אתנוצנטריות

המונח מתאר עמדה של התנשאות תרבותית כוחנית כנגד יחידים או קבוצות הנמצאים מחוץ למרכז ונתפסים כזרים וכנחותים ביחס אליו (Bahbha, 1994). בדרך כלל משמש המושג כדי לציין את תחושת ההתנשאות של הזכר המערבי הלבן (המיוחסת גם לעמדתו האפשרית של חוקר התרבות) כלפי תרבויות אחרות, כגון תרבות העולם השלישי, תרבות הנשים, התרבות המזרחית (בישראל) ועוד (ע"ע מיעוט, ספרות מיעוט).

עמדה זו נובעת מנרקיסיזם אידאולוגי, הגורס כי יש מקום רק למרכז אחד או רק לזהות אחת, וכי כל האחרים אמורים להתייחס לזהות זו ולהגדיר את קיומם רק ביחס אליה (ע"ע שוליים/מרכז). עמדה זו עשויה להתבטא באופני שיח שונים, כגון אוריינטליזם, ואחר-כך להתממש בפוליטיקה מפלה שתופנה כנגד קבוצות השוליים (ע"ע הדרה). הקיום הלגיטימי של השונה, הזר והשולי יוגדר כבעייתי מתוך מגמה להטמיע את השונות הזו בתוך השיח האתנוצנטרי השולט (ע"ע דיפראנס ; אני/אחר).

דוגמאות מובהקות לאתנוצנטריות נמצא, למשל, בקביעות שיפוטיות בדבר ה"פרימטיביות" של המוזיקה המזרחית לעומת מורכבותה של המוזיקה המערבית, או של נחיתות הרוק ביחס למוזיקה הקלאסית. אלה הן גישות אתנוצנטריות משום שהן מעדיפות את קנה המידה המערבי של מורכבות בעלת גוון מסוים, למשל מורכבות הרמונית וליניארית, על פני מורכבות אחרת, המבוססת על חזרתיות אקספרסיבית, כגון זו המאפיינת למשל את שירתה של הזמרת אום כולתום.

כדוגמה למתח שבין התרבות המערבית הנחשבת לתקנית לבין התרבות המזרחית הנחשבת לאתנית אפשר להביא את כינונו של כור ההיתוך הבן-גוריוניסטי. מפעל זה, שביקש לצמצם הבדלים אתניים, לקעקע את המבנה "השבטי" של הגולה לטובת הומוגניות ממלכתית זקופת קומה המייצרת את הישראלי החדש, לא היה אלא ניסיון מובלע להטמיע ולדכא את ההבדלים התרבותיים בתוך מודל התואם את המיתוס האשכנזי המאצ'ואיסטי, החילוני, של יפי הבלורית והתואר. צבר מיתי זה, שזוהה עם הדגם ההגמוני של הישראליות החדשה, דחק אל השוליים הסהרוריים או הפולקלוריסטיים דגמים מתחרים של ישראליות. דומה כי בחברה הרב-תרבותית והרב-שבטית של ימינו נפתחת הזירה לתחרות ולדיאלוג בין קבוצות אתניות שונות. יש בכך כדי לתרום למיתון של מגמות אתנוצנטריות גזעניות מפלות.