אקולוגיה

Ecology

Photo: Jim Stephenson http://www.studioweave.com/projects/detail/ecology-colour/

"אמר רבי שמעון בר יוחאי: ושלושה דברים שקולים זה כנגד זה והם ארץ, אדם ומטר. ושלושתם משלוש אותיות ללמדך שאם אין ארץ אין מטר ואם אין מטר אין ארץ ואם אין שניהם אין אדם".

בראשית רבא, י"ג

ביוונית: OIKOS –הבית, השלם; LOGOS – לימוד, מדע. מדע החוקר את היחסים שבין הגוף החי לבין סביבתו הדוממת, החיה והאנושית. האקולוגיה עוסקת אמנם בחקר כדור-הארץ והסביבה, ואולם עניינה העיקרי הוא האדם: החברה האנושית, צרכיה ומשאבי הטבע העומדים לרשותה. הפוליטיקה האקולוגית קוראת להתגייסות הציבור כדי להגן על האיזון הסביבתי ולהבטיח חיים לדורות – כנגד אינטרסים קצרי טווח המונעים על-ידי הרצון לצמיחה, לרווחים מהירים ולהתפתחות מיידית, על חשבון העתיד.

בשלושים השנים האחרונות ידע מדע האקולוגיה פריחה גדולה, ואולם שורשיו מצויים הרחק בזמן. החברה החקלאית של ימי הביניים ראתה בטבע משאב כלכלי וחברתי מן המעלה הראשונה. בעידן הנאורות (המאה ה-18) הפך הניכור האנושי לטבע למוקד של דיון ביקורתי. אז גם חלו התפתחויות שונות בתחום כגון מיסוד זכויותיהם של בעלי החיים ופיתוח הגן. גני הבארוק והרוקוקו הוקמו כתגובת נגד להרס מסיבי של היערות בצרפת במחצית השנייה של המאה ה-18. השאיפה להגדיר מחדש את הקשר שבין טבע, תרבות וחברה עוררה תקווה חדשה ואפשרה לבני האדם לזהות את עצמם כחלק מן הטבע. הגן נתפס כנושא בשורת חירות, משום שהוא מאפשר לאדם להתמזג בהרמוניה עם השקט והיופי של הטבע: נוף אידאלי שבו התערבות מעשה ידי אדם היא מסוגננת אך מצומצמת; הנוף יִיצג את הריבוי ואת הפשטות ולכן את הטוטליות של הטבע.

במאה ה-19, עם התגברות המגמות של תיעוש ועיור באירופה ובארצות הברית, התפתחו תובנות אקולוגיות חדשות. מרקס טען בקפיטל כי הקפיטליזם לא כונן רק את ניצול היתר של העובד אלא גם את ניצול היתר והדלדול של משאבי הטבע. פרידריך אנגלס גרס כי כל ניצחון על הטבע הוא בה בעת גם הפסד (Engels, [1873-1883] 1973). במחצית הראשונה של המאה ה-20, על סערותיה הקשות, לא חלו התפתחויות משמעותיות בנושא. בעניין זה ניתן לציין כי דווקא הפשיזם האירופאי, ובייחוד המשטר הנאצי בגרמניה, למרבה המקאבריות, חרת על דגלו מסר של שמירה על איכות הסביבה.

זרמי עומק בחברה האמריקאית, שהתפרצו בשנות השישים של המאה ה-20, אחראים לשובו של הרעיון האקולוגי למקומו החשוב בסדר היום העולמי. ילדי הפרחים (ההיפים) ופעילי הטבע היו מן הראשונים שאימצו לחיקם את המצע האקולוגי. הם עשו שימוש פופולרי ברעיונות כגון אנרגיה סולרית, כוח מים, פנייה לטבע ועוד. באמצם את "הסירוב הגדול" (The Great Refusal), מבית היוצר של הרברט מרקוזה (Marcuse), סירבו ההיפים להשתתף בהרס הטבע ודבקו ברעיון החיים הפשוטים (ע"ע תרבות נגד ; אדם חד-ממדי). שנות השבעים של המאה ה-20 מסמנות את השינוי המשמעותי ביחס לנושא האקולוגי. מחקרים רבים החלו להתייחס לאפשרות של קריסת המערכת הכלכלית לנוכח חיסול משאבי טבע וגידול בצמיחה של אוכלוסיית העולם. ההמלצות המרכזיות היו הגבלה דרסטית של הגידול באוכלוסייה, שימוש חסכני במשאבי הטבע והפחתה ניכרת של הצריכה. היתה זו תחילתה של מודעות עולמית לסביבה, שהביאה לפתיחתו של דיון תיאורטי על אודות האקולוגיה. הובהר כי בנושאים כגון זיהום סביבתי וניצול של משאבים טבעיים לא קיים כל הבדל בין כלכלה פרטית לבין זו המנוהלת על-ידי המדינה.

ההגנה על איכות הסביבה זכתה לתנופה נוספת עם הקמת ארגון גרינפיס בשנת 1971. הארגון הפגין נגד ניסויים גרעיניים, זיהום אוויר ומים והרג של בעלי חיים, והיה שותף לצמיחתם של רעיונות ברוח "קטן זה יפה" ו"חשוֹב גלובלית, פעל מקומית", תוך התנגדות לתיעוש המתמיד. ההפגנות נגד מלחמת וייטנאם בשנות השישים הפכו בשנות השבעים והשמונים למחאות כנגד הרס העולם השלישי; מחאות נגד כריתת יערות הגשם, הרג הלווייתנים כחלק מן "המחקר המדעי", הצפת האוקיינוסים בפסולת כימית ואטומית ועוד. משבר הנפט של ראשית שנות השבעים הוביל לחיפוש אחר מקורות אנרגיה חלופיים. ההתייחסות לאנרגיה אטומית כפתרון אפשרי למשבר הובילה להפגנות רבות כנגד הקמתם של כורים גרעיניים.

בשנת 1980 הוקמה מפלגת הירוקים בגרמניה והפכה למפלגה הירוקה הראשונה שזכתה לכוח פוליטי. המפלגה הורכבה מקבוצות מחאה של פמיניסטים, אנרכיסטים, שמאלנים, פציפיסטים ועוד. העלייה בכוחן של המפלגות הירוקות נתמכה באסונות כצ'רנוביל בשנת 1986 ובופאל, הודו, בשנת 1989. דוגמה נוספת לרגישות העולמית בנושאים אקולוגיים קשורה למלחמת המפרץ בשנת 1991. תמונתו של קורמורן בודד, הטובע בים מוצף דלק, הפכה אז לאחד הדימויים המרכזיים של המלחמה. החשיפה התקשורתית לאסונות גלובליים כמו הצונאמי בדרום-מזרח אסיה בדצמבר 2004 וההוריקן "קתרינה" בניו אורלינס בשנת 2005 העלתה אף היא את המודעות העולמית לשיווי המשקל האקולוגי הרופף שבתוכו אנו חיים.

ואולם, חרף הבולטות שהפגינה, לא הצליחה התנועה האקולוגית לבלום מגמות שנתמכו על-ידי האידאולוגיה הקפיטליסטית של "צמיחה" ו"פיתוח" (ע"ע ליברליזם, ניאו-ליברליזם). בעקבות השינויים הפוליטיים והכלכליים שחלו במדינות הגוש המזרחי הפכה "כלכלת השוק החופשי" לדומיננטית בעולם כולו, וניצול "העולם השלישי" בידי "העולם הראשון" זכה ללגיטימציה נוספת. בארצות העניות יותר, שהיו קורבנות ישירים להזנחה אקולוגית, לא הצמיחה האידאולוגיה האקולוגית כנפיים. היעדר המודעות של האוכלוסייה המקומית וחוסר אמון בכוחה הפוליטי לחולל שינויים הביאו להשלמה פסיבית עם המציאות העגומה. השפעתה הפוליטית של התנועה האקולוגית עמדה אז ביחס הפוך לבולטות שלה בתחום הכתיבה המדעית והפופולרית.

הדילמה האקולוגית נוגעת לקשר שבין ניצול משאבי הטבע, אידאולוגיית הצריכה והגידול באוכלוסייה. משוואה זו הפכה לקריטית בהתחשב במגמת גידול האוכלוסייה ובתוצאות הבלתי הפיכות של תהליכים אלה. העתיד מציב דרישות אתיות חדשות בנוגע לטבע ולתרבות ומגדיר מחדש את החיים שאותם ראוי לחיות. הצורך במערכת חינוכית הבנויה על כבוד, סובלנות, שלום וצדק חברתי הופך לדחוף יותר מתמיד (Pepper, 1993). במקביל נדרשים פיתוח של מקורות אנרגיה חלופיים, הפחתה ניכרת של מסות תיירותיות ומִחזורם של משאבים נדירים (ע"ע קיימות). מדינות מתועשות חייבות לעבור מתעשיית ההיי-טק לתוכניות המשלבות טכנולוגיה וטבע על בסיס מקומי. כך לדוגמה הופכת הביוטכנולוגיה לגורם המתפתח בקצב מהיר. הוא אמור לספק פתרונות גם ברמה האקולוגית, כגון שיקום יערות שרופים והצמחתם, פיתוח זני צמחים חדשים ועמידים, האצה בזמן הגידול של יבולים באמצעות התערבות גנטית ועוד.

הגישה האקולוגית חדרה אל השיח האקדמי ואומצה בתחומי דיון שונים, כגון בפסיכולוגיה (Bateson, 1972), בתקשורת ועוד. בתחום לימודי התקשורת התפתחה גישה אקולוגית (Media Ecology), הבוחנת את הקשר שבין שינויים טכנולוגיים לבין שינויים חברתיים. נקודת המוצא שלה היא עיסוק בצרכים אנושיים המסופקים על-ידי משאבים המצויים בסביבה – בכלל זה משאבים תקשורתיים. הגישה האקולוגית עוסקת בהגדרת הצרכים, הסביבות והמשאבים במרחב שבין מערכות ביולוגיות, אקולוגיות ותרבותיות (שנער, 1996). שיח זה משתלב בהיסטוריה של הרעיונות ובתולדות החשיבה האמנותית. המגמות הרומנטיות של המאה ה-19, הסגידה לדת הטבע (ז'ן ז'ק רוסו [Rousseau], הנרי ת'ורו [Thoreau]) וההנחה כי האדם יכול למצוא בטבע את אושרו, השתלבו היטב במגמות אנטי-אורבניות, שרווחו בעת ההיא אך נסוגו מפני התביעה לפיתוח ולתיעוש שנשא בכנפיו הקפיטליזם התועלתני של סוף המאה ה-19 והמאה ה-20. התביעה להגנה על הסביבה, וכן מגמות ניאו-רומנטיות כגון  נוודות, נסוגו מפני המגמות המודרניסטיות, שפירשו את התרבות כניצחון טכנולוגי וכרתימת הטבע לשירותו של האדם (Collingwood, [1945] 1972).

מגמות אלו מצאו את ביטוין גם באידאולוגיה הציונית. זו הוכיחה עצמה כאנטי-אקולוגית בעליל. צרכים סביבתיים נדחו מפני צרכים אידאולוגיים (הפרחת השממה, ייבוש הביצות, חציבה בהר, הקמת כביש חוצה ישראל וכדומה). אלה זוהו עם קדמה טכנולוגית, הגוברת על הטבע המקומי ומדבירה את נתיניו הפרימטיביים, שהיו בדרך כלל הערבים (ע"ע אוריינטליזם). מומנט זה משתקף היטב גם באמנות הישראלית. הציירים של ראשית המאה ה-20 ואמצעה תיארו את הציוני ככובש הקרקע. הערבי תואר כחלק מהאדמה והנוף. אצל ציירים כמו ראובן, פנחס ליטבינובסקי ונחום גוטמן הערבים אחזו פרחים; דמותם השתלבה בנוף והתמזגה עם הטבע. הציוני, לעומת זאת, ביקש "לגאול" את האדמה, לכבוש אותה באמצעות הטכנולוגיה החדשה שעמדה לרשותו.

השיח האקולוגי באמנות החל לפרוח משנות השישים של המאה ה-20. "אמנות האדמה" (הספירלה של רוברט סמיתסון [Smithson], האיים של כריסטו [Christo]), מהפכת הסטודנטים (מאי 1968), מחאתם של ילדי הפרחים וההיפים, משבר הנפט בשנות השבעים והחשש מפני שואה סביבתית – כל אלה יצרו מודעות חדשה לנושא. האמנות נתפסה כגורם רלוונטי בהקשר זה, משום שהציעה דרך חדשה להיפטר מעודפי הזבל שייצרה התעשייה: היא ביקשה לנצלם כחומרי גלם לגיטימיים לשם עיבוד אמנותי. האמנות ניסתה לקבל על עצמה תפקידים אוטופיים כדי לגשר בין האדם לטבע; היא העניקה לאמן תפקיד של "מטהר סביבתי". לקראת סוף שנות השישים החלו אמנים כמו קלאס אולדנבורג (Oldenburg), רוברט ראושנברג (Rauschenberg), ארמאן (Arman), וג'ים דיין (Dine) ליצור מחומרי פסולת ומגרוטאות. אמנים אחרים תיארו אנשים המוקפים במכונות ובפסולת, במחאה על ההרס העצמי שממיטה על עצמה חברת הצריכה. גם בארץ החלו לפעול אמנים שיצרו מפסולת, כמו חבורת "משקוף" (צבי טולקובסקי, איוון שוובל ועוד) וכן אמנים כמו יהושע נוישטיין ומיכאל דרוקס, שהציגו אוספי גרוטאות תוך הבלטת הפן האסתטי של הפסולת. דב אור-נר יצר פרויקט מִחזור שבמהלכו אסף פסולת, ריכז אותה בשקים, הציבהּ במוזאון ואף שלח דוגמאות ממנה לכ-400 אמנים ברחבי העולם. גם את התוכנית להפוך את מזבלת חיריה לפארק מטרופוליני גדול של גוש דן יש לראות ברוח זו.

נושאים דומים העסיקו אמנים בארץ בשנות התשעים. אחת הדוגמאות לכך היא פרויקט ה"ארטוסטרדה" של חברת החשמל. זהו מעין מוזאון פתוח, שהפך את יער עמודי החשמל הסמוך לתחנת הכוח "אורות רבין" ליד קיסריה לאתר פיסולי מעניין. אמנים רבים התריעו מפני הקרבת הטבע לתועלת האדם: מנשה קדישמן צבע עץ באירוע תל חי בשנת 1980, יחזקאל ירדני הציב עץ יצוק בבטון כמחאה על הרס הטבע על-ידי הטכנולוגיה. אחרי מלחמת המפרץ תיאר אורי ליפשיץ את הקורמורן הגווע בביצת הנפט כמפסיד העיקרי מן המלחמה בין עיראק לבין ארצות הברית. בשנת 1987 הציג בני אפרת את חזונו הקודר למאה הבאה: היצירה מרכז הדרכה אררט, קיץ 2035 מתארת את העולם שלאחר שואה אקולוגית. דמות בינלאומית מעניינת באותה תקופה שעולה בהקשר זה היא האמן הגרמני ג'וזף בויס (Beuys). במסגרת הפרויקט שיזם בשנת 1982 נשתלו 7,000 אלונים ברחבי העיר קאסל. בויס ביקש להחדיר יותר "טבע" אל תוככי העיר המתועשת באמירה ביקורתית על הקשר בין משבר חברתי-סביבתי לבין משבר אידאולוגי. לדידו, הטבע הוא מרכז היקום, וככל שנזלזל בו יותר כך נקרב את קצנו.

התנועות האקולוגיות בימינו הן תגובת נגד למטריאליזם הקפיטליסטי הפועל במגמה של התרחבות כלכלית וניצול רווי של משאבים על חשבון האוצרות הטבעיים והאיזון הטבעי השורר בעולם. הפוליטיקה האקולוגית מבקשת להחליף אינטרסים כלכליים קצרי טווח, המבוססים על חמדנות וניצול יתר של משאבים, בראייה לטווח ארוך שתתרום לרווחתו של המין האנושי גם בדורות הבאים. התנועות האקולוגיות מבקשות לגייס דעת קהל כדי לעצור פרויקטים הפוגעים באיכות הסביבה ובאיכות החיים של התושבים. המאבק מכוון בראש ובראשונה כנגד תהליכי הגלובליזציה שמובילים התאגידים הרב-לאומיים (ע"ע שיבוש תרבות). תהליכים אלה גורמים להידלדלותו ההולכת וגוברת של העולם השלישי; היא גם פוגעת במשאבי הטבע שלו ומנצלת באופן ציני את כוח העבודה הזול שלו (שכר רעב המשולם לילדים בסדנאות היזע בתאילנד, המייצרות, למשל, את נעלי "נייקי"). המהפכה האקולוגית משתלבת אפוא באידאולוגיה של העידן החדש: ניאו-רומנטיקה, חזָרה לערכי הטבע, חשדנות גוברת כלפי תהליכי תיעוש ואורבניזציה, רצון לחיים נקיים ומטוהרים מן הזיהום הכימי ומן השחיתות החברתית. בכך מצטרפת התנועה האקולוגית לשרשרת האוטופיות הרומנטיות הגדולות של האנושות (ע"ע אקטיביזם).

מקורות

טננבאום, א' 1992: "דב אור-נר: מוטאציות ואנרגיות", סטודיו, 33 (מאי), עמ' 11.

עפרת, ג' 1992: "מהאנשת הטבע להענשת הטבע: המאזן האקולוגי של האמנות הישראלית", סטודיו, 33 (מאי), עמ' 10-8.

פולמן, ר' 1992: "היכולת להתפעם", סטודיו, 33 (מאי), עמ' 7-6.

קרויטורו, י' 1992: "אורגניזמים חיים מול מלחמת קיום מתמדת: תולדות הקשרים שבין אמנות לאקולוגיה", סטודיו, 33 (מאי), עמ' 29-28. 

שטרן, ל' 1992: "להקשיב לסביבה: הצהרות ועבודות של אמנים אמריקאים עכשוויים", סטודיו, 33 (מאי), עמ' 27-26.

שנער, ד' 1996: תקשורת: טכנולוגיה, חברה, תרבות, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.

שפיגל, נ' 1992: מילים מספרות, ירושלים: מאגנס, האוניברסיטה העברית.

Bateson, G. 1972: Steps to an Ecology of Mind, San Francisco: Chandler Publishing Company.

Bookchin, M. [1980] 1991: Towards an Ecological Society, Montreal: Black Rose Books.

Bramwell, A. 1989: Ecology in the 20th Century, A History, New Haven, CT: Yale University Press.

Collingwood, R. G. [1945] 1972: The Idea of Nature, Oxford: Clarendon.

De La Croix, H., Tansey, R.G., Kirkpatrick, D. 1991: Art Through the Ages, University of Michigan, HBJ Publishers.

Engels, F. [1873-1883] 1973: Dialetics of Nature, trans. C. Dutt, New York: International Publishers.

Pepper, D. 1993: Eco-Socialism: From Deep Ecology to Social Justice, London: Routledge.

Tokar, B. [1987] 1992: The Green Alternative: Creating an Ecological Future, San Pedro, CA: R&E Miles.

תאור / מקור התמונה:

Photo: Jim Stephenson http://www.studioweave.com/projects/detail/ecology-colour/

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×