רעיונות לפי אישים : ארטו אנטונן

היסוד המוקצה, המשפיל, המלוכלך והמבוזה בהוויה האנושית; מושג מרכזי בהגותה של הפסיכואנליטיקאית וחוקרת הספרות ז'וליה קריסטבה (Kristeva). המונח מתייחס למצב של האני השרוי בפאזה הטרום-לשונית שלו. האבג'קט מזוהה עם הווייתו הנרקיסיסטית של האורגניזם, עם התוהו ובוהו שהוא שרוי בו בעת הסימביוזה שלו עם האם. האבג'קט הוא תחושת הפניקה שמשדר לנו הגוף לפני שהתגבש לכלל אני; הנוכחות המשפילה של האחר בתוך מה שיכול היה להיות "אני". … קיראו עוד

מונח המזוהה עם הפילוסופים הפוסט-סטרוקטורליסטים ז'יל דלז (Deleuze) ופליקס גואטרי (Guattari), אף שמקורו אצל התיאורטיקן והמחזאי אנטונן ארטו (Artaud). גוף זה הוא מעין לוח חלק, מישורי, שזרימת התשוקה עוברת בו בחופשיות. איברי הגוף הם מרכזים עוצמתיים עצמאיים שאינם פועלים במתואם. הם אינם מהווים "אורגניזם" שלם הפועל לשם תכלית נתונה. הגוף נטול האיברים הוא אפוא מטאפורה לאינטנסיביות של התשוקה האימננטית, זו הפועלת לשם עצמה. המודל מבטא פוליטיזציה של התשוקה. זוהי פעילות מודעת הניצבת מול מנגנונים דוגמת הקפיטליזם, המעקרים את התשוקה האינדיווידואלית מיסודה. … קיראו עוד

מונח מתחום האמנות הפלסטית, הצילום והתאטרון, המציין תיאור החושף באופן חזותי את המהות והופך אותה למראית עין. הגסטוס מבטא מיזוג של תנועה ותוכן, גישה וכוונה, המתגלמים בייצוג חזותי מסוים. בעברית, המילה "מחווה", קשורה אטימולוגית למילה "חוויה", והיא אכן מעין החצנה תאטרלית של מהות כלשהי. זוהי הקפאה חזותית של הכַּוונה: הפיכת הכוונה למסמן גלוי, שניתן לזהותו מתוקף המסורת התרבותית שבה הוא ממוקם. המונח הופיע לראשונה אצל גוטהולד לסינג ביצירתו דרמטורגיה המבורגרית (Lessing, [1767] 1923). … קיראו עוד

תנועה ספונטנית, פעולה חופשית הממוקדת בהנאה ובשעשוע ואינה מחויבת לתוצאה. פעילות המפקיעה לפרק זמן את המשתתף משגרת יומו ונוטעת אותו בעולם דמיוני בעל חוקיות משלו. המשחק מופיע בפעילויות ספונטניות בחיי היומיום ובמסגרות חברתיות מוסדיות. למשחק כפל פנים: המשחק כ-Play, פעילות ספונטנית בלתי מובנית שאינה חותרת לסיום נתון ומעוררת הנאה ושעשוע, והמשחק כ-Game, פעילות מובנית, בעלת כללים, השואפת לסדר מוגדר או לתוצאות מסוימות, למשל תאטרון או ספורט. המחשבה הקלאסית קושרת את המשחק לספֵרה התבונית של האדם. היא רואה בו הפגנה של כוח, שנינות, העזה ויצירתיות ומבליטה את חשיבותו החינוכית. המשחק מופיע במגוון של פעולות אנושיות: ספורט, אמנות, מוזיקה, מלחמה, דרמה חברתית, פסיכואנליזה, פולחן, בדיחה, הימורים ועוד. תפיסות מודרניסטיות רואות בו צורה אסתטית אוטונומית היוצרת חלופה למציאות. תפיסות פוסטמודרניות רואות בו טקסט ביקורתי המציין תנועה פנימית שמתקיימת בתוך תהליכים של יצירת משמעות: המשחק החופשי (Free Play) יוצר תהליכים רפלקסיביים שבהם השפה "מתבוננת בעצמה", משחקת ומפרקת את משמעויותיה. למשחק מעמד מרכזי בכלכלת הבידור העכשווית. תעשיית המשחקים באינטרנט ובתקשורת הסלולרית יוצרת מסגרת כלכלית ואידאולוגית חדשה: "משחקיות" (Gaming). זו הופכת למטאפורה מובילה המתארת מנעד רחב של יחסים חברתיים ועסקיים בין השחקנים. … קיראו עוד

זרם אמנותי שפעל בצרפת במחצית הראשונה של המאה ה-20. ב-1924 חיבר הסופר אנדרה ברטון (Breton) את המניפסט הסוריאליסטי הראשון. עקרונות המניפסט היו עליונות הדמיון על פני השכל, שלטון הלא-מודע בחיים ובאמנות, כתיבה אוטומטית הספוגה באסוציאטיביות חלומית ("אוטומטיזם נפשי"), פירוק תודעת הסובייקט למרכיביה הסותרים והגדרה חדשה של המושג אמנות. הפעילות הסוריאליסטית היתה רב תחומית ומצאה ביטוי בספרות, בקולנוע, בתאטרון, בצילום ובאופנה. עם אמני הסוריאליזם נמנו סלבדור דאלי (Dali), שהפך את הסוריאליזם לתופעה פופולרית, אנדרה ברטון, לואי אראגון ((Aragon, ג'ורג'ו דה קיריקו (de Chirico), רנה מגריט (Magritte) ופול דלוו (Delvaux). השפעת הסוריאליזם ניכרת לאורך המאה ה-20 כולה; היא חוזרת ומהדהדת ברגעי משבר מהפכניים ומגיעה עד עידן אי-הוודאות של ימינו. … קיראו עוד

מודרניזם ופוסטמודרניזם הם שני זרמים מרכזיים באמנות של מאה השנים האחרונות. מודרניזם הוא סגנון באמנות הפלסטית, באדריכלות, בצילום, בספרות, בקולנוע, בתאטרון וכיוצא בזה, שהיה רווח החל מאמצע המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20. סגנון זה מבליט את הממד הרציונלי, המופשט והגואל של האמנות: הוא מאמין באפשרויות הקדמה, דחיית הישן מפני החדש. הפוסטמודרניזם משקף מוסכמות אסתטיות חדשות המתפתחות בתחומים אלה, החל מאמצע המאה שעברה ועד לימינו. מאפיינים כלליים של הסגנון הפוסטמודרני הם צמצום הפער בין אמנות "גבוהה" ל"נמוכה", ציטטות היסטוריות ואקלקטיזם סגנוני, נטייה לפרודיה ולפסטיש, מודעות למוצר האמנותי כפרי של שעתוק והתחזות, טיפול בצומת אמנות-מדיה-צריכה, פירוק דרכי הייצוג והשפות של המודרניזם העילי, פירוק הסובייקט ההרואי של המודרניזם ועוד. … קיראו עוד

יצירה מילולית, חזותית או צלילית או כל טקסט אחר שנועדו לעורר גירוי מיני באמצעות תיאור ישיר של פעילות איברי המין. נושא לאין-ספור דיונים הנוגעים בגבולות התשוקה המינית ובגבולות חופש הביטוי. הפורנוגרפיה מעלה לדיון דילמות מרכזיות של התרבות כגון מלוכלך ונקי, מגונה ובזוי, ראוי ומהוגן. סוגיות אלה מופיעות בהקשרים תרבותיים שונים, תובעות הכרעות מוסריות, משמשות כסיסמאות קרב מזדמנות. כל תרבות מסמנת בצורה שונה את גבולות הלגיטימיות של התיאור והחשיפה הגופנית ובכך מגדירה את ערכיה. אף כי ימי הפורנוגרפיה עתיקים כימי האדם, ראוי להבליט את הזיקה המיוחדת שנוצרה בין הפורנוגרפיה למודרניות. הדימוי הקפיטליסטי הרווח הוא הדימוי האנונימי, המנוכר, של המכונה: האדם כ"מכונת מין" (Sex Machine). אדם זה חורג מן הכלא המשפחתי הבורגני ומבקש למקסם את תשוקתו. העידן הפוסטמודרני משקף יחס אמביוולנטי כלפי החוויה הפורנוגרפית. מצד אחד, תעשיית הפורנו חודרת לכל פינה של החיים: טלוויזיה, קולנוע, פרסומת, מועדונים ועוד. בצורתה המוקצנת, היא משקפת את החיבור המאיים בין קפיטליזם, ארגוני פשע, זנות וסחר בנשים. מצד שני, הפורנוגרפיה יכולה לחבור לכיוונים מתקדמים ולשרת את החופש האינדיווידואלי ואת הזכות להיות "מישהו אחר". בצורתה זו, היא יכולה להניע מרד אידאולוגי של קבוצות שוליים נגד כוחנותו של הממסד החברתי הקפוא. … קיראו עוד

פרפורמנס – מופע, הצגה, ביצוע. הפרפורמנס הוא פעולה או סדרת פעולות דרמטיות, צליליות או מילוליות, המבוצעות בזמן ובמקום נתון מול קהל. אמנות המופע, המשלבת תחומי מדיה שונים, נעשתה בולטת החל משנות השישים של המאה ה-20, אך הפרפורמנס היה מאז ומעולם חלק בלתי נפרד מן התרבות, מימי יוון העתיקה ועד לפרפורמרים בזירת המדיה והרוק העכשווית. המופע מבליט מרכיבים חזותיים וגופניים על חשבון המרכיבים הקוגניטיביים. תבנית זו מופיעה בתקשורת בין-אישית, בחיי היומיום, בתקשורת ההמונים, בדרמה החברתית, בפולחן הדתי ובאמנויות (תאטרון, מיצג ועוד). הז'אנרים הפרפורמטיביים מורכבים מצירופים של משחק חופשי (Free Play), משחק מובנה (Game) וטקס (Ritual) שחוקיו והתפתחותו קבועים מראש. לפעולה הפרפורמטיבית משמעות ייחודית: זוהי פעולה תקשורתית רב-תחומית שבה המשמעות היא תוצאה ישירה של הצגה, הופעה, אלתור או ביצוע. לשון פרפורמטיבית היא לשון המנכיחה את עצמה ומעניקה קיום לדברים שהיא קוראת בשמם; לשון זו אוכפת את החוק הנסתר שבשמו היא דוברת. … קיראו עוד

חוקר התרבות מיכאיל באחטין (Bakhtin) משתמש במונח "רב-קוליות" לתיאור טקסט, בעיקר בפרוזה, המאופיין בריבוי קולות אידאולוגיים מנוגדים. קולות אלה מתכתבים ביניהם ללא תיווכה של רשות עורכת או שופטת: הסופר שוהה באופן שווה בתוך הקולות העצמאיים של יצירתו ואינו מעדיף נקודת מבט זו או אחרת. הטקסט הפוליפוני הופך למשחק חופשי של קולות, שאינם שואפים לסינתזה. הוא נותן ביטוי לאופני שיח הטרוגניים שאינם חותרים לסגירות ומתקדמים ביניהם בזרימה דיאלוגית. התבנית הרב-קולית בולטת בפרקטיקות שונות כגון פמיניזם, פוסט-סטרוקטורליזם, ניו-ג'ורנליזם ולימודי תרבות. … קיראו עוד