דוקו-אקטיביזם, וידאו-אקטיביזם

Docu-Activism

Michael Moore

מגמה בקולנוע, בטלוויזיה ובאינטרנט, המבקשת לנצל את זמינותה של טכנולוגיית הווידיאו כדי להתערב במציאות החברתית והפוליטית ולחולל בה שינוי. אלטרנטיבה לתוצרי התקשורת הממוסדת, המערערת על ה"אמת" המונפקת בידי המדיה ועוסקת בנושאים שנדחקו לקרן זווית. לנוכח הצלחתה של התדמית הפרובוקטיבית של הז'אנר, ביקשו אמצעי התקשורת הממוסדים לנצל את הנוסחה החתרנית לצורכיהם, וכך הערעור על עוולותיה של השיטה הפך מכשיר לשגשוגה. עם זאת, אין לשלול מן הז'אנר את מעמדו הביקורתי. בסופו של דבר זו אחת הצורות להציג את "האתיקה של החלש" ולעמת אותה באופן ביקורתי עם רצונם של בעלי הכוח להתמיד בססטוס קוו של הרוע המנורמל.

הדוקו-אקטיביזם ראשיתו עם המצאת מצלמת הווידיאו הניידת באמצע שנות השישים. האמן נאם ג'ון פייק (Paik), שביקר את התרבות התקשורתית והיה אחד הראשונים שרכשו את המצלמה, חזה ב-1965 כי הווידיאו יביא למהפכה בתחומי האמנות והמידע. הוא טען כי הווידיאו איננו רק מדיום זמין לכול; בניגוד לקולנוע, המצריך תהליך ארוך המערב טכנולוגיות יקרות וידע מקצועי, הווידאו מתייחד בכך שתהליך הצילום זהה לתוצאה הסופית, ולא נדרשת פעולה נוספת כדי לייצרו (ע"ע וידיאו ארט). אמנים ופעילים פוליטיים שהושפעו מפייק יצרו בשנות השבעים קולקטיבים: מסגרות שיתופיות שעסקו בהפקות וידיאו. אלה תיעדו בין השאר את ועידת המפלגה הדמוקרטית בסן פרנסיסקו ב-1972. משבר מלחמת המפרץ בשנים 1991-1990 היה שיא נוסף בפעולותיהם של הווידיאו-אקטיביסטים. מגמות אחרות קשרו בין התופעה למגמות ביקורתיות בתרבות, כגון פמיניזם, תרבות הגייז ועוד.

בראשית דרכו קיים הווידיאו-אקטיביזם זיקה חזקה לתחום האמנות. משנות השבעים ועד אמצע שנות התשעים התמקד הז'אנר בעיקר בניסויים אמנותיים, לצד עיסוקו בפוליטיקה. כיום רוב הווידיאו-אקטיביסטים צומחים מקרב העיתונאים והפעילים הפוליטיים ולא מקרב בוגרי בתי הספר לאמנות. ראוי אפוא לתהות אם הווידיאו-אקטיביזם הוא אכן, כהבטחתו, ז'אנר מהפכני, או שמא מדובר בהתפתחות נוספת של העיתונות החדשה: העיתונאי בוחר להדגיש את נקודת המבט האישית שלו על ההתרחשות, ומטבע הדברים מעמיד את עצמו ואת פעילותו במרכז.

ההצלחות הגדולות של הדוקו-אקטיביזם – במונחים של הצלחה קופתית ושל פריצה ממסגרות ההקרנה הקטנות – מסתמנות בארצות הברית. הבמאי מייקל מור (Moore) (רוג'ר ואני [1989], באולינג לקולומביין [2002], פרנהייט 9/11 [2004], קפיטליזם, סיפור אהבה [2009]) הוא דמות מרכזית בזירה זו. דמותו העגלגלה השופעת היתממות וארסיות מניפולטיבית התקבעה בתודעת הצופים כאייקון מרכזי המייצג את הז'אנר. לשיא השפעתו הפוליטית הגיע מור בסרטו פרנהייט 9/11 – כתבה עיתונאית ביקורתית ואירונית על ארבע שנות נשיאותו הראשונות של הנשיא ג'ורג' וו' בוש. הסרט, שזכה בפרס הראשון בפסטיבל קאן, הפך לחלק מרכזי בשיח הפוליטי בארצות הברית בבחירות 2004. סגנונו של מור יוצר את התחביר של הז'אנר: חדירה מתוחכמת לתחום המחיה של האוחזים ברסן השלטון; יצירת דיאלוג כפוי המעמת את בעלי הסמכות עם העובדות המטרידות שניסו לטשטש; ודרישה תקיפה לתגובתם On Camera (לעיני המצלמה). הפרובוקציה משמשת מנגנון כפול: מצד אחד, היא מציבה את בעלי הכוח מול "מלחמת גרילה" המבטלת את יתרונם; מצד אחר, היא מספקת "אקשן" לקהל הצופים המתבדר מן המהלך המביך. בעקבות הצלחתם המסחרית של מור ושל ממשיכיו התפתח במהרה גל דוקו-אקטיביסטי בטלוויזיה ובקולנוע.

הווידיאו-אקטיביזם המסורתי נחשב בשעתו פורץ מוסכמות, בלתי שגרתי ומלהיב. לטענת המבקרים, הווידיאו-אקטיביזם העכשווי הוא שמרני, ארכני וממוחזר. ייתכן שהסיבה לכך היא הפרדוקס האלטרנטיבי הידוע: מחד גיסא, הז'אנר קוסם למדיה הממוסדת והשבעה בגלל תדמיתו התוססת והחתרנית. מאידך גיסא, כדי להגיע אל ההמונים נדרש הווידיאו-אקטיביזם לפעול בתוך מסגרות פשוטות ונוסחתיות הנגישות לקהל הטלוויזיה המסחרית. מסגרות אלה מעקרות את היסוד החתרני שבו והופכות אותו לז'אנר נוסף בשרשרת המקובלת של מוצרי האינפוטיינמנט: תמהיל לא ביקורתי של מידע ובידור. ייתכן שנדרשת הבחנה ברורה יותר בין הדוקו-אקטיביזם או הווידיאו-אקטיביזם לבין התקשורת האלטרנטיבית. דומה כי זו האחרונה פועלת בכלים דומים, אך אינה פוזלת אל גופי התקשורת הגדולים, אינה חותרת לפופולריות ואף מוכנה לשלם מחיר ממשי על עמדתה הפוליטית. בריצתו הבהולה אחר האפקט הדרמטי והביקורתי מקדיח לעתים הדוקו-אקטיביזם את תבשילו ומייצר טקסטים סנסציוניים מביכים, תוך שהוא מפברק "פתרונות בית ספר" מדומים. התוצאה במקרים אלה היא מלאכותית, שכן היא נראית ככפייה של תזה ידועה מראש על שחקני הממסד המשתפים איתה פעולה בעל כורחם.

עם זאת, קשה להכחיש כי לז'אנר יש גם פוטנציאל ביקורתי לא מבוטל. נוכל לטעון כך אם נניח לרגע כי התקשורת אינה מופיעה רק בתפקיד הציני של שוחרת רייטינג, ללא קשר לתכנים אלה או אחרים. כעיתונאי בעל עמדה פוליטית מוסרית חושף הדוקו-אקטיביסט את פניה הסמויות של השררה, את פניו "האנושיות" של רוע פוליטי, ביורוקרטי, גזעני. קנה המידה כאן הוא זכותו של החלש להשמיע קול. בנקודת מבט זו יש משום פוטנציאל ביקורתי כלפי בעלי הכוח, השולטים בחוק ובנורמות החברתיות והתרבותיות הנגזרות ממנו. מכאן נובעת הטענה הרואה בדרישה לתמונה "מאוזנת" או למצגת "אובייקטיבית" כסות שבה מתהדרים בעלי השררה, אלה שיצרו את המתכונת האובייקטיבית. ההנחה האקטיביסטית היא כי אין סימטריה בין צדק לעוול, בין הציבור המוחלש לחזק, ולכן עדיף, מנקודת מבט מוסרית, להציג את הקורבן המישיר מבט אל האיש שהסב לו סבל. לשם מטרה זו ראוי להשתמש בממד הבידורי והמניפולטיבי של המדיה – להביך את החזק, להעמידו באור מגוחך ונלעג, מאוים או מטופש, שהרי המטרה בסופו של דבר היא לחשוף מצב עניינים בלתי נסבל, שהדוקו-אקטיביסט משמש לו עֵד.

 

Halleck, D. 2002: Hand-Held Visions: The Impossible Possibilities of Community Media, Bronx, NY: Fordham University Press.

Harding, T. 2001: The Video Activist Handbook, London: Pluto Press.

 

 

תאור / מקור התמונה:

Michael Moore

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×