אדיפוס/אנטי אדיפוס
Oedipus/Anti Oedipus
מושג מרכזי בפסיכואנליזה. תסביך אדיפוס, המעוגן בסיפור המיתי היווני, מוצג על-ידי פרויד כתסביך הגרעין של הנוירוזה. הקונפליקט האדיפלי, שמקורו בשלב מוקדם של ההתפתחות הפסיכו-מינית (גיל שלוש עד חמש), מתרחש בלא-מודע בשל דחפים מיניים שהילד חש כלפי אמו, ובשל רגשי הקנאה והתחרות שהוא רוחש לאביו. תסביך מקביל אך שונה במידת מה מתרחש ביחסי בת-אב והוא מכונה תסביך אלקטרה. מנקודת מבט פוסט-סטרוקטורליסטית נמתחת ביקורת על הממד הדטרמיניסטי של המושג. עמדה זו מובילה לדיון מחודש בגבולות התשוקה.
רגשי האשמה שמתגבשים בעקבות הקונפליקט האדיפלי מובילים לכינונו של אני עליון המייצג את הרשות של האב והחוק. התגברות מוצלחת על הקונפליקט – תיעול הליבידו למושא מין חיצוני והזדהות מחודשת של הבן עם האב – מאפשרת התפתחות נפשית תקינה בהמשך. ההתגברות על הקונפליקט כרוכה במעבר מהיחס הדו-צדדי אם-ילד למערכת משולשת, שבה שותף גם האב (פרויד, 1969; Freud, 1974a, 1974b, 1974c). כשמדובר בבת ("תסביך אלקטרה"), המנגנון האדיפלי עובר טלטלה נוספת. הבת אינה יכולה להזדהות עם מיניותה, משום שבפנטזיה שלה היא תופסת את עצמה כ"חסרה" דבר מה (חסרת פין). נקודת המוצא של הבת היא ה"היעדר" של אובייקט המזוהה עם התשוקה והכוח הגבריים. אין היא יכולה לפנות לאמה, משום שגם היא מצטיירת כמי שסובלת מבעיה דומה. כדי לרכוש לעצמה את הפאלוס החסר (הממד הסימבולי של הפין) היא חייבת לפנות אל האב, הנתפס בעיניה כמקור התשוקה. מציאות זו מציבה את האישה בעמדה פסיבית של משתוקקת נצחית לאב/גבר, העשוי למלא את החלל שנפער בתוכה. אבחנה זו בוקרה בחריפות על-ידי הפמיניזם ותוארה כעמדה פטריארכלית שיש לדחותה על הסף (פרויד, 1966: 267-266; בנג'מין, [1988] 2005: 199-149).
אצל לאקאן, הפועל בתוך המסורת הפסיכואנליטית ומוביל אותה למחוזות חדשים, מופיע התסביך בשינוי משמעותי: הסובייקט משתוקק לאמו תמיד. כאשר האב מופיע, רואה בו הסובייקט מתחרה – בין אם הוא (הסובייקט) זכר ובין אם נקבה. הפונקציה המרכזית בקונפליקט היא של האב. תסביך אדיפוס הוא אפוא מנגנון שמעביר את האני מן השלב המדומה, המזוהה עם הקשר הנרקיסיסטי לאם, אל השלב הסימבולי, שאותו מייצג האב. ההתגברות על התסביך המיני מאפשרת נגישות לסדר הסימבולי, לחוק האבהי, המתבטא בחוקי השפה. בתפיסה זו, לתבנית האדיפלית שמור תפקיד מנרמל ומרגיע יחסית. על-פי לאקאן, ההזדהויות הראשוניות של האני אינן נוצרות בגיל שלוש עד חמש, כפי שסבר פרויד, אלא מוקדם יותר, בשלב המראה (18-6 חודשים) (בואי, [1991] 2005: 40, 132-131).
לדעת דילן אוונס (Evans), לאקאן פורש את התסביך האדיפלי על פני שלושה "זמנים": בשלב הראשון, שלב המראה, הילד מזהה את היעדר הפאלוס, אצלו ואצל אמו. מצב זה מוליד חרדה שחולפת מאוחר יותר רק כשהאב נכנס לתמונה. השלב השני מאופיין בהופעת האב הדמיוני המונע מן הילד גישה אל האם. בשלב השלישי מופיע האב הממשי, שהוא נושא הפאלוס. מציאות זו משכנעת את הילד כי לא יוכל עוד להיות פאלוס עבור אמו, ואין לו אלא להזדהות עם הפאלוס של האב. תוצאתו של התסביך האדיפלי, גם על-פי לאקאן, היא אפוא גילוי התרבות והסופר-אגו (אוונס, [1996] 2005: 244-241) (ע"ע שם האב ; פאלוצנטריות).
מנקודת מבט מנוגדת, ז'יל דלז (Deleuze) ופליקס גואטרי (Guattari) משתמשים במושג "אדיפוס" כמטאפורה לאוסף של תיאוריות רציונליסטיות ומכניסטיות שהפסיכואנליזה המודרנית מיסדה לשם מטרה אחת: דיכוי התשוקות המאיימות על הסדר הפוליטי ותיעולן למבנה משפחתי דכאני, התואם גישות סמכותניות של פיקוח ושליטה. "תסביך אדיפוס" נתפס כאן כתחבולה צינית לאיתור התשוקה ולרתימתה לשימור הסדר המקובל: המטרה היא למנוע מן האינדיווידואל לממש את הפוטנציאל שלו כמכונת תשוקה. קריאתם של דלז וגואטרי בסיפור אדיפוס היא אפוא קריאה פוליטית ולא קריאה מדעית-אובייקטיבית. מבחינתם, אין מדובר במנגנון אמפירי המתאר מציאות נתונה, אלא באירוע אידאולוגי שנועד לאתר את התשוקה ולהגביל את פעולתה לתחומים מוגדרים, כדי שזו תוכל להיטיב ולשלוט בנתיניה (Deleuze & Guattari, [1972] 1983). המנגנון האדיפלי נשלט על-ידי המבט הגברי; כדי לשנות את המצב מעיקרו יש להעדיף את המבט הנשי ולהעניק לו משמעות מענגת, פורצת גבולות, המאתגרת את התפיסה הפוריטנית-רציונלית של הגבר (ע"ע מאזוכיזם ; עונג/הנאה).
מכאן לאן?
מקורות
אוונס, ד' [1996] 2005: מילון מבואי לפסיכואנליזה לאקאניאנית, תרגום: ד' אילון, תל אביב: רסלינג.
בואי, מ' [1991] 2005: לאקאן, תרגום: י' גולדברג, אור-יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר.
בנג'מין, ג' [1988] 2005: כבלי האהבה: פסיכואנליזה, פמיניזם ובעיית השליטה, תרגום: ת' אלמוג, אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן דביר.
פרויד, ז' 1966: "הנשיות, ההרצאה השלושים ושלוש", בתוך: כתבי זיגמונד פרויד, כרך א', תרגום: ח' איזק, תל אביב: דביר, עמ' 286-267.
— 1969: "התפתחות הליבידו וארגון המיניות, ההרצאה העשרים ואחת", בתוך: כתבי זיגמונד פרויד, כרך א', תרגום: ח' איזק, תל אביב: דביר, עמ' 232-219.
Deleuze, G. and Guattari, F. [1972] 1983: Anti-Oedipus: Capitalism and Schizophrenia, trans. R. Hurley, M. Seem, and H. R. Lane, Minneapolis: University of Minnesota Press.
Freud, S. 1974a: "On the sexual Theories of Children", in: Standard Edition, Vol 9, London: Hogarth Press and Institute of Psycho-Analysis, pp. 205-206.
— 1974b: "The infantile genital organization (An interpolation into the theory of sexuality)", in: Standard Edition, Vol 19, London: Hogarth Press and Institute of Psycho-Analysis, pp. 173-182.
— 1974c: "A Special type of choice of object made by men". in: Standard Edition, Vol 11, London: Hogarth Press and Institute of Psycho-Analysis, pp. 163-276.
Kallick, M., MacLeish, A. and Schoenbohm, G. (eds.) 1968: Oedipus: Myth and Drama, New York: The Odyssey Press.
תאור / מקור התמונה:
Marvi Pacete