מוזנחת, ציות, דממה, דימויים של מוות או של לידה מחדש, חוש לאחווה חברתית ועוד (השוו למשל בין התחושה של לידה מחדש, המאפיינת מצבים לימינליים, לבין המונח הלאקאניאני אקט).

טרנר מציע להבחין בין לימינליות פרטית וסודית לבין לימינליות ציבורית וסמלית. הלימינליות הפרטית אינה חשופה למבטו של ההמון. זוהי לימינליות מבודדת, החומקת מעינם הפקוחה של שחקנים חברתיים הפועלים במרחב הציבורי. הלימינליות הסודית יכולה לציין בני מעמד מועדף וסלקטיבי, המעדיפים לערוך את טקסיהם בתוך האוטונומיה המעמדית וההיררכית שלהם ולהביא אחר-כך את פירותיהם הבשלים לטקסי חניכה פומביים שיזכו לגושפנקה חברתית כללית (Turner, 1992: 26). הלימינליות הפתוחה, לעומת זאת, פועלת מלכתחילה במרחב הציבורי – בכיכר השוק, במרכז הכפר, במערת השבט. פעילות זו מורכבת משחקנים מקרב ההמון, שהם בעת ובעונה אחת גם קהל (צופים) וגם שחקנים הפועלים בתוך הדרמה החברתית. זו מורכבת מטקסי מעבר המציינים ריתמוסים משתנים של החיים (Turner, 1974).

זיקה מיוחדת מתקיימת בין לימינליות לבין מצב קהילתי שכונה בפי טרנר "קומיוניטס" (Communitas). המונח אינו מתייחס לקהילה במובן הטריטוריאלי של סביבת מגורים, אלא להתאגדות רוחנית שחבריה מציגים עמדה קיומית משותפת. עמדה זו מבליטה מצבים של לימינליות וממוקדת ביסודות של "שפלות רוח וקדושה, הומוגניות ואחווה […] משהו הצף בהדדיות רגעית בזמן שכל אחד חווה את ישותו של האחר במשוואה", בניסוחו של מרטין בובר (Buber, 1961). מצב ה"קומיוניטס" הוא אפוא מצב קדוש ואקסטטי, העשוי להתגלם באופן ספונטני ביחיד או להתגבש לידי מבנה אידאולוגי בחברה. מצב האקס-סטזה (Ex-Stasis) פירושו להיות מחוץ לזרימת האירועים, להיות מחוץ לזמן. עמדה זו של גילוי אקסטטי ומאגי של העולם רוויה בטקסיות לימינלית-גבולית. זוהי התנהגות קצה, שנוטלים בה חלק אנשי קצה; היא נועדה לעצב את האני ולשנות את נתיב חייו באמצעות התחייבות כלפי האחר (טרנר, 2004: 87–129).

הלימינליות היא מרכיב בולט בז'אנרים פרפורמטיביים רבים. הפרפורמנס הוא אקט של עשייה פומבית, המציגה משמעויות באופן חזותי. דוגמה לכך היא מרכיב הלימינליות בקרנבל ובפרפורמנס, בספרות, באופרה ובתקשורת (MacAloon, 1984). למעשה, הקרנבל והפרפורמנס הם פעילויות לימינליות מעצם הגדרתם. מוסד הקרנבל עוסק בגבוליות: הגבול בין הסמכותי להיתולי, בין הרשמי לפמיליארי, בין האני לבין תחפושתו, בין קודש לחול, בין הנשגב למאיים. בהגדרתו המרחיבה של מיכאיל באחטין (Bakhtin), המונח "קרנבלסקיות" מבליט את החצייה והטרנסגרסיה (פריצת הגבולות) שבפעילות הקרנבלית. ממד זה מתמקד בקרנבל כפרקטיקה לימינלית העוסקת בחיים כשרשרת של מעברים.

הפעילות הפרפורמטיבית מייצגת הוויה לימינלית הנעה בין בדיון למציאות. הפרפורמר חי בעצם הופעתו; הוא מייצג את הדברים באמצעות הביצוע הגופני שלהם; הוא מגלם את המשמעות על קו הגבול שבין הפשטה להגשמה (מלשון "גשמיות" ומלשון "יישום"); הוא מזהה את המשמעות עם ייצוגה הגופני הריבויי: גופניותו של המבצע, קיומו על הבמה, שהיא "החיים". הפרפורמר שרוי תמיד על סִפה של נוכחות נוספת – נוכחותו הפעילה של הצופה, שהיא התנאי לכל פרפורמנס. הגבול הלימינלי בין שחקן, דמות מבצעת וצופה, והגבול המרחבי בין במה לקהל הופכים את האירוע להתנסות לימינלית מתמדת של חציית גבולות (Turner, 1984).

התבנית הלימינלית בולטת בספרות. שייקספיר הוא דוגמה מובהקת לכך. אדוארד ברי (Berry, 1984) רואה בקומדיות השייקספיריות סדרה של טקסי מעבר, המעוצבים על-פי התבנית המשולשת שהציע ואן גנפ: טקסי פרידה ומוות, טקסי גבול, טקסי חיבור, אינטגרציה, נישואין ועוד. לדעתו, עולם הקומדיות השייקספיריות הוא עולם של לימינליות מובהקת: קו הגבול עובר בין היער הירוק, הקדוש והאוטופי, הנמצא מחוץ לציוויליזציה, לבין העיר, המייצגת את הניסיון (experience) של עולם חסר חסד. סדרה של טקסים לימינליים – ריקוד, נישוק, כישוף, החלפת זהויות, שיגעון – משמשים טקסי חניכה, שבהם גיבורי הקומדיה קונים את זכותם לאושר. לאחר שעברו את טקסי המעבר שזימנה להם ההרפתקה האסתטית, הם נמצאים ראויים לאושר האולטימטיבי: פוריות מינית וחברתית וטקס הנישואין.

תבנית דומה מופיעה באופרה של מוצרט חליל הקסם, המציגה עולם של חציית גבולות, עתיר בטקסי התחפשות וכישוף. הליברטו שכתב לאופרה המחזאי עמנואל שיקאנדר מצטיין בהטרוגניות. הצופה חווה תערובת מוזרה של ז'אנרים: "אופרה סריה", העוסקת באידאלים אנושיים תבוניים, ובמקביל אגדת ילדים פורקת עול העוסקת בבני אדם, בחיות ובשדים, שהגבול ביניהם רופף. המחברים גם מערבים בין רמות הייצוג של הדמויות: חלקם נסיכים (כגון טמינו ופמינה) או דמויות מיתיות (כגון "כוהן האור" זרסטרו) הרודפים אחר אידאל תבוני מופשט; חלקם אנשים גשמיים, קומיים ויצריים (פפגנו ופפגנה), שבראש מעייניהם האושר המיני המיידי; חלקם שייכים לעולם תת-אנושי, חייתי ושדי. באופן נועז, דווקא הדרמה ההיתולית מתזמרת את האידאלים הרציניים. זהו עירוב מיוחד העוסק בטקסי התקבלות, במבחנים (מבחן השתיקה, מבחן האש, מבחן האהבה) ובאיום מתמיד על גבולות הז'אנר האופראי, הנפרצים כאן לרווחה באופן מענג כל-כך.

השיח הטלוויזיוני מנכס אף הוא את התבנית הלימינלית. שיח זה נוטה לריטואלים קבועים, העוסקים בתבנית סִפית מוכרת שעניינה דרמטיזציה של טקסי מעבר. טקסים אלה בולטים למשל בז'אנר החדשות, המתמקד מצד אחד בטקסי פרידה ומוות ובאירועים פרה-לימינליים כגון פשע, מוות ורצח ומצד אחר בטקסי מעבר פוסט-לימינליים כגון חתונות מלכותיות (ע"ע אירוע מדיה). הצילום שבאמצעותו מציגה הטלוויזיה הן את טקסי המוות והן את טקסי החיים והעונג מבליט את רגע הגבול: פינוי הגופה העטופה בשק שחור מזירת הרצח; רגע ענידת הטבעת והנשיקה בטקס הנישואין. המדיום הטלוויזיוני אינו מדווח על האירוע לגופו, אלא יוצר תחביר של מוסכמות לימינליות, הנשלפות מבנק הדימויים הקולקטיביים ויוצרות אצל הצופה תחושה של מציאות.

מקורות

טרנר, ו' 2004: התהליך הטקסי: מבנה ואנטי מבנה, תרגום: נ' רחמילביץ', תל אביב: רסלינג. 

Berry, E. 1984: Shakespear's Comic Rites, Cambridge, London and New York: Cambridge University Press.

Buber, M. 1961: Between Man and Man, Boston: Beacon Press.

MacAloon, J. (ed.) 1984: Rite, Drama, Festival, Spectacle: Rehearsals Toward a Theory of Cultural Performance, Philadelphia: Institute for the Study of Human Issues.

Turner, V. 1974: Dramas, Fields and Metaphors: Symbolic Action in Human Society, Ithaca: Cornell University Press.

— 1984: "Liminality and the Performative Genres", in: MacAloon, L. (ed.), Rite, Drama, Festival, Spectacle: Rehearsals Toward a Theory of Cultural Performance, Philadelphia: Institute for the Study of Human Issues, pp. 19-41.

— 1992: The Anthropology of Performance, New York: Sage Publications.

Van Gennep, [1908] 1960: The Rites of Passage, trans. M. B. Vizedon and Garrielle L. Caffee, London: Routledge.

תאור / מקור התמונה:

https://thedjway.com/tag/threshold/

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×