עיר (אגדה אורבנית)

האגדה האורבנית עוסקת באדם כיצור חברתי. במוקד הסיפור ניצב אירוע יוצא דופן, לפעמים מזעזע או על-טבעי; הטכנולוגיה המודרנית היא פעמים רבות הרקע לסיפור. אם השמועה עוסקת לרוב בדמויות ציבוריות מוכרות, האגדה האורבנית מציגה סיפור אמיתי שקרה לאדם המקורב למספר (או לפחות לאדם המקורב למי שמקורב למספר ושנתפס כמקור אמין). היא מכילה מרכיבים של הומור ושל אימה (ע"ע מאוים), וכדרכה של כל אגדה, היא בלתי ניתנת להפרכה. מוטיב חוזר באגדה הוא הגבול הנחצה (ע"ע טרנסגרסיה) – הגבול הגיאוגרפי, אך בעיקר הגבול בין המותר לאסור, בין הנראה לבין הסמוי מעין, בין המיסטי להגיוני, בין הנקי למלוכלך ובין העולם הזה לעולמות אחרים (לברטוב, 1996).

האגדה האורבנית מופיעה כמענה לצורך הקיים בחברה להתמודד עם חרדות. אגדות אחרות נועדו לשרת אינטרסים פוליטיים או לתת מענה למצוקות פסיכולוגיות של האדם המנוכר בעיר. תיאוריות קונספירטיביות שייכות כנראה אף הן לסוג זה (ע"ע פניקה). לאמצעי התקשורת תפקיד מרכזי בהפצת האגדות האורבניות ובשמירה על אמינותן. רשת האינטרנט, הפתוחה לכול, תואמת ברוחה את הז'אנר ומשמשת אמצעי מרכזי להפצתו הויראלית. האגדה עשויה להפוך לחלק מן הפולקלור ומן המידע האלטרנטיבי הרווח בין חבריה של קהילה אורבנית נתונה (ע"ע קהילה וירטואלית ; שיבוש תרבות). אפשרות נוספת היא לראות באגדה האורבנית וריאציה של השמועה. בשני המיקרים מדובר בסיפור חריג שנועד לשרת אמונות או אידאולוגיות, ליצור קהיליות שיח העוסקות בטיפוחן ובשיכפולן של אגדות-שמועות אלה. אגדות אורבניות נבדלות משמועות גם בכך שסיפור המסגרת שלהן זוכה לגירסאות שונות, במקומות שונים בעולם, תוך התאמתן לקהלי יעד משתנים (ע"ע שעתוק). בנוסף, האגדה האורבנית מתייחסת לצורך קולקטיבי רחב ודחוף, ואילו השמועה משרתת בדרך כלל קבוצות ומגזרים מסוימים בחברה.

האגדה האורבנית משלבת בין אווירת הגותיקה (ע"ע טכנוגותיקה) והסודות החבויים בתוך העיר לבין האווירה ההיפר-טכנולוגית, שהיא חלק בלתי נפרד מעולם המדע הבדיוני. ז'אנר זה בוחן את העיר כדיסטופיה המגשימה את החרדה. ייצוגה של החרדה במסגרת נרטיבית הוא אמצעי מוצלח ומקובל להקלתה. מוטיבים מעין אלה מופיעים גם בז'אנרים מוכרים יותר כגון הקומיקס. גם גיבורי-העל מסוגם של באטמן או סופרמן משמשים סוכנים אורבניים הנלחמים בחרדה, בסטרס; הם מבטיחים לעיר יציבות, או לפחות "גאולה אזרחית" קצרת מועד.

דוגמה לאגדה אורבנית  מביא קאלה לאסן בספרו שיבוש תרבות (לאסן, 2002). האירוע המתואר הוא קבלת פנים: "התזמורת ניגנה, והאורחים קמו בזה אחר זה והחלו לרקוד. מסתבר שצינורות הביוב הונחו מתחת למדשאה, ומשקלם של עשרות האורחים הכריע אותם אט אט, עד שלבסוף התפוצצו. מי ביוב מזוהמים פרצו החוצה והחלו לכסות את נעלי הנוכחים. גם אם מישהו שם לב לכך, הוא לא אמר מילה. השמפניה זרמה, התזמורת המשיכה לנגן. עד שלבסוף אמר אחד הילדים הקטנים: 'יש כאן סירחון של חרא' ורק אז שמו לב כולם שהם טובלים בצואה עד לקרסוליים" (לאסן, 2002: 91). טקסט זה, המקיימת זיקה לאגדה הקלאסית "בגדי המלך החדשים", נותן ביטוי לחרדות הנמשכות של איש הכרך; התחושה כי התשתית העירונית הנה סוג של מפלצת הקמה על יוצרה: מאחורי החזות הקפיטליסטית הנהנתנית רוחש עולם מסוכן ובלתי נשלט ההופך את המסיבה לסיוט. היסוד המוכחש והמוסתר של הכרך, מערכת הביוב הקורסת, והיסוד הממשי, הצואה, נחשפים לעיני כול. התוצאה היא מפגש פנים אל פנים עם הטראומה האורבנית שאינה ניתנת עוד להדחקה (ע"ע עיר (ייצוגים באמנויות)).

נסכם: כדרכן של אגדות – פעם "צ'יזבטים" –  אגדות אורבניות אינן עוסקות במה שאירע אלא במה שעשוי היה לקרות בכפוף לחוקיו של הדמיון. הדמיון האורבני מתמקד באיזורי הספר ההזויים שבין הבלתי נסבל לאפשרי, ובכך הוא מעניק ביטוי קולע לחרדה הקולקטיבית. זו לובשת צורה של נרטיב מובנה שבו מספר סמכותי לכאורה מדווח למאזין סקרן וצמא על אירועים מופלאים החורגים מן השגרה (Fragale and Heath, 2004). האירועים הפנטסטיים נתפסים כרלוונטיים משום שהפנטזיה שהם מייצגים קולעת לזרמי עומק בתרבות: התרבות אינה בוטחת עוד בממד התבוני של המציאות. תרבות חרדתית, הרדופה ברגשי אשמה פרטיים וקולקטיביים, היא אפוא טרף קל המוכן לבלוע בשקיקה את הסיפורים המופלאים.

ואכן הצלחתו המוכחת של הז'אנר מוצאת את ביטויה במוצרים תרבותיים רבים, בסדרות טלוויזיה ובסרטי קולנוע כגון אני יודע מה עשית בקייץ האחרון (ג'ים גילספי, 1997), אגדה אורבנית (ג'יימי בלנקס, 1998) ועוד.

source: unknown