סלואו מושן, הילוך איטי
Slow Motion
הצילום מקרוב פורס ומותח את החלל, הצילום האִטי – את הזמן. וכשם שאין עניינה של ההגדלה להבהיר רק את מה שמבחינים בו 'בין-כה-וכה' במטושטש, אלא היא חושפת מבנים חדשים לגמרי של החומר, כך הצילום האִטי אינו חושף תכני תנועה מוכרים בלבד, אלא מגלה בתכנים המוכרים תכנים בלתי-מוכרים לגמרי, אשר אינם מעוררים בנו את הרושם שהם האטה של תנועות מהירות, כי אם מופיעים לנו כתנועות גולשות, מרחפות ועל טבעיות במהותן. […] באמצעותה [של המצלמה] אנו למדים לראשונה על הלא-מוכר לנו חזותית, כשם שאנו למדים על היצרי הלא-מודע באמצעות הפסיכואנליזה.
ולטר בנימין, יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני, עמ' 50.קיים קשר חשאי בין האִטיות והזיכרון, בין המהירות והשכחה […] במתמטיקה הקיומית מופיע הניסיון הזה בצורת שתי משוואות פשוטות: דרגת האִטיות עומדת ביחס ישר לעוצמת הזיכרון; דרגת המהירות עומדת ביחס ישר לעוצמת השכחה.
מילן קונדרה, ההנאה שבאטיות, עמ' 45אפקט ומוסכמה מקובלים בז'אנרים טלוויזיוניים וקולנועיים רבים, אשר משתמשים בטכניקה של האטה מכוונת ומעוררת תשומת לב של קצב הפעולה ה"טבעי". פער בין הייצוג הריאליסטי של התנועה לבין התמשכותה בפועל של פעולה או של סדרת פעולות עוקבות על המסך. ההילוך האיטי הוא מרכיב רב משקל בתהליך האסתטיזציה המוקצנת של המציאות בימינו.
24 צילומים, פריימים (frames), בשנייה: זהו הקצב שהתקבע בתולדות הקולנוע לצורך ייצוג ריאליסטי של התנועה. התמונה הנעה בקצב כזה נתפסת על-ידי הצופה כ"נורמלית", כרגילה, "כמו בחיים". החריגה מקצב זה, מעלה או מטה, כלומר ייצוג הזמן במהירות גבוהה או נמוכה יותר, יוצרת אפקט של בולטות, מובחנות וחריגות (Madsen, 1973: 185).
ההילוך האיטי, ה-slow motion, או ה"סלומו" בכינויו הפופולרי, יוצר סדרה של אפקטים מנוגדים. מצד אחד, הוא מהווה יסוד מרכזי באסתטיקה של שִׁחזור המציאות. האפקט יוצר אשליה של דיוק, כמו מסייע "להיטיב לראות". השליטה בקצב הרצת התמונה לנגד עינינו יוצרת הקשר מדעי, חקירתי. בין אם מדובר בקטע הלקוח מן הספורט המשודר (שם משמש ההילוך האיטי לעתים לבדיקה חוזרת של החלטות שיפוט), ובין אם מדובר בסרטים המתעדים בדיקות מעבדתיות (לדוגמה, ניסויי התרסקות של מכוניות) האפקט הוא אחד: הפקעת הזמן הריאלי לטובת המבט החוקר. מכשיר ההקלטה בעל המהירות המשתנה מתגייס כאמצעי ראשון במעלה לחקר האמת. ההילוך האיטי מאפשר התרפקות על כל רגע ורגע בנפרד. באמצעות הילוך איטי ניתן להדגיש את הבעות הפנים ואת שפת הגוף; האפקט המושג מצביע על האפשרות שהפעולה מהירה ביותר, ועל כן עליה להיות מואטת כדי לאפשר את קליטתה המלאה (Millar, 1990: 21).
מצד שני, ההילוך האיטי עשוי לעורר אפקט שונה לחלוטין, "גדול מהחיים": במקביל לתחושת הריאליזם המוקצן, מופעלת מוסכמה המייצרת תחושה של מציאות מלאכותית, מופקעת מהקשר מדויק של זמן ומקום. הסלומו, כאפקט המושך תשומת לב, מקנה תחושה טקסית, מלאכותית. בהילוך האיטי נמתח רגע השיא עד קצה גבול היכולת; "הדרך אל השיא" מועצמת באופן מלאכותי והופכת לעיקר, עד כי נדמה שהשלכותיו של השיא אינן מעניינות. השילוב בין שני האפקטים מתקיים במלוא עוזו בסיקור הטלוויזיוני של הספורט, שם שכיחה טכניקת השחזור וההילוך החוזר, האיטי, הן במצבי שיא (הבקעת שער המשוחזרת מכמה זוויות) והן במצבי עמימות ומחלוקת.
העצמתו של הרושם הדרמטי מוכרת ממקרים רבים של ההיסטוריה הקולנועית. ההילוך האיטי יכול להדגיש את יפי התנועה האנושית, לשרת סצנות של אהבה והתאהבות, אך גם לפעול להעצמת רגע המוות עד כדי הפיכתו לנשגב. בהקשר זה עולים על הדעת סרטיו של סם פקינפה (Pekinpah) חבורת הפראים (1969) וכלבי הקש (1971). בסרטיו אלה גיבש פקינפה הצהרה על האלימות המסוגננת, ולמעשה על האסתטיקה של האלימות, המבוססת על צילום מסיבי של הזוועה בהילוך איטי.
לסיום ניתן לומר כי ההילוך האיטי אינו מונח כמותי (האטה או האצה בתנועה) אלא מונח איכותי. הסלואו מושן בורא עולם חדש, שמסומניו אינם שונים מן המסומנים הרגילים בקנה המידה שלהם בלבד. מדובר בפרשנות של מציאות היוצרת פתוס רטורי משל עצמה: זהו מסגור האמיתי כ"אמיתי" (כלומר כמייצג סביר ומקובל של העובדה), אך זוהי גם העצמה של החיים למעין מבט על-טבעי, מבט-על היודע לתאר מציאות שהיא בדרך כלל סמויה מן העין. הסלואו מושן פועל אפוא כתחביר של "ריאליזם מאגי" וחושף אגב כך את הניגודים הבסיסיים המכוננים את ה"מציאות" במושגים של מרחב וזמן מקובלים.
מכאן לאן?
מקורות
בנימין, ו' [1936] 1983: יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני, תרגום: ש' ברמן, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
קונדרה, מ' 1995: ההנאה שבאטיות, תרגום: ח' בת-עדה, תל אביב: זמורה-ביתן.
Madsen, R. P. 1973: The Impact of Film, New York: Macmillan Publishing Co, p. 185.
Millar, D. 1990: Special Effects: Cinema Secrets, NJ: Chartwell, pp. 21, 22.
תאור / מקור התמונה:
Blow Up (2007) Photography: Ori Gersht
צילום: אורי גרשט