דיפרנד

מהמצב המתואר כדיפרנד ניתן להיחלץ על-ידי הפעלה של כוח ברוטלי שיכפה מערכת אחת על השנייה, ואולם ליוטאר מבקש לצמצם ככל הניתן את נחיצות הכוח. לדידו, דבר זה יכול להיעשות אם שני הצדדים יכירו בשוני שבין השפות שהם דוברים, יכירו ב"משטר ההיגדים" (Phrase Making) השונה שלהם. הדיפרנד הוא על כן הגילוי של הקולות המושתקים "שאין להם כל תהודה בשיח השולט" (בן נפתלי, 1996: 160). זהו ההכרה בקושי ובכאב הכרוכים במעבר ממשחק לשון אחד למשחק לשון אחר, שבו חבוי הזיכרון המודחק, הזיכרון שאינו ניתן לייצוג. "בדיפרנד משהו 'מבקש' להתבטא בהיגדים, וסובל עוולה כתוצאה מכך שאינו יכול לעשות זאת מייד. אם כך, האנשים שהאמינו שהם משתמשים בלשון כמכשיר תקשורת לומדים באמצעות תחושת הכאב המלווה את השתיקה ובאמצעות תחושת העונג המלווה את ההמצאה של ניב חדש, שהם מגויסים על-ידי הלשון, וזאת לא כדי להגדיל לטובתם את כמות המידע הניתן לתיקשור בניבים הקיימים, אלא כדי להכיר בכך שמה שיש לנסחו בהיגדים חורג ממה שהם יכולים לעת עתה לנסח ושעליהם לאפשר למסד ניבים שעדיין אינם קיימים" (ליוטאר, [1983] 1996: 144).

ההכרה בדיפרנד היא בבחינת ניסוח שתמיד נוגע בכאב העצמי, בחוסר יכולתו לומר את מה שהוא אומר, במודעות שלו לפִּרצה הבלתי ניתנת לגישור שבין לשון האמירה לבין התקשורתיות המוגבלת והפרדוקסלית שלה. הדיפרנד הוא לעתים "התשוקה", ההכרה באוזלת ידה של האמירה; לעתים זהו מצב של גישוש אחר דבר חדש, המתגלה בתחושה "המאותתת על המצב הזה". ליוטאר תר אפוא אחר ההליך המתמשך של דחיית המשמעות המוחלטת. הוא מתמקד בהשארת מקום (חלל) לשם ההדהוד: "הדיפרנד הוא המצב הלא-יציב, הרגע של הלשון שבו משהו שצריך להיות בר-ביטוי בהיגדים כבר אינו יכול להיות כזה. מצב זה כולל את השתיקה שהיא היגד שלילי, אבל הוא קורא גם להיגדים אפשריים בעיקרון. מה שאנו בדרך כלל מכנים תחושה (sentiment) מאותת על המצב הזה כש'אין מילים בפיו' וכו'. צריך לחפש הרבה כדי למצוא את הכללים החדשים ליצירה ולשרשור של היגדים שמסוגלים לבטא דיפרנד שהתחושה מסגירה, אם איננו רוצים שהדיפרנד הזה יושתק לאלתר במחלוקת, ולא יהיה שימוש בקשב שיצרה התחושה" (ליוטאר, שם: 144; ראו גם עצמון, 2000).

קריאה ערה של ליוטאר מגלה שוב כי ההכרה בדיפרנד היא ההכרה בבלתי ניתן לניסוח, ומבחינה זו היא דומה להכרה בנשגב (Sublime). זהו ניצול של רגע התחושה והקשב שבו מהדהד דבר מה מעבר לעולמי, מעבר להרגלים הלשוניים שלי, משהו זר, המחפש לו ניב חדש שאינו מתיישב עם הרגלי ודעותי הקודמים. ואולם דווקא ההכרה בבלתי מתיישב ובבלתי ניתן לייצוג היא המפתח לפתיחות חדשה, לדיאלוג עם הדיפרנד הדחוי, המוכחש והאחר. ההיפתחות אל מצב הדיפרנד פירושה יכולת להיפתח אל בן השיח האחר. התהליך המתואר כאן דומה לתהליך האקט בפסיכואנליזה של ז'ק לאקאן (Lacan).

הדוגמה המרכזית של ליוטאר לאיתור הדיפרנד נוגעת לזיכרון ההיסטורי לאחר אושוויץ. עבורו זיכרון השואה הוא הניסיון הבלתי אפשרי של העדים "להיזכר" (אנמנזיה), לייצג את הנשכח. ואולם את הזיכרון של אושוויץ לא ניתן לייצג בממד מושגי וסימבולי שמאפשרת השפה. "אושוויץ" חורגת מן השפה הידועה משום שהיא אינה מסוגלת להחיל/להכיל אותה: אושוויץ קיימת אפוא רק באמצעות השיח המערבי הרציונליסטי השולט, המנסה להטמיע אותה – ללא הצלחה – בתוכו.

לדעת ליוטאר, התפיסה הנוצרית מעמידה במרכז הווייתה סובייקטיביות אוטונומית ורציונלית, בעוד שהתפיסה היהודית מעמידה מודל הטרונומי רדיקלי, שיסודו בהדחקה, בפצע, באחרות (Lyotard, 1989). שתי שפות אלה הן אינקומנסורביליות, בלתי ניתנות ליישוב, משום שהעולם הנוצרי מבקש לסלק את הפצע הנשכח ולהשמידו. הפער בין שתי השפות מתנסח במושגים של הדיפרנד כאחריות בלתי ניתנת לצמצום ולכינוס, כאמירה של הבלתי ניתן להיאמר (בן-נפתלי, 1996: 161).

הדיפרנד חותר אפוא לניסוח עמדה ביקורתית כלפי גבולות השיח הקוגניטיבי המערבי, ומאפשר להציץ אל הדחקותיו ושתיקותיו. על כן יש לראות בעצם כינונו ממד תרפויטי, שבו החוויה המודחקת נחווית שלא במסגרת השיח הסימבולי השולט. בכך ניתן ביטוי לחוויה של "מיעוט סובל", המאתר בתוך ההשכחה והטשטוש את הזרמים האינסופיים של שונותו ואחרותו (ע"ע גלות ; אירוע).

אמילי מרי אוסבורן emily-mary-osborn "חסרת שם וחסרת חברים" (1857)