משחקי לשון

Language Games

Ludwig Witgenstein

אם מישהו מקדים את זמנו, הוא יתפוס אותו יום אחד".

Ludwig Wittgenstein, Culture and Value, p. 8e.

"לעתים תכופות אנו מכושפים על-ידי איזו מילה. לדוגמה על-ידי המילה 'לדעת'".

לודוויג ויטגנשטיין, על הוודאות, עמ' 82.

"החל מאיזה מספר של כתובות, בתים או רחובות, מתחילה עיר להיות עיר? את השפה שלנו ניתן לדמות כעיר עתיקה: מבוך של סימטאות וכיכרות, בתים ישנים וחדשים, ובתים עם תוספות מתקופות שונות; וכל זה מוקף בהמון פרברים חדשים עם רחובות ישרים וסדורים ועם בתים אחידים".

לודוויג ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות, עמ' 42.

מונח שטבע הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין (Wittgenstein, 1889-1951) המערער על ההנחה המסורתית כי השפה היא "תמונה של העולם", כי תפקידה לתאר אובייקטים מהותיים, נצחיים, בתוכו. לדעת ויטגנשטיין, אין מערכת אחת המאפיינת את השפה; הבנת המציאות כרוכה בהבנת כללי תפעול שונים המתווים את מסגרת ההבנה ומעניקים לה את משמעותה. השפה היא מעין "תיבת כלים" שנבחנת באמצעות כושרה, שימושיה וביצועיה. עמדה פילוסופית פרגמטיסטית זו קושרת ידיעה עם ביצוע ורואה את הגדרת האמת ביחס לידיעתם של כללי תפעול הקרויים "משחקי לשון".

הרעיון של "משחקי לשון", שאותו הציג ויטגנשטיין בספרו חקירות פילוסופיות (ויטגנשטיין, [1953] 1994), עומד בניגוד לרעיונות שאפיינו את ספרו המוקדם מאמר לוגי פילוסופי (ויטגנשטיין, [1921] 1994). בספרו המוקדם החזיק ויטגנשטיין בהנחה כי פסוקים לשוניים הם תמונות המשקפות את הבנת הממשות: באמצעות היחסים הפנימיים בתוך השפה אפשר לשקף את המבנה הפנימי של העולם, לכן השפה היא מפתח להבנת העולם. גבולות העולם הם גבולות השפה. בסיומו של מאמר לוגי פילוסופי אנו קוראים: "לא שאין לסתור את הספקנות, אלא שהיא חסרת מובן, לבטח, אם היא מבקשת להטיל ספק במה שאי אפשר לשאול עליו. שהרי הספק יכול להתקיים רק במקום שקיימת שאלה: שאלה קיימת רק במקום שקיימת תשובה. ושניהם, רק במקום שמשהו יכול להאמר" (שם: 51. 6). או בניסוח מפורסם המסיים את המאמר: "מה שאי אפשר לדבר עליו, על אודותיו יש לשתוק" (שם: 54. 6). זהו "העולם הראשוני" של ויטגנשטיין, בניסוחו של דיוויד ג'י שטרן (Stern, 1995). אף כי אין לומר עליו דבר – אין להטיל ספק בעצם קיומו או ביכולתו "לומר את עצמו" (ע"ע אלף).

חקירות פילוסופיות מציג עמדה אחרת לגמרי: הפסוקים הלשוניים אינם תמונות של העולם המייצגות את משמעותו, אלא מעין כללי התנהגות לשוניים המייצרים משמעות זו; או בניסוחו של ג'ון סירל (Searle): "המשמעות של מילה היא השימוש שלה בשפה; מבנה השפה שלנו קובע את האופן שבו אנו חושבים על העולם הממשי" (אצל מ' בריאן, 1987: 447). מבנה הממשות הוא תלוי הקשר ביחס למנגנון מושגי מסוים הקובע את כללי פרשנותו: זהו כבר "העולם המשני" שבו הפילוסוף הוא חלק מן הבעיה שהוא מנסה לתאר; הפילוסוף אינו מדבר מנקודת מבט מטאפיזית, המטיבה לתאר את הממשות – הפילוסופיה אינה משנה את המציאות. היא משאירה כל דבר במקומו, היא רק מתארת את האופנים השונים שבהם הדברים מונחים זה לצד זה (ע"ע פעולת דיבור).

ויטגנשטיין אומר: "לעתים קרובות השוויתי את השפה לתיבת כלים המכילה פטיש, איזמל, גפרורים, מסמרים, ברגים ודבק. לא במקרה הונחו כל הדברים ביחד – אך ישנם הבדלים חשובים בין הכלים השונים, משתמשים בהם במשפחה של דרכים, אם כי לא יתכן דבר שונה זה מזה מדבק ואיזמל" (ויטגנשטיין, פרקים באסתטיקה: 14-13). כל אחד מן הכלים מייצר משחק לשון אחר, כלומר משטר שונה של פרשנות, שמוביל למשמעות שונה של הפסוק הלשוני. בין הכלים המונחים בתוך התיבה מתקיים "יחס משפחתי" ("כולם כלי עבודה"), ואולם כל אחד מן הכלים קשור לאופן שונה של ביצוע, ולכן מקיים "משחק לשון" משל עצמו.

משחקי הלשון אינם כללי הבנה מהותניים של העולם, אלא כלים שימושיים המתווים פעילות חברתית. ויטגנשטיין אינו מבטל את הממשות אלא טוען כי כדי להבין מילים (המתייחסות לממשות) עלינו להבין את "חבילת הכללים", את ההקשר של ההתייחסות לאותן מילים; האופן שבו אנו מדברים את המילים הוא שקובע את משמעותן. "משחקי הלשון הבהירים והפשוטים שלנו", כותב ויטגנשטיין, "אינם בבחינת מחקרים מקדימים לאיזה מישטור עתידי של השפה – קירובים ראשונים, כביכול, ללא התחשבות בחיכוך ובהתנגדות של האויר. אדרבא, משחקי הלשון ניצבים כאן כעצמים להשוואה, האמורים לשפוך אור, באמצעות דמיון והבדל, על מצב השפה שלנו" (ויטגנשטיין, [1953] 1994: 85).

אם כן, משחקי הלשון אמורים לספק מנגנון מושגי שיגדיר לנו את האופן ה"נכון" שבו יש להבין את הנאמר. השפה כשלעצמה אינה ישות מטאפיזית: היא רק מווסתת את כללי ההתנהגות החברתית. לפיכך אנו יכולים לשחק משחקים שונים: משחק של השיח המוסרי, השיח האסתטי, השיח המדעני וכן הלאה. שיחים אלה אינם משקפים את העולם אלא רק אופן מסוים של ארגונו. ההשוואה שעורך ויטגנשטיין בין עולם ההתנהגות הלשונית לבין המשחק אינה מבקשת לטעון כי השפה אינה יותר מאשר משחק; היא רק רומזת על כמה נקודות דמיון בין עולם המשחק לבין עולם השפה. נקודות הדמיון המרכזיות הן:

א.      שתי התופעות מבטאות את עצמן כפעילות.

ב.       שתי התופעות כרוכות בתפעולם של כללים.

המסקנות הנובעות מתיאור זה מובילות ליצירת פילוסופיה רדיקלית מסוג חדש: בניגוד לתפקידה המסורתי של הפילוסופיה, שהתמקדה בבניית מודלים אמינים של המציאות, תפקידה העכשווי הוא פעילות מתארת. הבעיות נפתרות, כותב ויטגנשטיין, לא על-ידי התווספותו של מידע ניסיוני חדש, אלא על-ידי הארגון של מה שידוע זה מכבר. הפילוסופיה היא מאבק נגד כישופה של הבנתנו באמצעות השפה (ויטגנשטיין, [1953] 1994: 81). כדי לצאת מכישוף זה יש לראות בפעילות הלשונית ביטוי לאופנים של התנהגות חברתית תלוית הקשרים וכללי ביצוע. הפילוסופיה אינה יכולה לפתח עמדה בלתי תלויה, אובייקטיבית, סמכותית, יודעת כול, ביחס לפרקטיקות שלנו. היא עצמה אופן של תיאור הנוגע לפרקטיקות אלה. אי-אפשר אפוא לעמוד מחוץ לשפה, מחוץ לכללי המשחק שהיא מכתיבה. משום כך הפילוסופיה לא נוצרה כדי "לפתור בעיות" (כפי שהציעו הפילוסופים המסורתיים); היא "משאירה את הדברים כפי שהם" (שם: #124), או בניסוח אחר: "כל בעיה פילוסופית היא מהצורה: איני מתמצא" (שם: 123). וכן: "הפילוסוף מטפל בשאלה, כמו במחלה" (שם: 255) (ע"ע מפנה לשוני).

המודל של "פתרון בעיות" הוא המודל הקלאסי של הפילוסופיה ושל החשיבה הרציונלית המערבית בכללותה. ואולם הוא אינו מספק תשובה לשאלת ההבדלים שהניואנסים הלשוניים יוצרים בנוגע להבניית ההתנהגות בחיי היומיום. כדי ליצור תקשורת עלינו להתבונן אפוא לא במעמקים הלשוניים המהותיים, אלא בפני השטח, בהתנהגות היומיומית הנובעת מכללי התנהגות גלויים או סמויים שאנו מקבלים על עצמנו (בין אם הם ממשיים בין אם הם דמיוניים). במובן זה, התקשורת נתפסת כניגודה של הבנת עומק החודרת למהותם הנצחית של הדברים. התקשורת פירושה קבלה של מסגרת קונספטואלית של כללים, שתבהיר באיזה אופן יש להבין את הנאמר. מה שעומד על סדר היום אינו הבנה אנליטית של הנאמר, אלא יכולת להתבונן בו בדרכים ביצועיות שונות שאת קיומן ניתן לאתר בניסיון היומיומי (שם: #144).

אפשר להצביע על דרכים שונות לראיית מציאות, לא על-ידי טיעונים (לוגיים), אלא על-ידי אנלוגיות ודוגמאות, שכן מהן ניתן לשאוב הוכחות לאופן הממשי שבו הדברים (הרעיונות) פועלים במציאות (Stern, 1995: 31). ואכן, הדוגמה והאנלוגיה יכולות לשמש כצורות שיח יעילות לניסוח עמדתו של ויטגנשטיין: צורות אלה אינן חודרות אל המהות של הדברים, אלא מדברות "סביבם" ו"בהקשר" (שימושי) אליהם; האנלוגיה והדוגמה הן אחד מן האופנים, אחד מ"משחקי הלשון", לתיאור ההתנהגות הפרגמטית. שמוש בדוגמה או באנלוגיה חורג אפוא מן הסדר של האמת או השקר על אודות "הדבר": אפשרויות מסוימות, בהקשר מסוים (בהקשר של כללים נתונים) יוצרות הבנה מעשית (ביצועית) של הדברים (Wittgenstein, 1984) (ע"ע עובדה).

דומה כי קשה להפריז בהשפעתו של ויטגנשטיין על החשיבה המדעית, האמנותית והתרפויטית של המאה ה-20. מבחינה פילוסופית, ראוי לראות תאוריה זו בהקשר להיסטוריה של הספקנות, מצד אחד, ושל הפרגמטיזם, מצד אחר. מנקודת מבט ספקנית, ויטגנשטיין טוען כי איננו יודעים דבר על העולם החיצוני, וכי כל מה שנתפס בעינינו כאמיתי נראה כזה רק בהקשר של הניסיון המדעי. ניסיון זה כשלעצמו הוא תוצאה של "פרוצדורה", תולדה של ציות לכללי המודל הרציונלי של "פתרון בעיות", ולכן אינו אלא "משחק לשון" הקרוי "השיח המדעי"; ואולם אי-הביטחון שלנו נעלם אם אנו פונים לנקודת המבט של הניסיון היומיומי בצורתו הסמויה. הניסיון כ-common sense הוא "מארז" של כללי התנהגות, השומט את הקרקע מתחת למודל של חשיבה מטאפיזית יסודנית (Foundational Thinking). הפילוסוף סול קריפקה, בספרו על ויטגנשטיין, (Kripke, 1982), מבליט את הספקנות הרדיקלית של ויטגנשטיין ביחס למשמעות, באומרו כי היא מניחה את ההנחה הזו: ההסבר למה שהדובר מתכוון במילים שלו עצמו תמיד פתוח לאי-הבנה; ההבנה אינה מחויבת על-פי הכלל, אלא היא מופיעה תמיד בהתאמה ("רטרואקטיבית") אליו. הכלל מוסב אפוא לאחור, לאחר שזוהה כאופן של התנהגות מעשית המנסחת אותו ומראה אותו לחברה.

אשר לפרגמטיזם, אפשר למקם את ויטגנשטיין בתוך מסלול של חשיבה שיש לו היסטוריה משלו. ויליאם ג'יימס, ג'ון דיואי, תומס ס' קון, ז'ק דרידה, סטנלי קאוול, ריצ'רד רורטי הם דמויות מפתח ברשימה זו. בדומה לפרגמטיסטים, גם ויטגנשטיין מניח כי הסובייקטים מכוננים עצמם בתהליך של התנסות; בדומה להם, גם הוא מניח כי האמת תלויה באופן הארגון האינסטרומנטלי שלה. "הכללים" הם הרגלים של חשיבה או כללי התנהגות, ובניסוחו של רורטי (Rorty, 1982: XIII): הפרגמטיזם אינו מתבונן במדע כעגל זהב חדש שנועד למלא את מקומו של האל. הוא מתבונן במדע כ"ענף של הספרות", ובאמנות – כאופן של חקירה. זהו הדחף לעסוק בפילוסופיה ב-"p" קטנה philosophy (ולהימנע מפילוסופיה ב-"P" רבתי: Philosophy) (ע"ע פרגמטיקה).

עניין זה יכול להסביר את ההשפעה העצומה שיש לוויטגנשטיין בתחום החשיבה האסתטית והאמנותית (Perloff, 1996). ויטגנשטיין אינו מנסה לפתור בעיות, אלא לנסח אותן מחדש, באמצעות אנלוגיות, מיזנסצנות, דוגמאות. אלה הם טקסטים ביצועיים "לדוגמה", שאינם אלא מטאפורות פרגמטיות לאופנים אפשריים של תיאור והבנה (Rorty, 1982: 34). לימים תתקשר החשיבה באמצעות "מטאפורות פרגמטיות" לאופן חשיבה פוסטמודרני, ותאומץ על-ידי הפילוסוף ז'ן פרנסואה ליוטאר (Lyotard) ([1979] 1999).

נסכם: תורתו של ויטגנשטיין המאוחר (התאוריה של "משחקי הלשון") חורגת מן התחום הצר (יחסית) של הפילוסופיה המקצועית. היא מעמידה את השיח הפילוסופי באור חדש: כמעין דחף אקזיסטנציאלי המצרף ליריות סגנונית, מבנה אפוריסטי וכן "התעקשות" על הטון הרגשי, האינטימי, שהפילוסופיה שלו טעונה בו. עמדתו מקרינה על מגוון נרחב של התנסויות בשטח הספרות, האמנות הפלסטית, האדריכלות, הדת ומדעי ההתנהגות (אם למנות רק רשימה חלקית). תפיסה תרפויטית המושפעת מוויטגנשטיין תתבסס על נקודה מרכזית אחת: בניית מודל טיפולי שאיננו מבוסס על עיקרון של "פתרון בעיות": הצעת תרפיה שמבטלת את העיקרון של ההיענות ל"בעיה" (המחלה) באמצעות "התשובה" (= ריפוי); ניסיון לבטל את נחרצותו של "הסימפטום", לתאר אופנים פלורליסטיים של החיים, בבחינת "משחקי לשון" אפשריים (שיטה זו תיושם למשל בטיפול נרטיבי), ובכך להגדיר מחדש את גבולותיה של החירות האנושית. חירות זו אינה מנותקת מחיי היומיום ומשפת היומיום. יתרה מזו: המילים בשפה הן בעלות משמעות משום שיש להן קריטריון המגדיר את אופן יישומן התקין (הקריטריון הוא "משחק הלשון"). כל אמונה פרטית שלנו, למשל, אינה מובנת כשלעצמה, אלא במסגרת משחק לשון כללי הקרוי מערכת האמונות, שבה אנו מחזיקים. תפיסות מעין אלה מעמידות את ויטגנשטיין כפילוסוף הרואה בשפה מכשיר המייצר והמתרגל צורות חיים שונות (Audi, 1995).

 

מקורות

ויטגנשטיין, ל' 1986: על הוודאות, תרגום: ע' אולמן-מרגלית, ירושלים: כתר.

— [1921] 1994: מאמר לוגי-פילוסופי, תרגום: ע' צמח, תל אביב: הקבוץ המאוחד.

— [1953] 1994: חקירות פילוסופיות, תרגום: ע' אולמן-מרגלית, ירושלים: מאגנס.

— (לא מצוינת שנת ההוצאה): פרקים באסתטיקה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, ספרית פועלים, אופקים.

ליוטאר, ז"פ [1979] 1999: המצב הפוסטמודרני, תרגום: ג' אש, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

מגי, ב' 1987: הפילוסופים הגדולים, תרגום: י' מלצר, תל אביב: ידיעות אחרונות., עמ' 436-380. 

נורמן, נ' 1998: לודויג ויטגנשטיין, תרגום: א' סנד, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.  

Audi, R. (ed.) 1995: "Wittgenstein Ludwig", in: The Cambridge Dictionary of Philosophy, Cambridge University Press.

Elam, K. 1984: Shakespeare's Universe of Discourse: Language-Games in the Comedies, Cambridge: Cambridge University Press.

Kripke, S. 1982: Wittgenstein, On Rules and Private Language, Cambridge MA: Harvard University Press.

Perloff, M. 1996: Wittgenstein Ladder, Poetic Language And the Strangeness of Ordinary, Chicago and London: The University of Chicago Press.

Rorty, R. 1982: Consequences of Pragmatism: Essays, 1972-1980, Minneapolis: University of Minnesota Press, pp. 19-36.

Stern, G. D. 1995: Wittgenstein, On Mind and Language, New York, Oxford: Oxford University Press.

Wittgenstein, L. 1984: Culture and Value, ed. G. H. Von Wright, trans. P. Winch, Chicago: The University of Chicago Press.

 

 

תאור / מקור התמונה:

Ludwig Witgenstein

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×