בסוגיית הווירוס ניתן לדון בשלושה מישורים:

• המישור הביולוגי: מדע הווירולוגיה עוסק בחלקיקים תת-מיקרוסקופיים, שהם גורמי הזיהום של האורגניזם. גורמים אלה אינם מושפעים בדרך כלל מאנטיביוטיקה.
• מישור טכנולוגיות המידע: הווירוס כגורם מזהם, המתחזה לגורם תקני, וכך חודר למערכות מידע קיימות ומשבש את פעילותן.
• המישור הפילוסופי-תרבותי: מונח המתקשר לשיח הפוסטמודרני; אי-האמון בשפה כמערכת "נקייה" ואותנטית המולידה משמעויות.

שלושת המישורים קשורים זה בזה: בכולם מדובר ביסוד זר, טרוריסטי במהותו, החודר בעורמה אל לב לבה של מערכת מוכרת ותקנית ומחולל בה שמות, כשהוא מתגבר על מערכות החיסון ועל אמצעי ההגנה של המערכת נגד פולש זר. מדובר במתקפה זדונית המשתמשת במבנים ביולוגיים, חברתיים או לשוניים במטרה לחדור אליהם, להדביק אותם, ואחר-כך להתרבות באמצעות תנועתן ההמשכית של המערכות הנגועות. היסוד הקיצוני המשותף לאבחנות אלה הוא יסוד אפוקליפטי, הזורע הרס ובהלה. הפניקה נובעת מן העובדה שמקור הנגיף, אסטרטגיית הפעולה שלו והתרבותו אינם ניתנים לאיתור, לאבחון ולמיפוי. הנגיף נוטה להשתולל ללא מעצור.

על-פי הפילוסוף והסוציולוג ז'ן בודריאר, התרבות בת זמננו היא תרבות וירלית, נגועה. הסיבה לכך היא שהעידן שהחל במחצית השנייה של המאה ה-20 מפגין נטייה ברורה לקטסטרופה (לדוגמה, הפניקה המוסרית נוכח מגפות האיידס והסארס). הקטסטרופה עשויה להיות אירוע פוליטי אפוקליפטי – כגון קריסת מגדלי התאומים ב-11 בספטמבר 2001 – אך היא עשויה גם להופיע כאסטרטגיה מרכזית של המדיה – קריסת המשמעות תחת עומס האייקונים והדימויים החזותיים, הממירים את האמיתי בספקטקולרי והופכים את הממשות למציאות נגיפית, המעמידה פני מציאות אמיתית. מציאות זו מציעה סימולציות מרגשות, המוֹכרות את האמיתי שקרס. את עולם הסימולקרה, התוקף בכל עוצמתו את המערכות הפוליטיות, החברתיות והלשוניות שלנו, אפשר לדמות לעולם נגוע, הפועל מכוח חוקיות נגיפית שהשתלטה על התרבות ועתה היא מחוללת שמות במערכות תקשורת, שפה ומשמעות, למשל במחזה העלבת קהל לפטר הנדקה ([1966] 1990) ובגרסת המחול וירוס של אוהד נהרין (ע"ע דקונסטרוקציה).

התוצאה היא חרדה מפני גדודים של פולשים אנונימיים המתדפקים על גבולותיו של הגוף – הגוף האנושי והגוף הטקסטואלי – ומאיימים לפגוע ביכולתנו לשלוט בו. הדיון בסוגיית הנגיף חורג אפוא מגבולות הביולוגיה וטכנולוגיות המידע והופך לדיון בפניה של התרבות. מבט נוסף מגלה תופעה פרדוקסלית. על אף עוצמתו מעוררת ההשתאות של הידע האנושי בתחומים מגוונים, הוא ניצב כל העת בפני סכנה אימננטית המצויה בתוכו: הוא אינו יכול להסתפק במשימתו המסורתית של תיקון עצמי מבפנים, שכלול מערכותיו ולבישת צורות "נכונות" יותר. הוא ניצב כל העת מול אויב המצוי בעת ובעונה אחת בפנים ובחוץ. זהו אויב בלתי צפוי אך נחוש, שמטרתו לזרוע אי-יציבות ואי-סדר והוא מאיים על עצם הישרדותה של המערכת. האויבים הם גורמים "נוודיים" המתנחלים בטריטוריות לא להם וחותרים תחתיהן במטרה למוטט את משטר המשמעות שלהן. נטייה זו מתוארת כחדירה של "מעין רוע", המבקש להרוס את המבנה הרציונלי של המציאות האישית, החברתית והתקשורתית (Baudrillard, 1988) (ע"ע כאוס).

המטאפורה העוסקת ברוע צובעת בצבעים פסימיים את תמונת המציאות של הסובייקט בימינו ומעיבה על האופטימיות של עידן הנאורות, שלא דן רבות בתקלות נגיפיות המאיימות על האושר הפרטי והציבורי. "לחיות עם הנגיף" פירושו לחיות במצב מתמיד של עודף, הצפה ואקסטזה בחברת הסיכון של ימינו: להיות ערוכים למציאות שבה המערכות הטכנולוגיות והאפיסטמולוגיות יקרסו, לאחר שהטרור הווירלי יתקוף אותן מבפנים (ז'יז'ק, 2002).

source: unknown