הדרה

Exclusion

Rosa Parks's Symbolic Bus Ride, 1956

הרחקה, דחיקה לשוליים, הוצאה מן הכלל. תרבות הרוב ההגמונית מפלה ודוחקת במכוון קבוצות מיעוט בחברה ממוקדי השיח הפוליטי, החברתי והתרבותי, במטרה למנוע מהן שותפות שוויונית במשאבים או בנכסים סמליים השייכים לכלל. התרבות ההגמונית חוסמת את נגישותן של קבוצות מיעוט למוקדי נִרְאוּת והשפעה, מנציחה סטריאוטיפים שליליים ומאפשרת להן שותפות מוגבלת ומבוקרת המנציחה את נחיתותן ואת זרותן. השיח ההגמוני הישראלי הוא מערבי, רציונלי, אשכנזי, חילוני, גברי והטרוסקסואלי. קבוצות המיעוט, הכוללות נשים, מזרחים, חרדים, רוסים, אתיופים וערבים, אינן זוכות לייצוג ייחודי וראוי באמצעי התקשורת, באקדמיה, בכלכלה, במוסדות התרבות ובתוצריהם המרכזיים.

תהליך ההדרה מתחיל ברצון של האידאולוגיה ההגמונית, המזוהה עם המרכז, לדחוק את האחר והזר, השונה והפריפריאלי מתחומי השפעה והכרעה. על-פי פוקו (Foucault), שיטות של הדרה מבוססות על הרצון להגדיר את שיחו של האחר כשיח מוטה ושקרי ולכן בלתי רלוונטי ונעדר סמכות לגבי האמת. בעלי הכוח מזהים את עצמם עם הרצון לאמת, שאינו אלא הרצון לכוח. הכוח מתנסח בראש ובראשונה בתחום השפה, באמצעות יצירת אופני דיבור לגיטימיים ולא לגיטימיים ופיקוח תואם המשרת את האינטרסים של בעלי הכוח. אלה קובעים את אופני השליטה, המיון, ההתפלגות והליכי החלוקה של הכוח (פוקו, [1971] 2005, [1976] 1996).

השיח, שהוא אופן דיבור אידאולוגי, משרת את אלה הקובעים את גבולותיו והשולטים בתהליכים התיאורטיים והמעשיים שלו. שיח כוחני זה בולט בארבעה תחומים עיקריים: פוליטיקה (שהיא ייצוג ישיר של כוח); מיניות ומגדר; שיגעון; והתחום הכולל שאפשר לכנותו "השיח של האמת". שיח מסוג זה, כך טוען פוקו בעקבות ניטשה, אינו תר אחר הגדרה אובייקטיבית של המציאות והוא מעוגן בראש ובראשונה בהבלטה של סמכות וכוח, לרבות סנקציות שונות נגד "הכופרים באמת". כופרים אלה מורחקים בדרך כלל על-ידי מחיקה שקטה שלהם בדרכים מגוונות, כגון הצנעה והסתרה של בעיית הכוח או יצירת שיטות מיון ואופני פיקוח פנימיים על הנאמר בתוך קהילות השיח השונות. המטרה היא למנוע מקבוצות ומיחידים ליטול חלק בהליכים של שיח המייצרים ידע לגיטימי או "ידע מדעי". הידע המיוצר הוא על כן פרקטיקה של כוח, שכל האחרים מודרים ממנה ואינם נהנים מפירותיה (Foucault, [1977] 1980).

התבוננות באופני ההדרה משרתת אפוא שתי מטרות ביקורתיות: (א) בחינת אופנים של השתקה, מחיקה, הגבלה או הטמעה של האחר בתוך השיח השולט; (ב) בחינת אופני הארגון ההיסטוריים של תחומי הידע/כוח, במטרה להוכיח כי מבנים אלה אינם אוניברסליים אלא תלויים בהקשר היסטורי-פוליטי, ולכן ניתנים לשינוי בתנאים היסטוריים חדשים. פוקו מכנה את פרויקט החשיפה הזה בשם גֵּנֵאָלוֹגְיָה, ורואה בו תנאי לשינוי בפוליטיקה של ההדרה (Foucault, [1971] 1977).

תהליכים תיאורטיים אלה, הנידונים בשיח הפוסט-סטרוקטורליסטי, יכולים לשמש נקודת מוצא לדיון בקיפוח האחר. המושג "אחר" כולל כל מה שאינו נכנס לסכמת החשיבה וההתנהגות של המרכז, או במילים אחרות כל מי שאינו שייך לסטריאוטיפ של זכר, לבן, בורגני והטרוסקסואל. כל מי שמפגין חריגות של צבע, מעמד, העדפה מינית או מוגבלות כלשהי אינו זכאי ליתרונות ולזכויות ה"טבעיות" וה"אוניברסליות", המזוהות לחלוטין עם איש המרכז. תהליכי ההדרה המופעלים על אלה שאינם זכאים מנטרלים את כוחם ואת השפעתם הפוליטית, התרבותית והרגשית. אנשי המרכז מציגים את עצמם כמי שדואגים לכלל, ואילו את האחרים הם מתארים כמי שמייצגים רק את עצמם ודואגים רק לאינטרסים המגזריים שלהם. הסבר זה מכשיר את הקרקע לתהליכים של דה-לגיטימציה המופעלים על האחר במטרה להשתיקו (יפתחאל וקדר, 2003).

את הליך ההרחקה וההדרה של האחר ניתן להדגים באמצעות המקרה הישראלי. אף-על-פי שהחברה הישראלית טוענת במוצהר לפתיחות דמוקרטית ולפלורליזם מחשבתי, עדיין מתקיימים בה תהליכי הדרה של קבוצות המוגדרות מיעוטים (גם אם האוכלוסייה שהן מונות אינה מיעוט מספרי, כגון הנשים). נגישותם של מיעוטים אלה למוקדי הכוח מוגבלת וקולם אינו נשמע. תהליכי הדרה מופעלים עליהם במטרה לצמצם את כוחם ולחסום את המסרים האלטרנטיביים הגלומים בפעילותם. בהקשר זה עולות השאלות הבאות: האם קיימת קבוצת כוח המזוהה עם ה"ישראליות", זו המדירה את רגליהם של שחקנים אחרים ומשתיקה את קולם? האם שיח זה נשלט בידי האליטות הוותיקות, הכוללות בעיקר חילונים אשכנזים בעלי אוריינטציה מערבית וצרכנית מובהקת? כיצד הופך המודל הפרטי של אליטות אלה למודל ה"אוניברסלי" של הישראליות בה"א הידיעה – ישראליות בלתי סובלנית בעליל כלפי קבוצות מיעוט המציגות דגם תרבותי שונה ושפה אחרת?

נמקד את הדיון בסוגיית תקשורת ההמונים. לפנינו תהליכים סמויים, אולם תוצאותיהם גלויות לעין. תהליכי הדרה מופעלים בעיקר כלפי מי שלא נחשב שייך לזרם המרכזי: מזרחים, דתיים, נשים, ערבים, רוסים, אתיופים, הומוסקסואלים ולסביות, מוגבלים, מהגרי עבודה ועוד. קל להבחין בכך במהדורת החדשות בטלוויזיה – שם בולט היעדרם של מגישים מזרחים, רוסים, דתיים או ערבים. תופעה זו רווחת גם בסוגות תקשורתיות אחרות: שימוש בילדים בלונדינים בפרסומות, שימוש בסטריאוטיפים מזרחיים בפרסומות למוצרים עממיים (מוצרי ניקיון, חומוס), התמקדות באידאל יופי נשי נוסח ברבי אשכנזייה ותכולת העיניים ועוד.

ההדרה מתבצעת גם באמצעים מעודנים יותר: לדוגמה, הזמנתו של האחר לדיון תקשורתי או ציבורי הקשור רק בו והמעורר שערורייה לאומית. כך, בדיונים על עוני ואלימות מככבים מזרחים; נכים מוזמנים לאולפן על רקע שביתה מול משרד ראש הממשלה; רוסים מוזמנים להעיד על זהותם הישראלית בעקבות הפיגוע בדולפינריום בתל אביב, שבו נהרגו יהודים ממוצא רוסי. בנושאים כלל-לאומיים או כלל-תרבותיים, לעומת זאת, הקבוצות ההגמוניות זוכות להעדפה. לאחֵר מוקצים התפקיד הלא מחמיא של החריג הבעייתי או המשבצת האקזוטית-בידורית. כאן מתקבלת הופעתו של האחר בברכה, משום שהיא מבליטה ביתר שאת את הנורמליות של הרוב המצוי במרכז. צורת הצגתו של האחר מבליטה את דמותו הסטריאוטיפית השלילית ושוללת ממנו עמדת כוח של "מומחיות ניטרלית".

ההדרה קשורה גם ביחסו של המרכז אל הפריפריה הגיאוגרפית והתרבותית-נפשית. מנקודת מבט גיאוגרפית, רבים מהמיעוטים של החברה הישראלית גרים בפריפריה וחוו את חוויות ההגירה בחמישים השנים האחרונות. חלק ניכר מהם סובל מעוני ומרמת הכנסה נמוכה. החיים בפריפריה נתפסים לא רק כריחוק משלל ההזדמנויות שמציע המרכז, אלא גם כביטוי להרחקה ולאי-הכרה באורח חיים אחר, בשוני ובהעדפות תרבותיות אחרות. כך הופך הריחוק הגיאוגרפי לתהליך של הדרה זהותית ותרבותית. מבחינה תרבותית, החלקים המודרים בחברה נתפסים כצרכני תרבות פסיביים, שעל הטלוויזיה ועל יצרנים אחרים של תרבות פופולרית לקלוע לטעמם ממניעים מסחריים. הם אינם נתפסים כיצרני תרבות מרכזיים המשפיעים על הזירה הלאומית, אלא אם כן עברו תהליכי הטמעה ונוכסו בידי המרכז השולט (גרינברג וברעם, 2003).

ההדרה בחברה הישראלית חריפה במיוחד כלפי שני מיעוטים: ערבים וחרדים. היחס כלפי הערבים בתקשורת הישראלית הוא ביקורתי עד עוין. אין כל רצון לשתף אותם בשיח הכללי של החברה הישראלית, העוסק בנושאים כגון שלום, חברה וכלכלה. תחת זאת הם מוזמנים להופיע בתקשורת בעיקר בהקשר לאירועים מגזריים הנוגעים אליהם ישירות. באשר לחרדים ניכר הניסיון לצמצם את זהותם לכדי מאפייניה הדתיים, בלי להכיר ביסודות נוספים המרכיבים אותה. כשמדובר בערבים (פלסטינים בישראל ומחוצה לה), הבעיה חוזרת בתבנית דומה ואף במשנה תוקף: התקשורת מסקרת את פעילותם כמיעוט החשוד מראש באי-נאמנות למדינה. הסיקור מתייחס בעיקר לפעילות עוינת של ערבים מנקודת המבט של הישראליות היהודית: הערבי הישראלי מוצג כמי שמזעזע את אורח החיים הנורמלי של הרוב היהודי, והשאלה המועלית לדיון היא מה אפשר לעשות כדי לחזור לשגרה. תבנית זו חוזרת ביחס למיעוטים אחרים, כגון הומוסקסואלים ומוגבלים (נכים למשל). היחס אליהם גם הוא מגזרי: ההומוסקסואלים מוזמנים לדיונים על מוסר וזהות תרבותית, אך בולטים בהיעדרם כקבוצה בדיונים על סוגיות כלליות כגון פוליטיקה.

בבואה להדיר קבוצות מיעוט, התרבות ההגמונית נוקטת אסטרטגיה ברורה: היא דוחה מראש את המושג פוליטיקה של זהויות (פוליטיקה המבליטה את שייכותו השבטית של הפרט), וטוענת שקיימים רק אינדיווידואלים המוזמנים על-פי כישוריהם המקצועיים או על-פי העניין שעל סדר היום. הלכה למעשה, הרטוריקה האינדיווידואליסטית משמשת לייצוגה של קבוצת זהות מסוימת, שקיומה מוכחש: זוהי קבוצת הרוב המורכבת מגברים אשכנזים, מערביים וחילונים, הרואים בהשתתפות נציגיהם בשיח בחירה טבעית ואוניברסלית, ואילו בהשתתפותן של קבוצות זהות אחרות – אינטרס משני, מקומי ומגזרי.

סוגיית ההדרה חושפת מניפולציות כוחניות שתרבות הרוב מפעילה על קבוצות מיעוט מתוקף הפעילות ההגמונית בתקשורת, באקדמיה, באמנות ובתרבות. זהותן של קבוצות המיעוט נמחקת בדרכים שונות: אנשי התרבות של קבוצות המיעוט אינם מוזמנים להציג את עמדותיהם במרחב הציבורי; סוגיות העשויות לזעזע את הסטריאוטיפ של האחר בעיני הציבור אינן מועלות על סדר היום; הידע ומוצרי התרבות האלטרנטיביים שמייצרות קבוצות המיעוט אינם זוכים לתקציבים הולמים, וסובלים מצנזורה תרבותית. דוגמה לכך היא הפיכת לימודי המגדר לגטו אקדמי, במקום שהעניין הפמיניסטי יקבל משמעות רוחבית בפקולטות השונות של האוניברסיטה.

עם זאת, המודעות לכינונה של חברה רב-תרבותית והשיח התיאורטי הנלווה לתופעה (בייחוד בתחום האקדמי המכונה לימודי תרבות) עשויים לסמן נתיבים לצמצום האפליה ואי-השוויון בין קבוצות תרבותיות שונות. הדוגמה המוצלחת ביותר לתהליך זה היא הנשים. אף-על-פי שהמהפכה הפמיניסטית עדיין רחוקה מלהשיג את כל יעדיה, ואף-על-פי שהפולמוס על פמיניזם ועל פוסט-פמיניזם נמצא עדיין בעיצומו, ברור כי הן הנשים והן מה שמכונה "המבט הנשי" זוכים באחרונה לחשיפה. תוכניות נשים בטלוויזיה ופריצתן של נשים למוקדים שהיו בעבר גבריים – למשל קריירה תקשורתית או ספרותית – יכולות להעיד על צמצום ממדי ההדרה. עם זאת, אפליה והדרה של נשים מוסיפות להתקיים בתחומים כגון כלכלה, אקדמיה וניהול מוסדות תרבות.

מקורות

גרינברג, נ' וברעם, נ' (עורכים), 2003: אדוני התרבות: אנטומיה של יצרני תרבות ישראלים, תל אביב: עם עובד.

יפתחאל א' וקדר, א' 2003: "על עוצמה ואדמה: משטר המקרקעין הישראלי", בתוך: שנהב, י' (עורך), מרחב אדמה בית, ירושלים ותל אביב: מכון ון ליר בירושלים והקיבוץ המאוחד.

פוקו, מ'  [1971] 2005: סדר השיח, תרגום: נ' ברוך, תל אביב: בבל.

פוקו, מ' [1976] 1996: תולדות המיניות I, הרצון לדעת, תרגום: ג' אש, תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 

Foucault, M. [1971] 1977: "Nietzsche, Genealogy, History", in: Bouchard, D. F. (ed.), Language, Counter-Memory, Practice, Ithaca, New York: Cornell University Press; Oxford: Basil Blackwell.

— [1977] 1980: "Truth and Power", in: Gordon, C. (ed.), Power/Knowledge: Selected Interviews and Other Writings, 1972-1977, New York: Pantheon Books.

תאור / מקור התמונה:

Rosa Parks's Symbolic Bus Ride, 1956

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×