טראנס (מוזיקה)

הטראנס צמח כסגנון מוזיקלי אלקטרוני שנוצר באמצעות מחשב. הוא התפתח משני סגנונות מוזיקליים עיקריים: הדאנס הקצבי והרקיד והטכנו שהגיע מארצות הברית והיה מהיר ומלודי. סגנונות אחרים שהשפיעו על מוזיקת הטראנס הם ההאוס ומוזיקת העידן החדש שהציעה סגנון רוגע ומדיטטיבי. הפקתה של המוזיקה נעשית בעזרת סינתיסייזרים, מכונות תופים ממוחשבות, דוגמי צליל (סמפלרים), ולבסוף עיבוד של כל המרכיבים הללו במחשב (Macky, 1981). זוהי מוזיקה עשירה בשכבות של צלילים ה"מולבשים" זה על זה. נדמה שכל שכבה נעה באופן עצמאי, אולם התוצאה הסופית היא תנועה הרמונית המאופיינת בביטים גבוהים ומהירים וקטעים פסיכדליים בעלי אופי הנע בין המהורהר לאקסטטי. במסגרת כל קטע (Track) נוצר אפקט של מתח מוזיקלי ובעקבותיו פתרון המפרק את המתח ומלווה בצעקות שחרור של הקהל. עלילת הטראנס בנויה באופן קלאסי: פתיח (Intro), חלק מרכזי וסיום המאופיין בקתרזיס ושחרור.

כמוזיקה הפונה אל הדמיון והרגש, הטראנס אינו מלווה בטקסט בעל משמעות. בדומה לחוויה הפרפורמטיבית, רב כוחו של הגוף מזה של ההיגיון והמחשבה; הקונספט, המסר העמוק – אלה נחסמים על-ידי הקצב העקבי והחזרתי (Thornton, 1995). המחשבה והגוף אינם מקיימים עוד יחסי אדון ועבד (Deleuze, 1993), אלא יחסים דינמיים היוצרים טקסט חדש. על תהליך זה מנצח הדי. ג'יי (D.J.) – האישיות הדומיננטית במסיבת הטראנס. אף כי הוא אינו מופיע על הבמה ושרוי בפינה אפלה, הוא האמן האמיתי של הערב: הווירטואוזיות שלו טמונה ביכולתו לחוש את מצבי הרוח של הקהל ולתת ביטוי מוזיקלי, קצבי וסגנוני לגלי התשוקה והאקסטזה השוטפים את קהל הרוקדים, הן בלילה והן ביום. בעבר, כאמור, לא הופיע הדי-ג'י על הבמה, אך בשנים האחרונות הוא עובר בהדרגה אל חזית הבמה; תמונותיהם של האמנים הפכו למקדמי המכירות של אלבומי טראנס, בין אם כחלק מהקונספט העיצובי של העטיפה, ובין אם כאזכור במעין תמונת פספורט בתוך העטיפה.

מוזיקת הטראנס מצטיינת בפירוק הקו המלודי והמבנה ההרמוני וברצף של טקסטורות אסוציאטיביות. הדי-ג'יי מנתב את ההמון במעברים מטרֵק אחד לשני. לעתים הריקוד מתבצע כריקוד של יחידים, המאוגדים באופן רופף בקבוצות קטנות. תנועות הריקוד הן מקריות. הקצב מונוטוני, חוזר על עצמו, בדרך כלל זהו קצב של 150-120 ביט לדקה (Bit PerMinute – BPM). הריקוד אינו מציית לכללים. הוא אמור להיות "פנימי": התייחדות של האני עם עולם ההזיות הפרטי שלו. הרוקדים עוברים טקס מעבר קהילתי המבליט את החוויה הספית (חוויית הסף, הנקודה שבה הסדרים המסורתיים מיטשטשים). הסִפִּיּוּת (ע"ע לימינליות) פירושה חריגה מן המחויבות החברתית. זו באה לידי ביטוי, בין השאר, בביגוד "חופשי" החורג מן הכללים. רצונו של המבלה במסיבת הטראנס הוא להתחבר למעין הוויית גבול של עירום, שבה הוא קיים רק כגוף (תוך מחיקת זהויות אחרות כגון מעמד, מצב משפחתי וכדומה). הסמים תורמים את חלקם להוויית העמימות ומעלים את דרגת העוררות שבה שרוי המשתתף. הרוקדים שרויים בעולם אחר, מחוץ למוסכמות, מחוץ לחוק (מסיבות האסיד מתארגנות כטקס סודי, לחברים בלבד, הרחק מעינה הפקוחה של המשטרה). המרחק בין ההזיה למציאות מיטשטש. המטאפורה של זריחת החמה, שאליה מכוון השיא, מבליטה סימבוליקה לימינלית זו. מצד אחד, הרוקדים אמורים ליצור חוויה שבטית מאחדת; מצד אחר, נטילת הסמים הנָה סממן של יחידנות – הרוקדים רוקדים עם עצמם ועם הזיותיהם. זהו ה"ביחד" המורכב מפרטים.

מוזיקת הטראנס הפכה לנושאת הדגל של המוזיקה האלטרנטיבית ומשמשת כדגל לתנועה שלמה המבקשת לחזור לערכי תרבות הנגד. ניתן לראות בה מעין אידאולוגיה חדשה, אשר מצד אחד מקבלת בהכנעה את הטכנולוגיה ואת כוחות השוק, ומצד אחר מנסה ליצור תנאים לדו-קיום בשלום עם הטבע ולשמירה על איכות הסביבה. בעולם המערבי הפוסט-תעשייתי, המאופיין בזרימת מידע שוטפת, בולטים ערכים של הקצנה והתבדלות. הצעירים הנוטים לערכים הומניסטיים (חופש, שוויון) מצדיקים באמצעותם את הפעילות הנהנתנית שלהם. את הטראנס ניתן לראות כניסיון ליצור מציאות חלופית לניכור העירוני, לתעשייתיות המוגברת, לאיום הגרעיני ולפגיעה בטבע (ע"ע ירוקים). יש בכך מעין פרדוקס: השימוש במבנה הקיים, על תנאיו הכלכליים והטכנולוגיים, נעשה לשם יצירת מציאות חלופית. מתח זה מתעצם ביתר שאת במציאות הישראלית שאימצה לחיקה בהתלהבות את סצנת הטראנס. רבים מן הדי-ג'ייז המובילים בסצנת הטראנס העולמית הם ישראלים. הדבר בולט במיוחד בסגנון הקרוי "טראנס פסיכדלי" ו"טראנס גואה" (על שם מוצאו בגואה שבהודו). הפנייה המקומית לטראנס יכולה להתפענח כהערה אירונית או כניסיון לברוח ממציאות חיים תובענית ומעיקה (כרמי, 2013).

בניגוד למוזיקת ההאוס, המושמעת לרוב במועדונים, הטראנס מעדיף את ה"רייב" (Rave), מסיבה הנערכת בחיק הטבע והופכת למעין תרבות ואורח חיים (קרת, 1998). הבדלים נוספים בין הסגנונות קשורים בסמים הנלווים למוזיקה. את חוויית הטראנס מעצימים סמי הזיה טיפוסיים כמו אל-אס-די, המכונה גם אסיד, בעוד שחובבי מוזיקת ההאוס מעדיפים את האקסטזי. "מסיבת האסיד" היא האירוע המרכזי של תרבות הטראנס. היא יכולה להיערך כאירוע המוני בחיק הטבע או במועדון סגור. האווירה השוררת במסיבה היא חופשית ובלתי אלימה והיא מאפיינת את קהל הרוקדים הצעיר (גילאי 25-15) וההטרוגני מבחינה מעמדית ואתנית.

ניתן לשאול, מה סוד קסמה של תרבות הטראנס עבור הצעירים, מהם מאפייניה ומהי החוויה הנפשית שהם עוברים? תרבות הטראנס היא שילוב פרדוקסלי של ניכור טכנולוגי (מוזיקה אלקטרונית העוברת עריכה ממוחשבת) עם אידאלים של "חזרה לטבע"; ניסיון להתחבר לאווירה של טוהר, מיסטיות ומדיטציה. זהו שילוב מוזר של עידן המחאה והשלום של שנות השישים עם עידן "המכונות המרגישות" – עידן הסייבורג (צירוף של אדם-מכונה) של שנות השמונים והתשעים. תרבות הטראנס היא גם חלק בלתי נפרד מתרבות העידן החדש – סגנון, אורח חיים, אסתטיקה "רוחנית", שהתפתחה במערב בשנות השמונים. השפעת העידן החדש מוצאת את ביטויה בנטייתו של הטראנס למקורות שאינם מערביים. הודו מהווה מקור השראה מרכזי. המוזיקה ההודית, הבנויה על שיטת ה"ראגות" (מודוסים מוזיקליים המותאמים למצבי הנפש ולחילופי הזמנים שבין יום ולילה), חלחלה אל תוך מוזיקת הטראנס ועיצבה את החוויה הרגשית של הרוקדים. נוספים לכך גם סממנים אחרים, כגון כיתובים בסנסקריט, בדים הודיים (בדי לונגי), שימוש בגרפיקה ממוחשבת לעיצוב ההזמנות, התקליטורים ובגדי החוגגים. הגרפיקה משופעת באלמנטים הלקוחים מן הגיאומטריה של הפרקטלים, מתאוריית הכאוס וכדומה.

לחילופי הזמנים בין יום ללילה תפקיד מרכזי. הטראנס הקלאסי מתחלק בצורה דיכוטומית בין מוזיקת הלילה למוזיקת הבוקר. הלילה קשה יותר, "רע", פסיכדלי, דיסהרמוני, מינימליסטי, אפל וכואב יחסית לבוקר, שהוא בהיר יותר, מלודי ושמח. הבוקר נושא את המאפיינים הפסיכדליים שקשורים בלבוש, בטבע, בהתחברות. מוזיקת הלילה ספגה ירידה בפופולריות בשנים האחרונות. מוזיקת הבוקר הפכה לחביבת ההמונים. לא מן הנמנע כי בתהליך מחזורי רגיל תשוב מוזיקת הלילה למעמדה הישן.

תרבות הטראנס היא חלק בלתי נפרד מרוח הזמן. זו מצטיינת בהדוניזם אישי, בנימה של ספקנות כלפי ערכים רציונליים ובעמדה של ניהיליזם לא אלים כלפי העולם. כך יש להבין את הניסיון לשלב בין הטכנולוגיה החדישה של סוף המאה ה-20 לבין תרבות הנגד והסמים של שנות השישים. התבנית החוזרת על עצמה היא השתוקקות לסיפוק ברמה האינדיווידואלית, יחד עם הרצון לקולקטיביות שבטית חדשה שיסודה ברעיון השחרור. במוקד עומד "טקס מעבר" שמאפשר למתנסה חריגה קיצונית מן השגרה. עם זאת אין להפריז בממד המחאתי הטמון בפולחן הטראנס. בשונה מתרבות שנות השישים, תרבות הטראנס של שנות התשעים מעוגנת פחות באידאולוגיה ויותר בעקרון העונג האישי.

אם אנו מחברים את הסימנים השונים שמנינו, אנו מקבלים תרבות נוער חדשה, הקמה על חורבות האידאלים של הקִדמה המערבית, חלק בלתי נפרד מסגנון חיים וחשיבה המכונה פוסטמודרני. סגנון זה מצייר את הטראנס כפעילות פולחנית "פגאנית" (ליוטאר, [1979] 1999), המתריסה כנגד הרציונליזם הקפיטליסטי הקיים. האקסטזה של הריקוד היא התהליך הנגדי שבאמצעותו מבקש המתנסה "להתעלות", להשיג חוויה רוחנית מעבר ליומיום. גישה זו, שאין להתעלם מאופייה האופנתי והבעייתי (צריכת הסמים), ממקמת את הטראנס בתוך הכלכלה הליבידינלית של העידן. ניתן אף לשער כי מסיבות האסיד מציעות רוחניות מסוג חדש: המתח לקראת ההגעה ליעד (המקום המסתורי של המסיבה), התחושה של "עלייה לרגל", הרצון להגיע לספרה אחרת. כל אלה הם חלק בלתי נפרד מן הדתיות החדשה והאופנתית של הטראנס.

Max Graham – Diamonds (Club Mix)
https://www.theuntz.com/news/top-10-trance-songs-of-2013/